יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

10 סיבות למה אסור לסגור את ערוץ 10

בעקבות הדיווחים על סגירתו העתידית של ערוץ 10 ב-27 בינואר 2012, החלטתי להביא עשר סיבות מדוע צריך לתת לערוץ הזה להמשיך לשדר.
הלוגו הכי טוב בטלוויזיה. ערוץ 10


  1. ערוץ 10 הוא האלטרנטיבה היחידה לערוץ 2. מה יעשו צופים שלא ממש מתרגשים מעוד עונה של "האח הגדול" ואין להם כבלים או לווין? 
  2. ריאליטי -אמנם "הדור הבא" ו"הישרדות" על כל סוגיה הן לא הדוגמה הכי טובה, אבל ערוץ 10 אחראי על "היפה והחנון", שנכון לכתיבת שורות אלה הוא הריאליטי הכי טוב בטלוויזיה. ועם כל האהבה שלי למירוץ למיליון, יש גבול לסבלנות שלי.
  3. "מעושרות" - לא שאני נמנה עם צופיה בפומבי, אבל מדובר באחלה ריאליטי. מצחיק, מגוחך וכזה שבאמת לא צריך לקחת ברצינות. אבל למה פעמיים בשבוע? קצת הגזמתם.
  4. האולפן הדינמי - עזבו אותי מיעקב ומיקי, השוס האמיתי במהדורה המרכזית הוא האולפן והאריזה הגרפית השווה.
  5. "צינור לילה" וגיא לרר - קליפים מיוטיוב בחצות. איך לא חשבו על זה קודם?
  6. "אחת אפס אפס" - הסדרה הכי טובה בטלוויזיה המסחרית, ביחד עם "דובדבני וקובץ'".
  7. "מה נסגר?" - ללא ספק נכס חשוב. שילוב של "רק בישראל" עם "מרק הוליוודי" מערוץ E!.
  8. הלוגו והכדורים הצבעוניים - נמאס כבר מהשרוכים של 2, בעשר שנות קיומו ערוץ 10 השכיל לשמור על הלוגו המקורי שלו מיום הקמתו ורק לשכלל אותו עם השנים.
  9. זוכרים מה היה באפיק מספר 10, לפני ערוץ 10? ערוץ הופ, ולשם כבר אי אפשר לחזור.
  10. אנחנו כבר לא ב-2002, אי אפשר לחזור למונופול של ערוץ מסחרי אחד. תנו לערוץ 10 לשדר.
היו זמנים! ערוץ 10 ב-2002

יום שני, 5 בדצמבר 2011

מה רע בתחרותיות?

אז זהו, שהרבה. 
אני לא יודע אם אני יכול להגדיר עצמי כאדם תחרותי, אבל אני יכול להגדיר עצמי כאדם שמתאכזב (לפעמים מאוד מאוד מאוד) אם הוא לא משיג את משהו בפעם הראשונה (או השנייה, העיקר שזה ייחשב טוב וסביר). קרה לי השנה כבר כמה פעמים שהתאמצתי כל כך להצליח והתוצאה לא תאמה לציפיותיי.
זה מבאס.
זה מעצבן.
וזה רק מציק לי יותר ככל שהזמן עובר.
כולם מנחמים אותי ואומרים שזה לא נורא, וזה יותר מעצבן אותי. אני לא רוצה לחכות עוד שבועיים, אני רוצה  לסיים עם זה היום

לעזאזל עם HOT, לעזאזל עם משרד הרישוי!!!11


(עוד קיטורים ועצבים והצצה אל מאחורי הקלעים של המוח מאחורי 770)...

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

דו"ח מצב

התקופה היא אחרי החגים, המבחנים מתחילים לטפטף והעקצוץ הזה שאומר "צריך לצלם עוד סרטונים" מהדהד לי בתודעה. אז מה עתיד לעלות השנה ל-770? (הכל כמובן, בערבון מוגבל). אגב, הקליפ הקצרצר של "מתקשרת מהבזק" הוא מתוך הפרק הבא של "חברים". כן כן...

  • "חברים (במשפחה)" פרק 2 - חלק ממנו כבר צולם, אבל צריך השלמות. תפקידי אורח של שירה ונדב!
  • "גרפיקה: סוגרים חשבון" (שם זמני) - התחלנו בשלבי זריקת רעיונות ראשונית וכבר תלמידי המגמה רבים על התפקידים. נקווה שנצליח לסיים אותו עד לסוף השנה.
  • מהדורת חדשות נוספת - אחרי ההצלחה של הראשונה, חייבים לעשות לזה המשך. זה התחיל כמו עוד בוקר שגרתי...
  • דמדומים בעברית - אני לא זוכר כמה זמן עבר מאז שאמרנו שנעשה משהו כזה, אבל זה עכשיו או לעולם לא.
  • 770 בן 3 - כמיטב המסורת, קליפ קצרצר שמסכם את מעללינו בשנה שחלפה.

ארוחה גורלית. מתוך "חברים (במשפחה)" פרק 2


אני מהבזק!

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

ציטוט של פסוק מהתנ"ך / שיר על חזרה הביתה

בגלל שאני סולד מהגזמה, מריחות וסחיטת רגשות מהקהל, אני אתמצת את מחשובתיי בנוגע לחזרתו של גלעד שליט וגם ליום השידורים בקצרה:
  • ערוץ 10 הפך לפטריוט ושינה את הלוגו לצבעי כחול לבן עם כיתוב "גלעד שליט חוזר הביתה" ולאחר שחזר "ושבו בנים לגבולם. ואף מילה על הקליפ המיותר של נינט ושלומי שבן ל"יוצא לאור".
  • הראיון לערוץ המצרי של גלעד הוכיח כמה אין לאנשי החמאס, והרבה אחרים, לב ונשמה בנוגע לבנאדם שהיה שבוי 5 שנים והראה (רק לנו, ולא לעולם לצערי) כמה הם מוכנים לבלוע את השקר בלי לשאול שאלות.
  • התמונה של ביבי מחייך ברקע בזמן שגלעד מחבק את אביו היא קצת אירונית.
  • דובר צה"ל החליט לפרסם בשלבים את התמונות והוידאו של גלעד שליט וגרם לערוצי הטלוויזיה בארץ להקרין אותם בלופים אינסופיים.
  • אסירים עם דם על הידיים שוחררו בלי להרגיש חרטה.
  • נועם, אביבה וכל שאר משפחת שליט חזרו לחייך.
לכו לישון, מחר יום חדש

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

לא איזה משהו עצום

אי אפשר לרכב על אופניים בלי לשתות מים


השנה לא בא לי לצום.
מאז גיל 13 הרגשתי מעין חובה לצום בשביל להוכיח לכולם שאני בוגר, שאני מסוגל לצום. השנה לא התחשק לי, הרגשתי שאין שום סיבה שבגללה אני צריך לצום. באופן מפתיע או לא, רק חבר אחד שלי צם (עד כמה שידוע לי) וגם זה רק כי הוא בא ממשפחה שומרת מסורת.
הרבה אוהבים לומר בצחוק שהם עושים על האש דווקא ביום כיפור, אוכלים ונהנים. גם אני אכלתי, אבל לא בקולות וצלצולים. אני מעריך את אלה שצמים, מכבד את ההחלטה שלהם וכל זה.
האמת שיש משהו מהנה במיוחד בכל דבר שקשור לאוכל ביום כיפור. פתאום כל ביס שאתה נותן, באווירת ה"אסור לאכול", הרבה יותר טעים. חזרתי אתמול לקראת חצות הביתה ותקף אותי רעב שבגללו אכלתי סוג של ארוחת ערב שלישית (השנייה הייתה במפגש האוכל עם החברים החוטאים).

באווירה זו התחילו שבועיים של חופשה הכרחית מבית הספר, במהלכה אני הולך לעשות את המבחן הפסיכומטרי (הצילו!), לכתוב למעריב לנוער, לבלות וגם לעשות דברים בקשר לבית הספר. שנה טובה הולכת להיות, י"ב בכל זאת.ש

יום שני, 19 בספטמבר 2011

היא מחליקה על התחת ועוד


כן כן, זה סרטון חדש ומקורי של 770!

זה התחיל ביום שבת.
ע', ש' ונ' (שמות בדויים) שיחקו כדורגל ורצו לשתות מים. לכן, רצו להיכנס למתנ"ס הסמוך ולשתות מים, אך לפתע החלה אזעקה מחרישת אוזניים והשלושה נסו על נפשותיהם. צוות חדשות שהיה בסביבה קלט את המתרחש וישר קפץ על ההזדמנות וקיבל את כל הפרטים מהתקרית השערורייתית כולל אילוסטרציה מדויקת במיוחד של ההתרחשות.

רגע אחד של נחת לסיום
לנדב הייתה מסיבת יום הולדת בבאולינג ושירה החליקה על עצם הזנב ברגע הזריקה. קלאסי.


יום שישי, 5 באוגוסט 2011

מפרגנים, מפרגנים

נכון, הקיץ כבר השלים חצי ואין חדש בערוץ של 770 ביוטיוב. מה לעשות, לפעמים עדיף להתאפק מאשר להעלות סרטונים על כלום. אבל לא נשאיר אף אחד בלי כלום - קבלו את הכתבה שעשיתי ל"מעריב לנוער" על עבודת הקיץ שלי בתור מד"צ במדעטק (מוזיאון המדע בחיפה). 
אף פעם לא דמיינתי שתמונה שלי תופיע בראש תוכן העניינים או על 2 וחצי עמודים! בהחלט רגע מרגש... ואם אתם עצלנים מדי בשביל לקנות את העיתון, הנה הכתבה במלואה, שלא תגידו שמקפחים אתכם.

תגדילו, תגדילו
התמונה הזאת הייתה בפרופיל שלי בפייסבוק


יום שלישי, 12 ביולי 2011

עצלנים ועיתונות

אז כמו שכבר ציינתי כאן בעבר, אני כותב ב"מעריב לנוער". כשרק התחלתי לכתוב היו לי כל כך הרבה רעיונות לכתבות, על מתנדבים במד"א, על לימודי נהיגה ועוד ועוד. את כולם דחו על הסף. אפשר לומר שנעלבתי אבל התנחמתי בכך שזה לא בגללי, זה הרעיון (יה רייט).
נעלי סמרטוט. לבטטות או לתפוחי אדמה?
עברו כמה חודשים ולפתע צלצל עודד, העורך, והציע לי לעשות כתבה ולראיין תלמידים בבית ספר טכנולוגי במוצקין שייפתח שנה הבאה. בהתחלה נלחצתי, בכל זאת ראיון ראשון וכתבה ראשונה, אבל מאז אני לא מפסיק לקבל הצעות לכתבות. מאז אותה כתבה הספקתי לכתוב כבר 4 כתבות כשזה רק עניין של מספר ימים עד שאני אקבל עוד הצעה. בהחלט משמח.
הכתבה האחרונה שלי תופיע בקרוב בגיליון העצלנות של "מעריב לנוער". לפעמים אני חושב שהעורכים לא מכירים את הנוער שמחוץ לתל אביב ומשתדל להזכיר להם שאני גר באזור חיפה (היחיד!), מחוץ לאזור חיוג 03... באופן אישי אני חושב שזו קצת רמאות לחפש באינטרנט מידע ואז לכתוב אותו במילים אחרות, אבל ככה עובד העולם ולא כדאי לך להסתבך איתו דווקא עכשיו. קטעים מתוך הכתבה שעתידה להתפרסם בפוסט המלא

יום רביעי, 22 ביוני 2011

אם אין קוטג'

להיגמל מהגבינה והבית

לפני כמה ימים, בארוחת הערב, שאלתי את אמא שלי:
"מה, קנית קוטג'?"
"כן, למה?"
"את לא קוראת עיתונים, עושים חרם על הקוטג' בגלל המחיר"

אז כולם מדברים על כמה שהקוטג' נהיה יקר וכמה המחאה בפייסבוק כל כך מצליחה אבל בסופו של דבר, אנשים לא עומדים במילה שלהם וממשיכים לקנות קוטג'. נראה שהעיתונות המודפסת כל כך נהנת מהחרם הזה עד שמעריב החליט היום לפרסם כתבה בנושא: "קוטג' במדינות אחרות" ובהכתבים מצרפת, אנגליה, איטליה וארצות הברית מספרים על הטעם של הקוטג' וכמובן המחיר.
מה המטרה של הפרסום, לגרום לנו להתמרמר על המחיר או המבחר (בארה"ב יש קוטג' בטעמים. איכס...)? לא תודה, במקום להיגמל מהגבינה עם הבית ולנסות להראות שהלקוח תמיד צודק מעדיפים להתנהג לקוטג' כמו לחמץ בפסח. בכיסופים מרגשים וברצון עז לאכול אותו בלי להרגיש רגשות אשם.

יום שני, 6 ביוני 2011

היינו בפרידה - היינו בגרמניה (אחרון)



זהו, נגמר?
נכון מאוד, זה הפרק האחרון של "היינו בגרמניה". מה יש בפרק הזה? לא ברור.
בעצם, הפרק הקודם כלל את כל הצילומים המעניינים ולפרק הזה לא נשארו מספיק חומרים שאמורים להחזיק פרק שלם, בגלל זה הוא קצר יחסית מקודמיו.
מתחילים בעיירה המצ'עממת לונוויל מהפרק ספיישל, אילנית הולכת לחפש מסעדה ראוייה ובמקרה גורמת לתאונה הזוייה בין ג'יפ לאופניים. סבא חיים וסבתא חנה מחליטים לצאת בהצהרות ליום שאחרי שהם לא יהיו איתנו ומפקידים בידיי את התפקיד של משמר התמונות. וממה שהספקתי לראות, מדובר על כמה ארגזים טובים מלאים בתמונות שיכולות לפרנס את "יד ושם" לא פחות מעוד תיעוד מצמרר באושוויץ.
הקטעים שממלאים את הפרק עצמו לא התרחשו ברצף מסיום, אלו בעצם סצינות שירדו בעריכה והיו אמורות להתווסף כסצינות מיוחדות ב-DVD המשפחתי שאני אפיק בהמשך. תודות אחר כך.

לא נפל רחוק מהעץ
אחרי שקופית הסיום של "770" פתאום הוידאו הופך לפחות איכותי ודומה לזה של הפרק הראשון. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, אומר שכאן המצלמה הישנה של סבא חוזרת לתפקד מסיבות שונות (המכס...). 
אם בפרק הראשון סבא וסבתא הלכו לאיבוד והכניסו אותנו לפאניקה, כאן שלומיק, האח הסורר, נאבד ועוברת מספר דקות מורטות עצבים עד שהוא חוזר לחיק המשפחה. התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

ומה הלאה?
בטח קראתם בעמוד שלנו בפייסבוק על שמועות שמדברות על הפקת עונה שנייה לסדרה המדהימה הזאת. האמת היה שיש סיכוי טוב מאוד שזה הולך לקרות. המחשבות לגבי היעד הבא לחופשה המשפחתית היו מפתיעות: אנגליה, אפריקה, תאילנד (מה???) ורק אני הצעתי גרמניה. נכון לעכשיו, הכיוון הוא גרמניה אבל בשונה ממה שהתרגלנו אליו, הפעם נלון בחווה או בקרוון. בהחלט מרתק, מבטיח לעדכן אם יהיו עדכונים.

עד לפעם הבאה, 
אורי

יום ראשון, 5 ביוני 2011

ברגע שהכל ילך פיקס

מחר, אחרי 10 פרקים ושבעה חודשים, תסתיים הסדרה שהכי נהנתי להיות חלק ממנה. "היינו בגרמניה" בשבילכם היא עוד סרטון ביוטיוב שעוברים עליו וממשיכים לאיזה ריי וויליאם ג'ונסון, בשבילי הוא האמנות שלי.
לא קל להיות באותו זמן צלם, עורך וכל שאר הדברים הנלווים, אבל אני נהנה לעשות את כל זה כדי להגיע לסיפוק הזה ברגע שפרק חדש עולה ליוטיוב.
ענבר אחותי (באמצע) ואני. בדרך לאירופה פארק בגרמניה
לקח לי הרבה זמן לרצות לערוך עוד פרק, בגלל זה היו מרווחים של שבועיים או חודש בין פרק לפרק. כשפתאום התעורר בי הרצון לעשות עוד פרק (כי נמאס לראותו אותו בלופים בערוץ שלך ביוטיוב) אני נכנס לעבודה ותוך יום וחצי מסיים אותו. לפעמים אחרי שאני מסיים לערוך וגומר לפרסם את הסרטון אני מגלה מלא פאקים קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם חוץ ממני. פה נחתכת מילה, שם הטקסט לא נכון (סבתא במקום סבא...) אבל זה לא משהו שיגרום לי להתעצבן ולהתחיל הכל מההתחלה.
כשאני אגדל, אחרי שאסיים את התיכון ואגמור עם הצבא אני רוצה למצוא עבודה שאני אהנה ממנה בכל פעם. שבכל פעם אני אתרגש מחדש, אהיה מלא מוטיבציה ממש כמו בפעם הראשונה. אם לא יהיה לי את כל זה, אז כנראה שהחיים שלי יהיו ממש מבאסים.

לא קל לנהל ערוץ ביוטיוב, לכתוב בלוג ולעדכן עמוד מעריצים בפייסבוק במקביל לעבודה וללימודים בתיכון. לפעמים אני מעדיף להתמקד ב-770 או לכתוב למעריב לנוער מאשר ללמוד לבגרות בלשון (זאת שמחר... נו, טוב). אני מעדיף לעשות רק מה שאני אוהב ולדעתי, מי שעושה דברים שהוא לא אוהב רק הורס לעצמו את הפוטנציאל להיות מאושר ולהצליח בדבר שהוא טוב בו.
להתמקד במה שעושה טוב ולנסות שמסביב הכל ילך פיקס.
עדיין לא הגעתי לשם, אבל אני מקווה להגיע יום אחד.

יום חמישי, 26 במאי 2011

התקופה הזאת בשנה

לכל מי שעולה לתיכון מספרים את המיתוס הגדול לפיו אחרי חופשת הפסח כבר לא לומדים ואנשים חיים רק ממתכונת לבגרות. האמת? צודקים.
על כל איש שפוי שאני מכיר, אני מכיר 2 לא שפויים בכל הקשור ללימודים ולמבחנים. אם אחד לוקח דברים באיזי ולא מורט שערות רק כשמזכירים את המילה מבחן/בגרות/מתמטיקה במשפט מאוחה בעל חלקים כוללים, אני יכול לדעת בוודאות שהוא אדם שפוי. לעומתם, אלה שכן מורטים שערות ומאבדים הכרה בהישמע אחת מהמילים הנ"ל אני נמצא בבעיה.
בכל פעם שאני נתקל בטיפוס לחוץ יש לי דחף בלתי מוזר לנסות להרגיע אותו ולומר לו עד כמה שהמבחן הזה כל כך מיותר או שהוא מקבל 90 ומעלה בלי בעיה. בדרך כלל זה לא עוזר ואותו טיפוס אומר את המשפט "ההורים שלי יהרגו אותי".
בום.
זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהורים חושבים שהם יודעים והם מחליטים מה הילד שלהם יילמד ומה הוא ייעשה בעתיד. ההורים האלה הם הסוג הכי גרוע לדעתי והכי הרסני לנער או נערה מתבגרים בתיכון. בדרך כלל ההורים האלה רואים את מקצוע המתמטיקה כקדוש בלתי נלאה ומחשיבים אותו כחשוב ביותר מכל המקצועות בתעודת הבגרות. הדבר הזה אומר שאותו ילד או ילדה ח-י-י-ב-י-ם ללמוד 5 יחידות מתמטיקה ולהצטרף לקבוצת המצטיינים שנועלת אותם לעוד 3 שעות בשבוע ללמוד מתמטיקה ברמה של רובוט חסר נשמה.
הבעיה הכי קשה היא שאותם ילדים בדרך כלל כל כך מוכשרים בתחומים אחרים, שלמרבה הצער ההורים מחשיבים כנחותים ולא חשובים כמו למשל אמנות. אם לילד שלך יש כישרון אמיתי והוא נהנה מזה, מי אתם שתעצרו אותו? תנו לו יותר זמן להשקיע בדברים שהוא נהנה מהם והדברים שהוא טוב בהם במקום לכפות עליו ללמוד על דברים שספק אם הוא ישתמש בהם בעתיד.

 היא קיבלה 100 ב-5 יחידות, אבל היא בטח אומללה
בסופו של דבר, אם ההורים שלכם הם צרי עין וחושבים שמתמטיקה ופיזיקה (או כימיה וביולוגיה) הן המקצועות הכי חשובים עלי אדמות, אני לא מתבייש לומר להם שהם טועים ובענק! אז הבן שלכם לא כזה טוב ב-5 יחידות מתמטיקה, עדיף לקבל 100 ב-4 יחידות מאשר נכשל ב-5. תחשבו על זה...

יום שבת, 7 במאי 2011

היינו בהישרדות - היינו בגרמניה




תאמינו לי, זה היה יום מייגע. יותר מאירופה פארק, יותר מקו מז'ינו, היום הזה היה מטורף. זה היום השישי של החופשה, יום לפני הסוף. לכולם כבר נמאס אחד מהשני. אילנית וניר מנהיגים מרד ונמלטים ל"באפלו גריל", גיל בורח לשרית, חנה במופע יחיד "בנים גידלתי ורוממתי" וכולנו נאלצנו לצפות בזה.
העיקר שהיה מה לאכול.
הבוקר התחיל כרגיל, סבא וסבתא משחקים כיסאות מוזיקליים ועוברים בין המכוניות. אז התחיל לרדת גשם מעיק והגענו לגן חיות מגוחך שרוצה שנשלם יותר ממה שהוא שווה. במקום זה, נכנסו ליער סבוך שמלא בפטריות אדומות עם נקודות לבנות שזכורות לנו עוד מהפעם ההיא כשהיינו בהולנד ב-2003. השוס היה אגם יפה למרגלות היער, אבל לא מצאנו אגם. או שבילים מסומנים! עברו כמה דקות ולפתע הגיח שלומיק מהעצים והודיע בחגיגיות שהנה, הוא מצא את האגם. הלכנו והלכנו רק כדי לגלות שהוא מצא תצפית על האגם ושאנחנו נמצאים על הר.
אבל רצינו אגם.
אז חיפשנו את הכביש שיוביל אותנו מהיער היישר לאגם. אחרי הרבה רגעים של נסיעה ועצירה הייתה תחושה שמצאנו את האגם. גיל הוריד את שרית באמצע הכביש כדי להדריך את שאר המכוניות, אבל אז התחיל המרד- אילנית שולחת SMS "אנחנו פורשים", ושרית תקועה באמצע שומקום ובלי רכב.
במעבר חד.
התיישבנו במסעדת "באפלו גריל", המסעדה הכי אמריקאית שיש, בעיירה לונוויל (מהפרק הקודם). גילינו סוגי בשר של ידענו שקיימים (כן, חזיר) ואז ברגע שהכי לא ציפינו לו זה קרה. סבתא חנה החליטה להיות הגיבורה ולשלם על כוווולם. לא כל כך מהר! אנחנו משפחה ערכית!
ככה עברו כמה דקות טובות של ריבים ומשפטים בסגנון "את לא משלמת", כל זה בזמן שהמלצר ההמום בסך הכל רוצה שנירגע. בסוף נרגענו, חזרנו לפארק וחרשנו את עולם המים.


יום שלישי, 19 באפריל 2011

היינו בליל הסדר - היינו בגרמניה



ליל הסדר, כמו רוב הדברים שקשורים לחגים היהודיים, סובב סביב האוכל ומה שמסביבו. גם משפחת הירשהורן מתעסקת באוכל והרבה. שבוע בחו"ל שווה ערך ל-7 ארוחות צהריים ביום שבת אצל סבתא חנה ובמקרה הזה הדבר כולל עוד 2 ארוחות נוספות בבוקר ולעיתים גם בערב. "צנע" כמו שאילנית דאגה לסכם את זה במילה אחת. שניצלים, כדורי בשר, קוסקוס (!) בנוסף למאפים הטריים (קוראסונים עם חמאה) וקפה עם שוקו לצד קורנפלקס ועוד ועוד. 
כמו שהתוודענו למסע הקניות בסופרמרקט המקומי ("היינו בקיבוץ") שכולל עגלה עמוסה באוכל שלא בהכרח חיוני להישרדות האדם בטבע. בכל זאת, חופשה.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

היינו בגרמניה: תמונות

עבר לא מעט זמן מאז שפורסם פרק חדש של הסדרה הכי לא מבויימת שיש, "היינו בגרמניה". לכן, בתור פיצוי על הציפייה הרבה (הפרק הבא כנראה יהיה האחרון, או שיהיו שניים. לא ברור) 770 מארגן לכם תמונות נדירות מתוך הצילומים, כדי שלא תרגישו מקופחים. בכל זאת אנחנו מעריצים את הצופים שלנו!

ניר, הכוכב האמיתי, מקבל את חולצת הירשהורן הרשמית

הטווס שטייל להנאתו בזמן שאילנית ושרית היו בהתמוטטות עצבים

המלכה אנגלה מ' (שם בדוי) גרה כאן

יום שישי, 8 באפריל 2011

3 שירים שלא נמאסים

 מדי שבוע תחנות הרדיו מקבלות עוד ועוד שירים חדשים שרק מקווים להיות אלה שיתפסו למאזינים את האוזן ויגרמו לשדרנים לנגן אותם שוב ושוב. עד שלכולם יימאס. יש הרבה שירים שהופכים במהירות להיות להיטים נטחנים ואז באותה מהירות הופכים להיות נשכחים ולעוסים עד כדי כך שאף אחד לא ינגן אותם שוב.
אני מכריז על עצמי כאדם עם אוזן עצבנית שלא נותנת הזדמנות שווה לכל שיר. בדרך כלל, אני מחליט על שיר אם הוא לפי 2-3 השניות הראשונות בשיר. אם זה הצליח לתפוס אותי, כנראה שאני אקשיב לכל השיר. אם השיר באמת טוב, כנראה שאני אשמע אותו שוב. אם לשיר קוראים "Friday" אני לא אפסיק להפעיל אותו בלופים על המחשב!!!
סליחה.
"Friday" הוא לא שיר טוב, אבל הוא קליט. הוא עשוי בדיוק ממה שכל האמנים צריכים כדי לקבל להיט נטחן ומצליח, ולצערם של רבים גם אם הוא לא טוב במיוחד.

מצב ה-Shuffle היוקרתי

על האייפוד שלי יש יותר מ-500 שירים, 200 מהם קיבלו את הזכות להיות חלק ממצב ה-Shuffle היוקרתי וכ-30 שירים מתוכם מקבל את היוקרה והייחודיות להיות חלק מפלייליסט ה-"Greatest" שיצרתי באייטונס. וגם כאן, כמו במתמטיקה, זה רק הולך ונהיה יותר מורכב, אז הנה שלושת השירים שלא נמאסו עליי ולא יימאסו כנראה, ימים יגידו.
השירים בפוסט המלא

יום שלישי, 5 באפריל 2011

פוסט על גשם ורישיון נהיגה

העולם מתחלק ל-2 סוגים של אנשים: אנשי הקיץ ואנשי החורף. אנשי הקיץ הם אנשים חמים, שאוהבים לאכול קרטיבים בבריכה, נהנים מהזעת יתר בשיעור ספרות וללכת עם כפכפים. לעומתם, אנשי החורף הם אנשים משכילים, חכמים, יפים ומושלמים. למזלי, אני איש חורף. מה הכוונה "איש חורף"? אני אוהב שיורד הרבה גשם, כשמזג האוויר קר כשיוצאים מהבית וכשצריך ללבוש המון שכבות שמרגישות כאילו שלקחת את שמיכת הפוך מהמיטה איתך לכיתה.
אח, חורף...

את זה אין בקיץ!
לצערם הרב של אנשי החורף במדינת ישראל, הם לא מתוגמלים כראוי. לרוב, ימי הגשם בישראל מסתכמים בשבועות בודדים במקרה הטוב ובסערה עצבנית אחת במקרה הרע שמשאירה רק טעם של עוד. ישראל ידועה כמדינה ששמחה לקבל עוד מים לשורותיה ולכן אנשי החורף שמחים על כל טיפה שיורדת על הקרקע. אנשי החורף הם אוהבי ישראל.
השבוע קרה דבר משמח, חודש אפריל הגיע ולמרבה ההפתעה הגשם עדיין איתנו! אירוע משמח כזה אני לא זוכר ב-16 שנותיי ו-364 ימי חיי. אז רגע לפני שאני הופך לזכאי לרישיון נהיגה, קיבלתי עוד זכות מדהימה - גשם ביום ההולדת שלי. תצחקו ותלגלגו אבל אני אוהב להסתכל מהחלון ולתת מבטים עמוקים ודרמטיים על הצמחים הנרטבים. תודו שכל אחד מאיתנו היה שמח לחיות בסרט כזה שבו הוא יכול לבזבז את זמנו ופשוט לבהות בענף של עץ אלון מתנדנד עם הרוח או עציץ שעוד שנייה נופל מהמרפסת בגלל שהגשם שטף אותו. תודו.

אז בלי לרמוז יותר מדי, ביום חמישי הקרוב (ה-7 לאפריל) אני אגדל בשנה ואהיה בן 17. כל כך הרבה זמן הייתי בטוח ש-16 זה השיא של חיי עד שהגעתי לכאן. עדיין לא החלטתי מה אני אעשה כשאהיה גדול ולא החלטתי לאיזה יחידה אני עומד להתגייס בצבא. אבל דבר אחד החלטתי, אני איש חורף.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

היינו במלחמת העולם ה-2 - היינו בגרמניה




הפרק ממשיך מהנקודה שבה הסתיים הפרק הקודם - ניר נכנס לשירותים הציבוריים. מה יעשה שם? מה יקרה כתוצאה מכך? הכל יכול לקרות במקומות כאלה...
בזמן שניר עסוק בעניינו, חנה ממשיכה בשיחה עם אנגלה, שאף אחד לא יודע את השם האמיתי שלה, ומגיעה לרבדים עמוקים ורחוקים. משיחה על הילדות ברומניה לפתע מגיעה השאלה שהפתיעה את כולם:
"עברת בתאי הגזים?"
חנה, מההלם שנשאלה בכלל שאלה שכזאת עונה בסרקסטיות "אם הייתי בתאי הגזים, הייתי מגיעה לכאן?". פחות מדקה אחרי אותה אימרה וכבר כולנו שומעים את שהתרחש והמומים וגם מחייכים חצי חיוך, היא מציצה עלינו!
ניר מחליט שהוא הולך עם הנקמה עד הסוף ולוקח אותנו לסיור בתור הונספץ'; גדר חשמלית ליהודים, משאבת ביוב וטראומות מהמלחמה הגדולה. לא תאמינו עד כמה זה נראה אמיתי באותו רגע.
אחרי התפרקות במכונית עם ה"נקקמה", שילוב של נקמה ו...אתם יודעים, מצאנו עצמנו עמוק באדמה מסיירים בקו מז'ינו. אותו בונקר שהיה אמור לסמל את הכוח של הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועשה לה יותר בושות מתקרית הבגט המקולקל ב"מאפיית האחים כהן" בנתניה.
סבא מגשים את חלום חייו, אתר שולי מבין אתרי המלחמה הוא היעד המרכזי שלו ואנחנו הצטרפנו אליו כי אנחנו משפחה כזאת מיוחדת. ולא סתם מיוחדת, הולכת איתו וחוצה 2 ק"מ של מנהרות בטון קרירות וקלאוסטרופוביות ביותר.
התיישבנו בחנות המאפים/בית קפה שבהונספץ' (לא ברור), אחרי שחיפשנו בנרות מסעדה שמוכנה להגיש לנו אוכל (רובן היו פשוט סגורות). שם השיחה שוב חזרה לנושא הבוגר והעמוק של תאי הגזים ובו ניר דאג להזכיר לנו את המלחמה הבאה ואת העובדה שהבנות שלו מחוסנות מהגזים. הסיבה בפרק.
החופשה הזאת הייתה חוויה אחת ענקית, אבל היום הזה היה השיא שלה.

יום שני, 14 במרץ 2011

היינו במלחמת העולם ה-1 - היינו בגרמניה




כל המשפחה מסכימה פה אחד: היום הזה הוא השיא של החופשה.
 יום שישי, כולם עדיין מנומנמים מאתמול. סבא חיים מאוד רוצה לבקר בקו מז'ינו, בונקר צרפתי שנפל בשבי במלחמת העולם השנייה. בונקר? נסיעה ארוכה? למי יש כוח לזה... אבל, גיל וניר לא וויתרו ולקחו איתם גם אותי (אורי) יחד עם שרית ונדב. הנסיעה עברה בהצלחה, חוץ מעצירה בשטרסבורג (תקרית אירופה פארק חוזרת על עצמה?), הסתובבות מוזרה בעיירות ציוריות הגענו בשלום למתחם רק בשביל לגלות שהוא נפתח ב-14:00.
מה נעשה? העיירה ממקודם הייתה נחמדה, אולי יש משהו לאכול?
הגענו לעיירה הונספץ' שבירור מהיר הראה שהיא חברה באיגוד הערים היפות של צרפת, בהחלט מרגש. אנחנו מגיעים לכיכר העיר ולא מוצאים זכר למסעדות, שלא לדבר על אנשים. אז חיפשנו דרכים להעסיק את עצמנו. שרית ונדב הציצו לתוך כיתת לימוד בבית הספר וגילו שכולם נמצאים באמצע שיעור חשוב בתורת הגזע! סתם... לא.
חנה קנתה תפוחים שעמדו למכירה ורצתה עודף, אז היא נכנסה לבקש עודף ומשם הדבר התפתח לשיחה מרגשת על תולדות משפחת הירשהורן והעם היהודי (בפרק הבא!). במקביל, ניר לא עומד בלחץ מחליט לצאת למסע נקמה בגויים ונכנס לשירותים הציבוריים הקרובים. איך זה ייגמר? האם נכנס בזמן לבונקר? המשך יבוא...

יום חמישי, 3 במרץ 2011

אני התפסן בשדה של שיפון



אני לא חובב גדול של ספרים, אף פעם לא הייתי חבר של ספר (כאן תבוא בדיחה בנוסח שחר חסון) אבל "התפסן בשדה השיפון" הוא ספר שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
אתחיל מההתחלה: נעים להכיר, קוראים לי אורי, ועדיין לא סיימתי ספר שהתחלתי לקרוא לפני שנתיים. ככה אני מקווה. אל תראו את זה לא נכון, אני נהנה ללמוד בשיעור ספרות על משוררים מדוכאים ועל רבי נחמן מספרד שכתב שירים על יין בזמן שלמד תורה בברצלונה. ש"י עגנון וביאליק הם חברים טובים שלי (אם הם היו בחיים) ויעידו על כך "תהילה" ו"מאחורי הגדר". אבל בכל זאת, ספרים קשה לי לקרוא.
אני לא מהמגאניבים שלא קוראים ספרים כי הם חושבים שזה לחנאנות. ממש לא. אין לי את כוח הרצון שדרוש בשביל להתחיל ספר ולהתמיד בקריאה שלו, שלא לדבר על לסיים אותו. הספר האידאלי לדעתי, מלבד "הארי פוטר" שזו קטגוריה בפני עצמה, יכול להיות מעניין ומותח, עם הומור שחור (גם ציניות זה בסדר) ואפילו טיפשי.
כשאביבה, המורה לספרות מורחב (סוג של מגמה אצלנו בבצפר), ביקשה שנביא לשיעור את "התפסן בשדה השיפון" חשתי סלידה מקריאה בספר כל כך מפורסם ועם זאת כל כך אנונימי ושקט. אני זוכר שתמיד כהייתי קורא את מוסף "תרבות" במעריב היו אזכורים ל"תפסן" שניסו להשוות את הכתוב אליו או משהו בסגנון. הייתי חושב לעצמי שזה עוד אחד מהדברים שהתקשורת אוהבת לאהוב ולשבח אבל בפועל לאף אחד לא אכפת מזה במציאות, כמו "מחוברים" ו"מחוברות". סדרה משעממת על אנשים משעממים שמעשנים סיגריות ולא יודעים להחזיק מצלמה. מקסים!
מהרגע שהתחלתי לקרוא את "התפסן" נשבתי בקסמו, כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי נהנה כל כך לקרוא ספר שבית הספר מכריח אותי לקרוא (דוגמת "המאהב" המזעזע או "בעל זבוב" המייגע). "התפסן" כמו שאביבה הכניסה לנו לראש טוב טוב הוא ספר שעם צאתו נאסר ללימוד בבתי הספר, דבר שתרם בסופו של דבר להצלחה של הספר.
אי אפשר להישאר אדישים לספר הזה, או שאוהבים אותו או שמתעבים אותו. השפה הישירה של הולדן קולפילד פשוט שורדת במבחן הזמן ואפילו מילים שנשמעות מיושנות כמו "מזופת" לא הורסות את חווית הקריאה גם לבררן גדול כמוני.
מצאתי את עצמי מזדהה עד מאוד עם גיבור היצירה ואפילו מוצא נקודות דמיון קרובות עד מאוד (באמת) לחיים שלי. את אחת הדמות, אקלי הגבוה והמעצבן, פגשתי במציאות. זה הזוי עד כמה הדמות הזאת דומה לאדם שאני מכיר במציאות. זה הרס אותי.
"התפסן בשדה השיפון" הוא ספר ההתבגרות האולטימטיבי לכל בני הנוער שמרגישים שנמאס להם ומבינים שהדרך בה הסובבים אותם חיים היא שגוייה ויש מקום לשיפור.

אני שמח שהתחייבתי לקרוא את "התפסן", אחרתי לא הייתי מגלה לעולם שיש מישהו נוסף בעולם שמבין אותי.

יום שבת, 26 בפברואר 2011

היינו בהתמוטטות עצבים - היינו בגרמניה



באותו אחר הצהריים, אחרי שמצאנו את הבאפלו מהפרק הקודם, החלטנו אנחנו, משפחת הירשהורן, לנסוע לבקר בעיירה נאנסי שנמצאת כחצי שעה מהפארק שבו שהינו.
עזבו את הפקקים והרחובות הצרים של העיר הזאת, החניון שנכנסו אליו היה בשיפוצים ותאמינו לנו שבאמת לא נעים למצוא חנייה כשהבניין נראה שהוא על סף התפוררות. הנה, מצאנו חנייה. חושבים שזה היה קל? לא אם יש לך ואן שחור! הרגשנו כמו פליטים מדארפור שמנסים להסתנן לצרפת. ככה זה נראה לפחות כשנירי פתח את הדלת וכולם יצאו בשקט ובמהירות.

הסתובבנו בעיר, ב"סנטר אוף טאון", בכנסייה שבאופן אירוני הייתה בשיפוצים ולבסוף התיישבנו בגני לז'ארדן (הגן בצרפתית). כאן מתחיל האקשן האמיתי- שרית ואילנית מתפרקות ומוציאות את כל המתח והתסכול שהרגישו כשעלו על רכבת ההרים ב"אירופה פארק" אמש.
"ראיתי שחור בעיניים" "מתקן אקסטרימי ביותר" היו רק חלק ממה שנשמע ולבסוף החליטו שזהו, די, לא הולכים יותר לפארקים באירופה. 

בפרק הבא - הנקמה מגיעה!

יום שני, 14 בפברואר 2011

770 חוגג שנתיים



זאת הייתה שבת נעימה אי שם בשנת 2009. שני חברים החליטו להוכיח לעולם את מה שאף אחד לא העז לומר: ביאליק היה חרמן! וכך הגיע הסרט "מאחורי הגדר".
הסרטון הזה מסכם בקצרה את המיטב של הסרטונים שלנו (כמובן שיש עוד המון, תצפו!!) ונמשיך להנעים את זמנכם עם מנת הנונסנס החודשית עם פרקים חדשים של "היינו בגרמניה" ועוד ועוד.

יום שלישי, 1 בפברואר 2011

היינו בקניות - היינו בגרמניה



איזה כיף זה לעשות שופינג בחו"ל? אז מה אם יש H&M בארץ, בחו"ל אתה מרגיש שאתה קונה משהו שאין לאף אחד. האימהות של משפחת הירשהורן יצאו לעשות קניות בסופר הקרוב וחזרו עם שלל שלא היה מבייש את הפנימייה הצרפתית לקוראסונים.
בזמן שהוציאו את הקניות, את אילנית והקניות קיבלו עדר באפלו חביב שכל חטאו היה לנשנש קצת דשא בזמן שמשפחת הירשהורן התנפלה עליו עם מצלמות וצרחות אימה. 
בארץ זה בחיים לא היה קורה.
רק בקיבוץ.

יום שלישי, 11 בינואר 2011

היינו באירופה פארק - היינו בגרמניה


לא קל להנחות 17 איש בחוץ לארץ ולצפות שהכל יהיה בסדר כמו שלא קל לעלות על רכבת הרים לילדים בגיל 40. הפרק השלישי של "היינו בגרמניה" כבר כאן!

יום חמישי, 6 בינואר 2011

על המעבר מקורא לכותב


לפני שבועיים קיבלתי אסמס קטן שאמר לי שהתקבלתי ל"מעריב לנוער". כבר הספקתי לשכוח ששלחתי להם דברים שכתבתי (חלק מהבלוג הזה אני חושב :) ולהשלים עם זה שאני לא מספיק טוב בשבילם. אז זהו שלא! או, כן?
התקבלתי למגזין הנוער שאני מנוי אליו מכיתה ו', וגם אם זה נשמע לחלק מכם בתור פרט מביך אני חושב שזה ממש אדיר. אחרי 5 שנים שאני מנוי ל"מעריב לנוער", הפכתי לכתב נוער (כ"נ) ועשיתי את המעבר מקורא לכותב.
אני לא מנוי כל כך הרבה זמן! מעריב לנוער מ-1981