יום חמישי, 26 במאי 2011

התקופה הזאת בשנה

לכל מי שעולה לתיכון מספרים את המיתוס הגדול לפיו אחרי חופשת הפסח כבר לא לומדים ואנשים חיים רק ממתכונת לבגרות. האמת? צודקים.
על כל איש שפוי שאני מכיר, אני מכיר 2 לא שפויים בכל הקשור ללימודים ולמבחנים. אם אחד לוקח דברים באיזי ולא מורט שערות רק כשמזכירים את המילה מבחן/בגרות/מתמטיקה במשפט מאוחה בעל חלקים כוללים, אני יכול לדעת בוודאות שהוא אדם שפוי. לעומתם, אלה שכן מורטים שערות ומאבדים הכרה בהישמע אחת מהמילים הנ"ל אני נמצא בבעיה.
בכל פעם שאני נתקל בטיפוס לחוץ יש לי דחף בלתי מוזר לנסות להרגיע אותו ולומר לו עד כמה שהמבחן הזה כל כך מיותר או שהוא מקבל 90 ומעלה בלי בעיה. בדרך כלל זה לא עוזר ואותו טיפוס אומר את המשפט "ההורים שלי יהרגו אותי".
בום.
זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהורים חושבים שהם יודעים והם מחליטים מה הילד שלהם יילמד ומה הוא ייעשה בעתיד. ההורים האלה הם הסוג הכי גרוע לדעתי והכי הרסני לנער או נערה מתבגרים בתיכון. בדרך כלל ההורים האלה רואים את מקצוע המתמטיקה כקדוש בלתי נלאה ומחשיבים אותו כחשוב ביותר מכל המקצועות בתעודת הבגרות. הדבר הזה אומר שאותו ילד או ילדה ח-י-י-ב-י-ם ללמוד 5 יחידות מתמטיקה ולהצטרף לקבוצת המצטיינים שנועלת אותם לעוד 3 שעות בשבוע ללמוד מתמטיקה ברמה של רובוט חסר נשמה.
הבעיה הכי קשה היא שאותם ילדים בדרך כלל כל כך מוכשרים בתחומים אחרים, שלמרבה הצער ההורים מחשיבים כנחותים ולא חשובים כמו למשל אמנות. אם לילד שלך יש כישרון אמיתי והוא נהנה מזה, מי אתם שתעצרו אותו? תנו לו יותר זמן להשקיע בדברים שהוא נהנה מהם והדברים שהוא טוב בהם במקום לכפות עליו ללמוד על דברים שספק אם הוא ישתמש בהם בעתיד.

 היא קיבלה 100 ב-5 יחידות, אבל היא בטח אומללה
בסופו של דבר, אם ההורים שלכם הם צרי עין וחושבים שמתמטיקה ופיזיקה (או כימיה וביולוגיה) הן המקצועות הכי חשובים עלי אדמות, אני לא מתבייש לומר להם שהם טועים ובענק! אז הבן שלכם לא כזה טוב ב-5 יחידות מתמטיקה, עדיף לקבל 100 ב-4 יחידות מאשר נכשל ב-5. תחשבו על זה...

יום שבת, 7 במאי 2011

היינו בהישרדות - היינו בגרמניה




תאמינו לי, זה היה יום מייגע. יותר מאירופה פארק, יותר מקו מז'ינו, היום הזה היה מטורף. זה היום השישי של החופשה, יום לפני הסוף. לכולם כבר נמאס אחד מהשני. אילנית וניר מנהיגים מרד ונמלטים ל"באפלו גריל", גיל בורח לשרית, חנה במופע יחיד "בנים גידלתי ורוממתי" וכולנו נאלצנו לצפות בזה.
העיקר שהיה מה לאכול.
הבוקר התחיל כרגיל, סבא וסבתא משחקים כיסאות מוזיקליים ועוברים בין המכוניות. אז התחיל לרדת גשם מעיק והגענו לגן חיות מגוחך שרוצה שנשלם יותר ממה שהוא שווה. במקום זה, נכנסו ליער סבוך שמלא בפטריות אדומות עם נקודות לבנות שזכורות לנו עוד מהפעם ההיא כשהיינו בהולנד ב-2003. השוס היה אגם יפה למרגלות היער, אבל לא מצאנו אגם. או שבילים מסומנים! עברו כמה דקות ולפתע הגיח שלומיק מהעצים והודיע בחגיגיות שהנה, הוא מצא את האגם. הלכנו והלכנו רק כדי לגלות שהוא מצא תצפית על האגם ושאנחנו נמצאים על הר.
אבל רצינו אגם.
אז חיפשנו את הכביש שיוביל אותנו מהיער היישר לאגם. אחרי הרבה רגעים של נסיעה ועצירה הייתה תחושה שמצאנו את האגם. גיל הוריד את שרית באמצע הכביש כדי להדריך את שאר המכוניות, אבל אז התחיל המרד- אילנית שולחת SMS "אנחנו פורשים", ושרית תקועה באמצע שומקום ובלי רכב.
במעבר חד.
התיישבנו במסעדת "באפלו גריל", המסעדה הכי אמריקאית שיש, בעיירה לונוויל (מהפרק הקודם). גילינו סוגי בשר של ידענו שקיימים (כן, חזיר) ואז ברגע שהכי לא ציפינו לו זה קרה. סבתא חנה החליטה להיות הגיבורה ולשלם על כוווולם. לא כל כך מהר! אנחנו משפחה ערכית!
ככה עברו כמה דקות טובות של ריבים ומשפטים בסגנון "את לא משלמת", כל זה בזמן שהמלצר ההמום בסך הכל רוצה שנירגע. בסוף נרגענו, חזרנו לפארק וחרשנו את עולם המים.