יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

עם קצפת ודובדבן - הכל ביום אחד



היום השני שלנו ביער השחור התחיל באופן שגרתי. מזג האוויר היה קר וגשם טפטף על המכונית, אז מה אם עכשיו אמצע יולי. כל הדרך התרגשנו לראות את שעון הקוקיה הגדול ביותר בעולם, לראות את הקוקיה קופצת ולשמוע אותו מצלצל. הגענו למקום והשעון שראינו אמנם היה גדול יחסית, אבל לא גדול מספיק כדי להיחשב ככזה שחייבים לראות. אחרי ששילמנו יורו או שניים כדי להפעיל אותו התקדמנו לצד השני של המבנה רק כדי לגלות שהשעון הגדול באמת מסתתר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בצד השני והוא עומד להצביע על שעה עגולה. עשרות אנשים התקבצו מולו לקראת צאת הקוקיה, גם אנחנו היינו נרגשים לקראת הרגע ואז... הקוקיה יצאה, השמיעה קו-קו וחזרה לביתה. השעה הייתה אחת.

משם המשכנו לעיירה טריברג שמפורסמת בזכות המפל בעל הצורה המיוחדת שלו. בכניסה קנינו שקית בוטנים להאכיל את הסנאים שמסתובבים בשמורה וקיוונו לראות המוני סנאים באים לקראת הבוטן הבודד שנזרוק לעברם. זה לא קרה, ועברנו כמה זריקות בוטן עד שסנאי אחד הואיל בטובו לבוא ולפתוח את הבוטן שלנו. כמה זמן לאחר מכן ענבר, שהייתה כל כך נרגשת לראות סנאי, לא שמה לב שילדה קטנה וגרמנייה הושיטה לעברו בוטן וזרקה לשם בוטן לשמחת הסנאי ולאכזבת הילדה הבלונדינית הקטנה.
הסתובבנו קצת בעיר, ראינו המון שעוני קוקיה (כל חנות מתהדרת בכך שהיא מציעה 1000 שעונים) ובעיקר חיפשנו מקום מעניין ללכת אליו. עברנו את השדרה המרכזית, נכנסו לכל חנויות התיירות עד שנכנענו ונסענו משם לכיוון העיר בעלת השם הבעייתי Titisee (ניתן לכם לנחש כיצד הוגים אותו).
נעזרנו בפטרישיה, כך קראנו ל-GPS של האוטו, שתכוון אותנו לעיר והגענו לדרך נידחת, צרה ובעיקר מסוכנת. הכביש היה צר, אך אמור להיות דו סטרי. הבעיה היא כאשר שתי מכוניות מנסות לעבור אותו בו זמנית, אין מקום ליותר ממכונית אחת בכל פעם ולכן כאשר קורה דבר כזה אחד מכלי הרכב צריך לזוז לכיוון המפרץ הקטן שקיים בכביש כל כמה מטרים ולהמתין עד שהרכב מולו חוצה את הדרך. זה היה מפחיד בהתחלה, בעיקר כי לא ידענו את כל המידע הנ"ל וגם כי אם היינו סוטים יותר מהכביש היינו מדרדרים אל תהום עם נחל. אחרי כמה היתקלויות עם רכבים וצעקות על פטרישיה עצרנו במקום הראשון שראינו, משהו שנראה כמו מלון בתוך חורשה נטושה. השם שלו נקרא "חור המכשפה" מן הסתם.
היינו רעבים מכל המסע הזה ולמרבה המזל המלצרית טענה שהם מגישים את עוגת היער השחור הכי טובה באזור. אז אכלנו שלוש חתיכות גדולות במיוחד בליווי קפה ושוקו חם ונהנינו כמו שרק אנחנו יודעים ליהנות.


יום שישי, 3 באוגוסט 2012

העיר שלנו - הפרק הראשון של "עם קצפת ודובדבן"


הרקע והקשר ל"היינו בגרמניה"
כמעט שנתיים עברו מאז יצאה המשלחת המשפחתית אל עבר שדה התעופה של פרנקפורט למה שהיה אמור להיות בראש ובראשונה טיול בגרמניה ("כי נמאס לנו כבר מצרפת"). מה שקרה בפועל הוא שרוב הזמן בילינו בשטח צרפת, על הגבול עם גרמניה ומלבד להיות ב"אירופה פארק" ראינו את הפדרציה הגרמנית רק כשנסענו לשדה תעופה שוב. מי שהייתה מתוסכלת מהעובדה הזו הייתה שרית שחשה כיסופים אל המולדת הרחוקה (למרות שהיא בכלל צברית) והתעקשה לארגן טיול חוזר שיהיה באופן בלעדי בגרמניה. ניסיונות שונים וחילוקי דעות רבים הובילו לדחיית התאריך ולצמצום מספר המשתתפים עד לרמה של משפחה אחת מתוך שלוש + סבא וסבתא ולמיקוד באזור "היער השחור", הידוע בעוגת היער השחור עם הקצפת והדובדבן העסיסי שלה.
סיפור ותיק במשפחתנו מספר על דוד רחוק שגר בניו יורק,עשה מילונים ולאחר מלחמת העולם השנייה שלח נציגים לארץ ישראל לבדוק אם נותרו לו קרובי משפחה. כשהגיעו הנציגים לסבא יצחק, זה דחה את קיומו של הדוד הרחוק ותירץ שאין לו שום קרובים בארצות הברית. חזר הנציג אל הדוד הערירי שהחליט להוריש את כל הונו לבניית מוזיאון לאמנות בוושינגטון הבירה שקיים עד היום ונקרא "מוזיאון הירשהורן".

העיר שלנו
הסיפור על הדוד והמוזיאון ככל הנראה אמיתי ונכון, אבל סיפור אחר על המשפחה מעניין הרבה יותר. אי שם בשנות ה-70 נאמר לסבא חיים על קיומה של עיירה ציורית ויפה בגרמניה בעלת שם זהה לשם המשפחה שלו. משום מה, סבא וסבתא טיילו הרבה באירופה בשנים שלאחר מכן אך לא חשבו מעולם לעצור ולבקר בעיר הנושאת את שם משפחתם. החלטנו לקחת יוזמה ולהגיע לעיר הנידחת והמסתורית. שעה וחצי מפרנקפורט הגענו לפרשת דרכים ואילולא היה לנו GPS ברכב ששכרנו, ספק אם היינו מגיעים למקום היפה הזה. בכבישים צרים, על הרים תלולים, בתוך עיירות זעירות ורדומות נסענו ולא ראינו אף שלט המעיד על קיומה של העיר הירשהורן. רק כ-20 קילומטר לפני שהגענו התחילו השלטים לרמוז שאנחנו בדרך הנכונה, ומה תגידו - הם לא טעו. העובדה המעניינת היא שזו עיירה הרבה יותר גדולה מכל שאר הכפרים הנידחים שדרכם עברנו ואליהם היו שלטים די ברורים.
עלינו לטירת הירשהורן, שכיום משמשת כבית מלון די יוקרתי, השקפנו על נהר נקר שעובר בה וטיפסנו על המגדל הגבוה. גיל ושרית החלו לחוש את הכוח בידיהם ולקבל החלטות בנוגע לאישורי הבנייה בעיר. תאמינו שגם אתם הייתם חושבים אותו דבר, אם הייתם בעיר שקרוייה על שם המשפחה שלכם.


יום רביעי, 25 ביולי 2012

מה הלאה?

יש הרבה מאוד חומרים שמחכים לעבור עריכה ולעלות לערוץ של 770. הבעיה: אין לי זמן או סבלנות בשבילם. רק לאחרונה חזרתי מחופשה משפחתית בגרמניה, שם כמובן צילמתי במטרה עתידית להפוך אותה לסדרת המשך ל"היינו בגרמניה". בשבועות הקרובים אני עתיד להתגייס ואז לא יהיה לי את הזמן או הכוח להתעסק בעריכה בכלל.
מה לעשות? לכתוב מה עתיד לעלות ב-770

  • היינו בגרמניה: האיחוד* - כל המשפחה מתאחדת לחופשה קצרה בצפון הארץ. אפשר לומר שזה היה סוג של דה ז'ה וו.
  • עם קצפת ודובדבן (שם זמני) - הספין אוף המדובר ל"היינו בגרמניה" המתרחש לשם שינוי בגרמניה עצמה, ביער השחור.
*צולם כבר בסוף חודש מאי השנה, אבל מסיבות שונות ואישיות לא נכנס לעריכה. אחת מהן היא שכנראה אין מספיק חומרים כדי לבסס עלייה סדרת רשת, ככל הנראה תהפוך לסרט בודד. 



כמובן שבמציאות זה נראה יותר טוב. וטעים יותר כמובן

יום שבת, 21 ביולי 2012

סוף שנה: בנות ביום סיירות



אמנם קצת באיחור, אבל הנה הפוסט על הסרטון החדש והמדובר שעלה בערוץ שלנו החודש. הקליפ הופק עבור מסיבת הסיום של מחזור ס' בתיכון אורטבעון מקרית טבעון שהתקיימה ב-9/7/12.

כחלק מצוות הכתיבה הלא מתוכנן של המסיבה נתבקשנו גם לכתוב תסריט למספר קליפים שמלבד הנושא המאוד כללי שלהם, לא היה ממש בסיס שממנו אפשר היה לבנות קליפ כלשהו. הרעיון היה להראות את הבנים שמשתתפים ביום סיירות לצה"ל ובנות ביום המא"ה, כאמור שני הפכים. מפיקי המסיבה רצו להציג את הבנים שכביכול מתאמצים ומזיעים בזמן שהבנות עושות חיים בבניין ממוזג ולא מתאמצות יותר מדי. 
הרעיון שחוק ולא מעניין כמובן ואז עלה לי יום לאחר מכן רעיון מופרך לעשות את הקליפ בסגנון של הסרט "שישי הפוך", בו לינדסי לוהן ואמא שלה מתחלפות בגוף ועושות את הדברים הרחוקים מהן. זרקתי את הרעיון כשישבנו לכתוב את התסריט ודנה, אחת מצוות הכתיבה, נדלקה על הקונספט והתחילה למלא את המסך בהתרחשויות שונות. כמה שבועות לאחר מכן צולם הקליפ, ואחרי מאמץ רב (שכלל ריב עם שרת בית הספר, אל תשאלו) השגתי את החומרים והתחלתי לערוך את הוידאו.

אחרי שסיימתי לערוך התבשרתי להפתעתי שיש עוד קלטת שלמה של חומרים שלא נכללה באלו שלקחתי, ונאלצתי גם לדגום אותם ולערוך אותם. הקטעים האלו הם מסצנת השינה עד לשיחות הטלפון בבוקר שאחרי ההתחלפות. לא היה קל לערוך את החומרים האלה. בניגוד לשאר הקטעים, שהיו מצולמים בצורה נוחה לעריכה, הצילומים כאן לא היו כל כך נאמנים לתסריט והיה לי קשה להבין מה בא איפה ומי מחליף את מי בתסריט. הפתרון לאי ההבנה? המסך המפוצל. במקום להראות אחד אחרי השני בנים ובנות צורחים מול המראה הבנתי שכדי שלא ישימו לב שחלק מהצילומים לא באיכות טובה ובחלקם אפילו נראית הצלמת (חפשו בוידאו הנ"ל), מסך מפוצל יסיח את דעתם של הקהל ויעביר את המסר העמוק של הסצנה.

ההופעות של מסיבות הסיום לא מתאפיינות בתסריט שנון ומקורי במיוחד, וזה בסדר לגמרי. הצופים שבאים להופעה הם הורים, חברים וכאלה שבאים כדי לראות את החבר או קרוב המשפחה שלהם עושה צחוקים על הבמה ומקבל תעודה או משהו בסגנון. לכן, רוב ההומור הוא מאוד רדוד וסטריאוטיפי. ככה גם בקליפ - הבנים מוצגים ככאלה שרק מתעניינים בדברים פיזיים והבנות יודעות רק לשים לק ולבכות. וכן, אני לוקח קרדיט על הקליפ הזה וגם על חלק מהבדיחות שהיו בהצגה עצמה. התגובות שקיבלתי עליו היו חיוביות לחלוטין, כולם הסכימו שהעריכה שלי הקפיצה את הרמה של הקליפ (ואולי את המסיבה כולה) פי כמה.

פספוסים וקטעים שירדו בעריכה

יום שבת, 23 ביוני 2012

להתראות ילדות, שלום מציאות



זהו, השבוע הסתיימו להם 12 שנות לימוד. אני לא מתכוון לטחון את המשפט השחוק "אני עדיין לא מעכל את זה", פשוט מאוד כי הוא נאמר בערך אחת לשבוע מספטמבר השנה. זה בהחלט מרגש ובהחלט מוזר שמעכשיו אין יותר לימודים (בבית ספר לפחות), כל אחד הולך לדרכו (מתגייס או שנת שירות) והחיים האמיתיים מתחילים לצבור תאוצה.
הקיץ עומד להיות קצר עבורי, בגלל תאריך הגיוס שעומד על סוף חודש יולי, אבל אני מתכוון לנצל את 31 הימים שנותרו לי מהנעורים כי להספיק דברים שהייתי אמור לעשות מזמן. אז לחו"ל אני אטוס (צפו לסדרת ההמשך המדוברת של "היינו בגרמניה"), אולי קצת אעבוד ואתכונן נפשית לדבר הלא ברור הזה שנקרא צה"ל.

לקטר על תהליך הגיוס כבר נראה לי נדוש, החל מהצו הראשון לומדים להבין למה ישראל עדיין לא חתמה על הסכם שלום אזורי - הפקס בנושא עדיין לא התקבל בלשכה והיה בלבול עם נתונים של מלש"ב אחר בטעות. פאק איט, נעשה מה שצריך ונעבור את זה בשלום - זה המוטו שאני מתכוון לאמץ בשלוש השנים הקרובות, למרות שלא בטוח אם זה הדבר הנכון לעשות.

לכל אותם תלמידים שעדיין לומדים בבית הספר - אל תירדמו בשמירה, נצלו את כל ההזדמנויות ועברו את הבגרויות בשלום. להתראות ילדות, שלום מציאות.

יום חמישי, 17 במאי 2012

סוף שנה: שיט שגרפיקאים אומרים



הימים עוברים, החגים מסתיימים והשיעורים מתמעטים. נכון מאוד, הגענו לתחילתו של הסוף. מבחינתי זה הסוף של בית הספר, כפי שהכרתי עד כה. אז ביום שבת האחרון, 12/5, התקיים טקס פתיחת התערוכה של מגמת גרפיקה באורטבעון. לכבוד הטקס הכנתי בשיתוף עם שאר תלמידי המגמה שני קליפים, אחד לסיכום שלוש השנים והשני לצחוקים. 

הסרטון כאן למעלה, "שיט שגרפיקאים אומרים", הוא בדיוק מה שאתם מדמיינים. בדיוק כמו גל הסרטונים שהחל ב-"Shit Girls Said" שהמשיך אצלנו ב"שיט שתל אביבים אומרים" וכן הלאה. אצלנו יש קריצות למורים (הדור הבא של החיקויים), התרגשות מיצירות אמנות מופרכות (לא אגלה לכם, כי זה הפאנץ' בסרטון) ואיבוד השפיות במצבים שונים. 
כשהסרטון הזה הוקרן לראשונה מאוד חששתי שהקהל, שמורכב ברובו מהורים לתלמידים, מורים ותושבי הסביבה, לא יבין את הסרטון ולא יצחק מתוך הבנה אלא רק מתוך נימוס. למזלי הרב, הקהל נהנה מהסרטון לא פחות מאיתנו הגרפיקאים, וקיבלתי המון פידבקים חיוביים על שני הסרטונים.
כבונוס, העליתי ל-770eam (הערוץ המשני של 770 ביוטיוב, כן?) את סרטון הסיכום שמתאר את השנה האחרונה של המגמה בבית הספר. לא מבטיח שתבינו הכל, אבל מקווה שתהנו כמו שאנחנו נהננו 

יום שני, 2 באפריל 2012

תחושה של סוף באוויר

199.jpg (300×232)

ולא, אין לזה קשר לגמר האח הגדול היום בערב.

תחושת הסוף נובעת מהמקום בו אני נמצא בשלב זה של חיי. אני לא גוסס ממחלה סופנית חס וחלילה, ואני לא עומד להשתחרר מהכלא אחרי ריצוי תקופת מאסר ארוכה. אני בסך הכל עומד לסיים 12 שנות לימודים בבית הספר (סוג של שחרור מהכלא אפשר לומר). כרגע אני נמצא בחופשת פסח, ה-חופשה המדוברת. זו שבמשך כל השנה "הזהירו" אותנו שאחריה כבר אין לימודים, שכולם עסוקים רק בללמוד לבגרויות, חזרות למסיבת סיום ומיונים לצבא.
הכל נכון, רק שכל זה כבר נכון לגבי עוד לפני פסח. שתי בגרויות חשובות עשיתי כבר בינואר (ביי ביי מתמטיקה!), נשף חורף היה סוג של הכנה נפשית למסיבת סיום, המיונים לצבא היו מפתיעים (המכתב תמיד מגיע יום לפני המיון עצמו) ומזג האוויר דאג להיות גשום במיוחד דווקא כשאני רחוק מהבית ואבוד ברחובותיה של העיר הגדולה והמגעילה תל אביב. 

אי אפשר לתאר את כיתה י"ב מבלי להזכיר את שלל הזימונים והכנסים והגיבושים ששולח הצבא לכל המלש"בים למיניהם שטרם קיבלו תעודת בגרות. נכון, יש כאלה שכבר מוכנים לשרת בסיירת מטכ"ל כבר מכיתה י' ויש כאלה שכבר מתים לעבור להשתחרר כבר ולהתחיל את החיים האמיתיים, אבל מה עם אלה שעוד לא מוכנים? 
אל תאמרו את מילת הקסם "שנת שירות", כי זה ממש לא אופציה עבורי. אם אני כבר דוחה את הגיוס, אני רוצה ליהנות ולא לבלות במוסד לנערים עבריינים 10 חודשים. 
אז מה אעשה? את תאריך הגיוס שלי, שעומד נכון לעכשיו על סוף יולי הקרוב, אני עוד לא אדחה. לפחות עד שאדע לאן אני מתגייס ומתי הגיוסים שלהם.
עד אז - תנו לי לישון עד מאוחר, לבזבז כסף על ישיבה בבתי קפה וסרטים ולחשוב על היום שאחרי.
אחרי התיכון,
אחרי הצבא
ואחרי שנגמרת המסגרת ההיא,
שהתחילה ממש מזמן,
כשהייתי בן 4 בערך.

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

פוסט יום הולדת + סרטון חדש



ימים עברו, חודשים חלפו ושנים הסתיימו. בכל מקרה, צוות 770 מציין שלוש שנים להיווסדו. שלוש שנים בהם עבר מצילום של קוביות עץ עם בעיות נפשיות עד לתיעוד מצחיק עד דמעות של אנשים בחו"ל. אה, ויש את כל הקטע עם ענבר ושחר שמנסות להפיל את אורי ואף אחד לא מבין למה. גם אנחנו, אבל תצפו - זה מצחיק.

הוא כבר יכול להשתחרר לאזרחי


יום שישי, 20 בינואר 2012

האמת על "האח הגדול" נחשפת!

אני באמת משתדל להימנע מלצפות ב"אח הגדול", נמנע מלקרוא משהו שקשור אבל באמת שאי אפשר. כבר עשיתי unlike על "האח הגדול - העמוד הרשמי" וגם מחקתי את mako מרשימת הלייקים (כי הם לא באמת כותבים על דברים חוץ מהאח), אבל זה בלתי אפשרי!
כל פורטל שרוצה עוד כניסות חייב לעצמו איזה לינק בולט שתופס תשומת לב. וואלה אפילו הגזימו והחלו בבלוג שמלווה את התוכנית (מן הסתם, לבקשת קשת...) אז כל שבוע מופיע פוסט עם כותרת מפוצצת כמו "הפעם הם הגזימו" ואז בתוכן יש סתם משפטים לא קשורים (אני מניח, את זה לא קראתי).
ואני לא רוצה לדבר על כמה נמאס לי מלשמוע על זה ולראות אנשים שלוקחים את הדברים שם ברצינות, אבל אני ברירה. הנה דיברתי על זה.

מצטער, אבל אתה לא אח שלי. ובבקשה תפסיקו להשתמש במושג "בית האח" כדי ליצור לנו איזה קשר אפלטוני. טוב?

יום ראשון, 1 בינואר 2012

2012 ובאג 2000

סוף? שנה
כמובן שהדבר הראשון שכולם דיברו עליו בבית הספר הוא, ניחשתם נכון, סוף העולם וזה. אם השמועות והספקולציות נכונות, זה אמור לקרות ב-21.12.2012, עוד 12 חודשים פחות או יותר. מספיק זמן כדי להיפרד לשלום מכולם, לעשות את הדברים שתמיד רציתם לעשות.
אבל זה לא יקרה, כי ממש כמו באג 2000, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. כולם היו בטוחים שאסון יחול בדיוק בחצות ביום הראשון של שנת 2000. ממ"דים צויידו, חדרי מיון היו בכוננות וכולם רק ספרו את הדקות עד לרגע הגורלי ההוא שבו הכל אמור לקרוס. כאמור, שום דבר קריטי לא קרה וכל הפרנואידים קיבלו כאפת שטות על העורף.
כאמור, אף אחד לא יודע אם אכן העולם יגיעו לקיצו כפי שאנו מכירים אותו בשלהי חודש דצמבר 2012, אבל אם להאמין לבעלי העניין שום דבר לא יקרה. עוד יום, עוד שנה. ממש כמו שאנחנו רגילים.