הפרק ממשיך מהנקודה שבה הסתיים הפרק הקודם - ניר נכנס לשירותים הציבוריים. מה יעשה שם? מה יקרה כתוצאה מכך? הכל יכול לקרות במקומות כאלה...
בזמן שניר עסוק בעניינו, חנה ממשיכה בשיחה עם אנגלה, שאף אחד לא יודע את השם האמיתי שלה, ומגיעה לרבדים עמוקים ורחוקים. משיחה על הילדות ברומניה לפתע מגיעה השאלה שהפתיעה את כולם:
"עברת בתאי הגזים?"
חנה, מההלם שנשאלה בכלל שאלה שכזאת עונה בסרקסטיות "אם הייתי בתאי הגזים, הייתי מגיעה לכאן?". פחות מדקה אחרי אותה אימרה וכבר כולנו שומעים את שהתרחש והמומים וגם מחייכים חצי חיוך, היא מציצה עלינו!
ניר מחליט שהוא הולך עם הנקמה עד הסוף ולוקח אותנו לסיור בתור הונספץ'; גדר חשמלית ליהודים, משאבת ביוב וטראומות מהמלחמה הגדולה. לא תאמינו עד כמה זה נראה אמיתי באותו רגע.
אחרי התפרקות במכונית עם ה"נקקמה", שילוב של נקמה ו...אתם יודעים, מצאנו עצמנו עמוק באדמה מסיירים בקו מז'ינו. אותו בונקר שהיה אמור לסמל את הכוח של הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועשה לה יותר בושות מתקרית הבגט המקולקל ב"מאפיית האחים כהן" בנתניה.
סבא מגשים את חלום חייו, אתר שולי מבין אתרי המלחמה הוא היעד המרכזי שלו ואנחנו הצטרפנו אליו כי אנחנו משפחה כזאת מיוחדת. ולא סתם מיוחדת, הולכת איתו וחוצה 2 ק"מ של מנהרות בטון קרירות וקלאוסטרופוביות ביותר.
התיישבנו בחנות המאפים/בית קפה שבהונספץ' (לא ברור), אחרי שחיפשנו בנרות מסעדה שמוכנה להגיש לנו אוכל (רובן היו פשוט סגורות). שם השיחה שוב חזרה לנושא הבוגר והעמוק של תאי הגזים ובו ניר דאג להזכיר לנו את המלחמה הבאה ואת העובדה שהבנות שלו מחוסנות מהגזים. הסיבה בפרק.
החופשה הזאת הייתה חוויה אחת ענקית, אבל היום הזה היה השיא שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
בבקשה השאירו שם פרטי כי יהיה משעמם אם כולם יהיו אנונימיים!