יום ראשון, 24 במאי 2015

לא יודע עדיין



עוד כמה שבועות אני עומד להשתחרר מהצבא. אני מאוד מצפה לזה ומאוד נרגש, אבל במקביל יש בי פחדים. אני כבר יודע שאני אטוס עם חברים לאמסטרדם ולאחר מכן עם המשפחה ליעד כלשהו (לא מבטיח שתהיה על זה סדרה), אבל לאחר כל האירועים המשמחים אני אשאר ללא תוכניות וללא מעשים.
הצבתי לעצמי מטרות כלליות מאוד: למצוא עבודה ולחסוך כסף לטיול הגדול, בהנחה שבאמת אעשה אותו. חברים משוחררים מספרים שכמובן לא כל הנוצץ זהב ועל אף יתרונותיה הרבים של האזרחות לא חסרים גם חסרונות לעניין. זה ברור ומובן. המחשבות על העתיד רצות לי בראש - מה אלמד? איפה אגור? וגם כשהסובבים אותי ניגשים ושואלים אותי בנושא אני ישר מבטל הכל ועונה בלקוניות "לא יודע עדיין". אותה התשובה שאני עונה עוד מימי התיכון, אז זה היה הגיוני לומר את זה, היום כבר פחות.
ידידות שלי שהשתחררו בקיץ הקודם כבר עמוק בתואר הראשון באוניברסיטה, מתלוננות על עומס המבחנים והשיעורים הארוכים בזמן שאני עדיין מזיע על מדי ב' שוכב על החול ומסתכל על הפז"מ דופק. מצד אחד זה נורא מציק כבר לשמוע את הקיטורים שלא באמת מובנים לי אבל מצד שני זה מעלה חששות כיצד אני אצליח להתמודד כשאהיה במצבם בקרוב. אני בכלל לא יודע מה אני רוצה ללמוד, יש כיוון אבל הוא מאוד כללי, שלא נאמר על מתי.
חברים שהתחילו לעבוד בעבודות שונות, טסים לדרום אמריקה, ליפן, לא מצליחים לפנות בלו"ז שלהם זמן לצאת בסופשי שבוע מפאת עבודה או עייפות מהשבוע העמוס שהיה עליהם. כנראה שהם שכחו שפעם שישי זה הזמן היחד בשבוע שהיה לצאת וליהנות. 


בשירות הצבאי למדתי שככל שתדע מראש מה הולך לקרות, כך תוכל להיות מוכן אליו ולהיות רגוע כשהוא יקרה. אני לא יודע מה הולך לקרות איתי אחרי שאשתחרר. מקווה שאמצא עבודה טובה, מקווה שאחליט מה אני רוצה ללמוד, מקווה אדע לאן הולכים חיי.

בינתיים, יש לי את המסגרת הצבאית שבה אני שוכב על המיטה ומחכה שהימים יעברו, יחד עם שאר חבריי למחזור. מפנטזים על החפש"ש, על היום שאחרי, על הטיול הגדול אבל לא על החיים עצמם. מתחילים כל יום מחדש, עד שיגיע השחרור ויזרוק אותנו למים הקרים של האזרחות.

יום ראשון, 10 במאי 2015

איך עורכים פרק ב-30 שניות



העבודה על פרק 7 הייתה מאוד מייגעת. משהו לא כזה זרם כמו בדרך כלל, לקח הרבה זמן לסיים את הפרק הזה. תוך כדי העבודה על העריכה שלו, החלטתי לתעד את עצמי בפעולה והנחתי את ה-GoPro שלי בצד. הגדרתי צילום כל עשר שניות, אבל לא רציתי סתם לצלם יותר מדי אז עצרתי את המצלמה אחרי בערך 150-200 תמונות בכל פעם. 
סך הכל יצא 686 תמונות (באיכות 4K, שהיא העתיד של כולנו) שאיחדתי כאן לסרטון חביב של שלושים שניות כשברקע "Taro" הנהדר של Alt-J, שבמקרה יצא שאני הולך להופעה שלהם בארץ בקיץ הקרוב.

פרטים טכניים לסקרנים: ערכתי את הסרטון ב-GoPro Studio, לא כי זה טוב במיוחד. בתוכנת עריכה שאני משתמש בה כרגע אין ייצוא וידאו באיכות 4K (כרגע הגרסה החדשה לא נוחה לעבודה בשבילי), אז רציתי שלפחות יהיה לי סרטון באיכות כזאת לפני שלכולם יש. 
שימו לב לנר שרוקד בסרטון ומוסיף עוד קצת דינמיות לכיף הגדול שהיה לי שם. 
יש כמה פריימים בודדים שאני משתגע, אפשר לראות את זה אם מתאמצים ועוצרים ברגע הנכון.

והנה התוצאה: https://youtu.be/BeP6PyGXYAA

יום שבת, 9 במאי 2015

הייתי באיטליה: שירה מספרת על סעודת האבירים


"זה היה מדהים". שירה
לפני שנה וחצי היינו באיטליה, זה היה מדהים. המקומות, המאכלים, האנשים ובעיקר האווירה. 
עם האחיות (שירה במרכז)
יום אחד נסענו למקום שנקרא "סעודת האבירים", בתרגום חופשי. הקונספט הוא שרואים קרבות אבירים ואוכלים ארוחה של אבירים תוך כדי. תחילה, קיבלה את פנינו נסיכה יפהיפייה, בעלת מסיכה, שסיפרה על מה שיקרה הערב, ועל הקרבות במספר שפות. מיד לאחר מכן, נכנסו ובחרנו צבע של אביר. אנחנו, משפחת הירשהורן-קורן, בחרנו באביר הכחול, כמו שהיינו בפעם הקודמת שביקרנו שם עם המשפחה שלי. אחרי שבחרנו צבע וקיבלנו כתר, עשינו תמונה עם המלך והנסיכה.

נכנסו לאולם, שבמרכזו המקום בו האבירים ילחמו לעיניי הנסיכה ואבא שלה שיושבים מאחוריהם. התיישבנו במושבים, אם אפשר לקרוא להם ככה (הם פשוט היו מדרגות בטון). על השולחן היו כוס, קערת מתכת וצלחת. למנה ראשונה קיבלנו מרק עוף. אפשרויות השתייה היו מוגבלות. בירה או פפסי. כילדה בת 11 התלהבתי מהכל. למנה עיקרית עוף שלם, אבל של ציפור קטנה. זה היה טעים! נכון, הם היו יכולים להוסיף תבלינים, אבל זה היה הורס את האווירה של ימי הביניים. 

"הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם"

הקרבות היו מחולקים למספר שלבים - קרב אחד עם סוסים, קרב אחר עם חרבות אחד על אחד. האביר הכחול נכנע לאביר הצהוב. בחיי, זה היה מאכזב. אחרי זה, יצאנו לחנות המזכרות וגם להצטלם עם האביר הכחול שלנו. אני הייתי סקרנית נורא ורציתי לדעת אם הזקן של האביר הכחול אמיתי. אז התקרבתי לגעת בזקן והאביר תפס לי את היד. זה היה רגע מצחיק. הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם. וואו! זאת הייתה חוויה כל כך טובה. הייתי רוצה לעשות את זה שוב, אבל בפעם הראשונה זה הכי טוב.

צפו: סעודת האבירים מתוך "היינו באיטליה"