יום חמישי, 3 במרץ 2011

אני התפסן בשדה של שיפון



אני לא חובב גדול של ספרים, אף פעם לא הייתי חבר של ספר (כאן תבוא בדיחה בנוסח שחר חסון) אבל "התפסן בשדה השיפון" הוא ספר שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
אתחיל מההתחלה: נעים להכיר, קוראים לי אורי, ועדיין לא סיימתי ספר שהתחלתי לקרוא לפני שנתיים. ככה אני מקווה. אל תראו את זה לא נכון, אני נהנה ללמוד בשיעור ספרות על משוררים מדוכאים ועל רבי נחמן מספרד שכתב שירים על יין בזמן שלמד תורה בברצלונה. ש"י עגנון וביאליק הם חברים טובים שלי (אם הם היו בחיים) ויעידו על כך "תהילה" ו"מאחורי הגדר". אבל בכל זאת, ספרים קשה לי לקרוא.
אני לא מהמגאניבים שלא קוראים ספרים כי הם חושבים שזה לחנאנות. ממש לא. אין לי את כוח הרצון שדרוש בשביל להתחיל ספר ולהתמיד בקריאה שלו, שלא לדבר על לסיים אותו. הספר האידאלי לדעתי, מלבד "הארי פוטר" שזו קטגוריה בפני עצמה, יכול להיות מעניין ומותח, עם הומור שחור (גם ציניות זה בסדר) ואפילו טיפשי.
כשאביבה, המורה לספרות מורחב (סוג של מגמה אצלנו בבצפר), ביקשה שנביא לשיעור את "התפסן בשדה השיפון" חשתי סלידה מקריאה בספר כל כך מפורסם ועם זאת כל כך אנונימי ושקט. אני זוכר שתמיד כהייתי קורא את מוסף "תרבות" במעריב היו אזכורים ל"תפסן" שניסו להשוות את הכתוב אליו או משהו בסגנון. הייתי חושב לעצמי שזה עוד אחד מהדברים שהתקשורת אוהבת לאהוב ולשבח אבל בפועל לאף אחד לא אכפת מזה במציאות, כמו "מחוברים" ו"מחוברות". סדרה משעממת על אנשים משעממים שמעשנים סיגריות ולא יודעים להחזיק מצלמה. מקסים!
מהרגע שהתחלתי לקרוא את "התפסן" נשבתי בקסמו, כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי נהנה כל כך לקרוא ספר שבית הספר מכריח אותי לקרוא (דוגמת "המאהב" המזעזע או "בעל זבוב" המייגע). "התפסן" כמו שאביבה הכניסה לנו לראש טוב טוב הוא ספר שעם צאתו נאסר ללימוד בבתי הספר, דבר שתרם בסופו של דבר להצלחה של הספר.
אי אפשר להישאר אדישים לספר הזה, או שאוהבים אותו או שמתעבים אותו. השפה הישירה של הולדן קולפילד פשוט שורדת במבחן הזמן ואפילו מילים שנשמעות מיושנות כמו "מזופת" לא הורסות את חווית הקריאה גם לבררן גדול כמוני.
מצאתי את עצמי מזדהה עד מאוד עם גיבור היצירה ואפילו מוצא נקודות דמיון קרובות עד מאוד (באמת) לחיים שלי. את אחת הדמות, אקלי הגבוה והמעצבן, פגשתי במציאות. זה הזוי עד כמה הדמות הזאת דומה לאדם שאני מכיר במציאות. זה הרס אותי.
"התפסן בשדה השיפון" הוא ספר ההתבגרות האולטימטיבי לכל בני הנוער שמרגישים שנמאס להם ומבינים שהדרך בה הסובבים אותם חיים היא שגוייה ויש מקום לשיפור.

אני שמח שהתחייבתי לקרוא את "התפסן", אחרתי לא הייתי מגלה לעולם שיש מישהו נוסף בעולם שמבין אותי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

בבקשה השאירו שם פרטי כי יהיה משעמם אם כולם יהיו אנונימיים!