היינו מאחורי הקלעים

העניינים שקעו, הזמן חלף ו"היינו באיטליה" נראית כמו חלום רחוק. אם אפשר לסחוט עוד קצת את הלימון בחינניות אז למה לא?

הנה כמה רגעים שקרו במהלך הצילומים באולפן של "היינו באיטליה", שהוא למעשה חדר השינה שלי. הייתה חוויה מדהימה להפיק את הסדרה הזאת, שמחתי לשמוע את התגובות (הטובות והרעות) לכל פרק והכי אהבתי לשמוע שחלק מהמשתתפים סיפרו שזיהו אותם ברחוב בעקבות הסדרה.

תודה רבה למי שצפה ונתראה ב"היינו באנגליה" (שם זמני!).

תמונות מאחורי הקלעים

הצד השני של המצלמה

האולפן בפנורמה

להמציא את עצמך מחדש

הפקה ברמה גבוהה

סיומה של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות בשבילי ובשביל צוות 770 לבחור לאיזה כיוון ללכת בסדרה הבאה. צילמתי באנגליה מגוון חומרים (גם בוידאו וגם ב-GoPro) ויש כמה רגעי שיא שבקלות יכולים להקנות לה רגעים בלתי נשכחים (כמו המלפפון של "היינו בגרמניה", או החלון השבור של "היינו באיטליה").

הדילמה המרכזית שבפנייה אני עומד כעת היא האם לעשות את מה שכבר עשיתי או להתאמץ ולהמציא פורמט חדש במקום להשתמש בישן.

הפורמט "הישן" לכאורה הוא הכי פשוט והכי מקובל כיום בסרטים וסדרות דוקומנטריות - התרחשות בפועל ועדויות של המשתתפים. ראיתם את זה גם ב"משפחה מודרנית", "המשרד" ואינספור סדרות דוקו-ריאליטי וגם, איך לא, ב"היינו באיטליה". 

התוצאה הסופית של "איטליה" יצאה ברמה מאוד מקצועית יחסית להפקות קודמות שלי והציבה סטנדרט שקשה לרדת ממנו. אבל הפקה של דבר כזה, שלא לדבר על עריכה זה פרוייקט לא פשוט (אך מהנה מאוד, עם כל הכנות שבדבר). אני יכול להכין שוב תמליל של ההתרחשויות שצילמתי ולראיין את המשתתפים בדיוק כמו שעשיתי ב"איטליה" וסביר להניח שייצא מזה דברים לא רעים בכלל.

משתתפי הסדרה באנגליה מינוס אילנית ושרית

אבל בא לי לשנות.

כבר שהייתי באנגליה אמרתי שאני רוצה לשנות את הפורמט הידוע שבו יום שלם ממלא התרחשות של פרק אחד. הפעם היינו 14 ימים באנגליה, מה שאומר שלא כל הימים יכולים למלא פרק בצורה מספקת. קיבלתי על זה לא מעט תגובות ב"איטליה" והסכמתי איתן, כיוון שלא הייתה לי ברירה. את פרק 8 למשל, שמתרחש בגארדה לנד ביצעתי החלטה לסיים אותו אחרי 9 דקות (בניגוד ל-15 כמו רוב הפרקים) בגלל שלא היו מספיק חומרים, התוצאה יצאה מספקת ולא מאולצת כפי שקרה לדוגמה בפרק 5.

אחד הרעיונות שעלו לי הוא כזה - במקום להתייחס לכל יום כאל פרק, לקחת נושאים משותפים שחוזרים על עצמם במהלך הצילומים ולהצמיד אותם לפרק אחד שזה הנושא העיקרי שלהם. ענבר, אחותי, אמרה שהרעיון הורס את המטרה האמיתית של הצילומים האלה - מזכרת מהחופשה. היא צודקת, אבל היא לא זאת ששוברת את הראש מול החומרים הלא ערוכים. 

במהלך החופשה באנגליה שהינו בשלוש מקומות - מנצ'סטר, באת' ולונדון. בכל מקום בין 3 ל-4 לילות. ברמה הכי בסיסית אפשר לצמצם את הפרקים ולעשות את שלושת הימים במקום המשותף כפרק אחד או שניים. 

מה הבעיה אם כך? רגעי השיא ברוב החלקים האלה נמצאים במקומות לא שווים מבחינה כרונולוגית. כך למשל ביום הראשון קורה אירוע מפתיע שבו הרכב שלנו נתקע באמצע הכביש המהיר. אז למעשה הרבה יותר מותח לסיים את הפרק ברגע שבו כולנו אבודים באמצע שום מקום ולהמשיך בפרק הבא, אבל אז אין טעם לחלק את הפרקים לפי מקומות. או שכן, צריך לבדוק את העניין לעומק.

והעדויות מה איתן? הפעם היינו 10 אנשים, שתי משפחות. מה שאומר שיש פחות חומרים לערוך (לעולם לא אשכח שבפרק האחרון של "איטליה" היו רק 62 דקות של עדויות...). חשבתי אולי אפשר להסתפק בקריינות בלבד, אולי שלי, כפיצוי על זה שלא השתתפתי באופן פעיל ב"איטליה".

אני בפעולה. 

הסטטיסטיקה לא משקרת

פרק הסיום של "היינו באיטליה" כבר חצה את 5,000 הצפיות. כמות כזאת של צפיות הופכת את הסטטיסטיקה שעושה יוטיוב לכל סרטון להרבה יותר מעניינת ויותר מגוונת. אפשר לבדוק כל פרמטר שעולה ברוחי ולראות את התוצאה המדוייקת להחריד שמתקבלת. אבל הדיון על המידע שגוגל אוספת לא הנושא של הפוסט הזה. זה המידע המעניין על האנשים שצפו בפרק האחרון.

6:36 הוא הזמן הממוצע שרוב האנשים הצליחו להגיע אליו בפרק, לפני שנטשו אותו לטובת מרתון פספוסי חתולים. מרחק שניות בודדות מהמחווה המרגשת שעשינו למרקו ו"הלב", חבל.

60% צפו בפרק בטלוויזיה חכמה או דרך קונסולת משחקים, הם מבינים עניין.

יש לנו קהל גם בפלסטין מסתבר, 92 צפיות הגיעו משם. אולי מדובר בחיילים בשמירה, כי קשה להבין את נירי בלי כתוביות בשפה שאתה מבין (גם במציאות)

 מאיטליה קיבלנו צפייה אחת ובודדה. מעליב.

63% מהצופים בפרק הם גברים ו-12% מכלל הצופים בני 55 ומעלה, כנראה שהגמלאים החדשים אוהבים את ונציה

33% מכלל הצופים צפו בפרק עד הסוף ועל כך מגיע להם הרבה כבוד והכרת תודה. אנחנו כבר מזמן היינו ב"פספוסי חתולים חדש2012" במקומם.

מאחורי איטליה: איך עורכים פרק?

הכל כאן מתחיל בשמן, ככה אומר אהרוני בגרסת ה"דיבוב מצחיק". לעומת זאת בפרק ממוצע של "היינו באיטליה" הכל מתחיל בהרבה קטעי וידאו שמנים וארוכים ולא ערוכים בעליל.

בהתחלה מייבאים את כל החומרים של העדויות. בשלב הצילום אני משתדל לצלם את כל העדויות של המשתתפים בטייק אחד כדי להקל בסידור לפי ימים (ככה עדות על יום מסויים כולו נמצאת בקובץ בודד). לאחר שהעברתי את כל הקבצים המתאים לעריכה מתחיל החיתוך של הוידאו. כל משפט צריך להיחתך לקטע בודד כדי שיהיה אפשר להעביר אותו בקלות לאחר מכן בעריכת הפרק עצמו. בפרק 9 היו 62 דקות של עדויות בלבד. זה המון. לקח לי הרבה זמן להספיק לעבור על כל העדויות ולהצליח לצמצם אותם בסוף ל-31 דקות (שזה חצי מהחומר שצולם בפועל!).

לחתוך את העדויות זה משימה מורכבת

כעת מתחילה העריכה על הפרק עצמו. האתגר הוא בכל פעם מחדש למצוא איך לפתוח את הפרק. כל פרק מתחיל בפייד אין (מסך שחור) וממנו צריך להתחיל את הפרק. אני אישית מאוד נהנה שיש כמה שניות שמכניסות אותך לאווירה של הפרק או הסרט ומשתדל לעשות את זה בכל פעם. בפרק  9 האחרון, שוט הפתיחה הוא הרכבת שנכנסת לתחנה.

מכאן הכל מתחיל להיות רציני. כל העדויות צריכות להשתלב ביחד עם ההתרחשות של הפרק. צריך למצוא את העדויות התואמות להתרחשות ולבחור איזה מהן מתאימות ואיזה מהן יישארו מאחור ולא ייכנסו לפרק ולעריכה הסופית. אבל זה לא נגמר בזה, בין "סצנה לסצנה" לכאורה צריך לבחור קטעי מעבר קצרים (שניות בודדות לרוב, כי אנחנו ביוטיוב ולא בקולנוע) של נוף ושל הסביבה כדי להכניס את הצופה לתוך ההתרחשות. גם המוזיקה תופסת נפח מרכזי בשלב הזה כי היא זאת שנותנת את הטון של הסצנה ומשפיעה בתת מודע על התחושה של הצופה. 

בסצנת האוטובוס סירה באמצע הפרק, כשכל המשפחה עולה על הסירה וסבתא חנה נשארת מאחור המוזיקה היא מותחת אך גם משעשעת בו זמנית. לא קל למצוא קטעים מוזיקליים שמתאימים בדיוק לאופי הסצנה שלכם ובגלל שיוטיוב מערימים קשיים מהותיים על מוזיקה שמוגנת עם זכויות יוצרים, אני נאלץ להסתפק במאגר המוזיקה שמספקת יוטיוב, שהוא טוב מאוד ומהווה פתרון מצויין למקרה שאין לך את המשאבים למוזיקת רקע.

את רוב הוידאו שצילמתי עשיתי ללא חצובה ואביזרים מייצבים פיזיים. למזלי גיליתי בתחילה העבודה על הסדרה תוכנה שמתקנת סרטונים לא יציבים והופכת אותם ליציבים ומרהיבים בלי לאבד כמעט את האיכות של הקובץ. לתוכנה קוראים Mercalli והיא כל כך פשוטה לתפעול. הרבה מאוד שוטים שהיו בפרקים עברו תיקון שם והם נראים כאילו צולמו במצלמת רחף מקצועית.

בכל פרק יש הרבה רגעים, גדולים יותר ופחות. כל דבר שקרה הוא בעצם מזכרת מהטיול. תמיד יש לי התלבטות על איזה משפט אפשר לוותר והאם יש טעם להתעכב על משהו שאין לו מספיק צילומים. לדוגמא, בפרק 2 ירדו כמה סצנות חביבות אבל לא הכרחיות (בסרטון הנ"ל). בהתחלה הן נכנסו בתוך העריכה עצמה של הפרק (בגלל זה יש להן אפילו מוזיקה) אבל הבנתי שזה יפגע בזרימה של הפרק אז החלטתי לוותר עליהן.

השלב האחרון בהחלט לפני שהפרק מתפרסם הוא הכתוביות. זה השלב הכי מייגע ואני קורא לו הפוסט-פוסט פרודקשן. אם זה היה תלוי בי, לא היו כתוביות בכלל. אני נגד התופעה הזאת, כאשר שפת הקול היא עברית אבל כאשר אני מקרין את הפרקים מול המשפחה יש הרבה רעש וקולות שמבלבלים את הצופים וגורמים להם לפספס את מה שנאמר, גם חלק עם בעיות שמיעה ובלי כתוביות הם לא שומעים כלום משום מה.

לעשות כתוביות בעברית לסרט בעברית אמור להיות פשוט ביותר. פשוט להקליד את הנאמר מילה במילה. זה לא המצב לצערי, כיוון שהתוכנה שאני משתמש בה לא מקבלת עברית מימין לשמאל היא הופכת את הכיתוב משמאל לימין כך שכל דבר שאני מקליד צריך להיות בכתב מראה. למזלי קיימת התוכנה "הפוך על הפוך" שבקליק פשוט הופכת את כל הכיתוב כך שיופיע כרגיל.

כך נראה קובץ הכתוביות לאחר שעבר היפוך שיעבוד בעריכה

ואז אחרי הרבה מאוד בדיקות ואחרי שנמאס לי כבר לראות את אותו הפרק שוב ושוב אני מפרסם אותו לעולם ומחכה לתגובות.

זהו.

"היינו באיטליה" הוא הפרוייקט הכי גדול, הכי מושקע והכי טוב שעשיתי עד היום. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בעריכה דוקומנטרית בשילוב עם קטעי עדויות וגם עם סרטים שאורכם יותר מ-5 דקות. זאת הייתה חוויה מאתגרת ומאוד מאוד מאמצת ואני שמח שהיא הסתיימה.

עכשיו מחכים לו עוד הרבה חומרים מסדרה חדשה ואני מפחד להסתכל עליהם. שיהיה לי בהצלחה...

אורי הירשהורן

וככה זה נראה מחוץ למסך

היינו באיטליה / מבצע סבתא - הפרק האחרון

בתחנת הרכבת החל טפטוף קל, ככל הנראה זה היה הגשם הראשון לעונה באזור. מזג האוויר היה קריר ונעים וכולנו התאספנו ברציף בהמתנה לרכבת שהתחנה הסופית שלה הוא "ונציה סנטה לוצ'יה". כמובן שהעלייה לקרון לוותה בהרבה אי הבנות וילדים שהופרדו מהוריהם, אבל קצת לחץ והבעיות נפתרו. ככה זה אצלנו.

הגענו לוונציה והשלפוחית כרגיל לחצה על כולנו אבל האיטלקים לא יוותרו על הרווח שאפשר להפיק מכך וגבו תשלום סמלי על כל כניסה לשירותים. אייל, הבן הקטן של שלומיק ולילך כנראה לא הסכים לנהלים האלה ופשוט עשה את זה על הרציף לעיני הנוסעים. חלק יאמרו מצחיק, חלק מביך.

יצאנו במין יציאה נידחת ליד אתר בנייה צפוף והגענו לעיר. אבא גיל ישר שלף את הטלפון המתקדם שלו והבטיח שהוא ינווט לכיכר סן מרקו בקלות ובמהירות. אבל כמו שכבר למדנו בשבוע שלפני כן, אי אפשר ללכת עיוורים עם העיניים על המסך וככה נדחקנו בסמטאות צרות, עלינו על גשרים וראינו גונדולות שנתקעות במעבר (מאוד משעשע ושובר דמות למשיטי הגונדלות השרמנטיים).

תמונה פנורמית שצילמתי באייפון

בכיכר סן מרקו הייתה באופן לא מפתיע התקהלות המונית של אנשים שהפכו את החוויה למאוד מעיקה מהרגע הראשון.  מזג האוויר היה חם ואמנם הגענו בחולצות קצרות, אבל המוני האנשים שהקיפו אותנו לא תרמו להתקררות הגוף והזיעה החלה לנטוף. אז במקום לעמוד אחרונים בתור הנצחי לכנסייה שהייתה שם במקום חתכנו את התור וקנינו כרטיסים לאוטובוסירה שיוצא משלל רציפים שבמזח.

את האוטובוס שהיה ברציף פספסנו אז חיכינו לזה שיגיע אחריו. עמדנו כולם יחד ועלינו על הסירה שהגיעה. התיישבנו והסירה החלה בתנועה. כמה שניות לאחר מכן פתאום קלטנו שסבתא חנה לא עלתה על הסירה. מבט זריז אחורה לרציף שם עמדה סבתא במבט של כלב נטוש ומופתע. 

שם קרה הפיצוץ הראשון. כולם התחילו לחקור איך פספסנו את סבתא ומהר מאוד עברו לזריקת פתרונות יצירתיים כמו לבקש בנחמדות מהנהג לחזור לתחנה ולקחת את סבתא. כנראה מעמד הסירה חשב שמדובר במשהו משפחתי למרות שמדובר היה בקו אוטובוס לכל דבר וכמו שאוטובוס על גלגלים לא חוזר אחורה לבקשת הנוסעים כך גם הסירה לא תסטה ממסלולה. 

ההורים התחילו להתקשר בלחץ לטלפון של סבתא אבל היא לא ענתה. כל אחד בתורו ניסה לחייג אלייה מהטלפון שלו בתקווה שיתמזל מזלו והיא תצליח לענות לו.בינתיים הסירה מתקדמת לכיוון האי מורנו וכולם על הרגליים מחכים כבר לרדת ולחזור בחזרה לנקודת היציאה. 

ירדנו מהסירה ושוב מספר טלפונים עד שלפתע מצלצל הטלפון של שרית. למרות ששרית ניסתה רק פעם אחת לחייג אליה, דווקא היא זכתה בכבוד המפוקפק ודיברה איתה, סוג של. לבסוף, נוצר קשר ונקבע שסבתא תחכה לנו ברציף שממנו יצאנו ואנחנו נגיע לשם עוד כשעה.

בינתיים השלפוחית שוב לחצה והחיפוש אחרי אסלה זמינה באי הזכוכית נראה בלתי אפשרי. בין סמטאות צפופות לבסוף הגענו לקצה האי ולמעט צמחיה שיכלה להיות קרקע פורייה להיטל את מימנו. אך למרבה ההפתעה כף רגלנו לא הייתה הראשונה לדרוך שם וכתובת גרפיטי ענקית צויירה על הקיר הסמוך והזהירה בבירור על האיסור להשתין שם. זה היה עניין של חיים ומוות אז ציות לחוקים היה בעדיפות משנית.

המזכרות עדיין מעפנות

עשינו סיבוב זריז על האי ומלבד חלונות ראווה עם פסלי זכוכית קיטשיים לא היה יותר מדי עניין על האי הזה, שרק הנסיעה לשם עלתה לנו כמו ביקור אצל זגג. חזרנו לתחנה ועלינו על הסירה בחזרה לוונציה. שם כבר כולנו היינו עייפים וחסרי סבלנות, מצפים להתאחד עם סבתא חנה שאבדה לנו. בינתיים התברר שחנה ישבה בבית קפה והתכוונה להיכנס לאחת הקונדיטוריות ולקנות לנו עוגיות כפיצוי על כך שלא חיכינו לה, או משהו כזה. 

המפגש עם סבתא כצפוי היה טעון והשאלה "איך הלכתם בלעדיי" נשאלה לפחות שלוש פעמים. כאן כבר המצב היה מתוח מאוד והחלטנו להתפצל, כל משפחה ולהגיע לבסוף לתחנה הרכבת. 

הסתובבנו בעיר וכל המזכרות שהיו שם נראו זולות ומעפנות שאפילו לא טרחנו לקנות משם מזכרת. התיישבנו בפיצרייה נחמדה עם אוסף של שטרות מכל העולם (גם 20 ש"ח היו תלויים בגאווה שם) ואכלנו. אפילו השירותים היו כלולים במחיר ולא היינו צריכים לשלם עוד 1.5 אירו על תא שירותים עלוב.

אוסף שטרות

 עלינו על הרכבת וכמובן שנפלנו קורבן ליעילות האיטלקית. למרות שהרכבת הייתה שוויצרית, המוכרים היו איטלקים, ובשוגג מכרו את אותו המושב לשני אנשים שונים. כך היינו צריכים להתווכח עם הכרטיסן של מי המושב הזה. אף אחד לא יצליח להזיז 18 אנשים שעברו יום מתיש שכזה בגלל טעות אנוש מטופשת.
היה טעם חמוץ בנסיעה הזאת ותחושה של פספוס. אמנם היינו בוונציה, אבל מה שקרה לנו בוונציה הותיר בכל אחד מאיתנו צלקת שתגרום לו להימנע מלבקר שוב בעיר הזאת. וזה טוב כי השמועות אומרות שבקרוב על כניסה לעיר יצטרכו לשלם גם אם אתה מגיע בלי רכב.

זה היה ונגמר. בערב הלכנו לעיירה הסמוכה למלון, בורגטו. ישבנו במסעדה ושוב אכלנו פיצה. לאחר מכן הסתובבנו בעיר העתיקה וראינו טחנת קמח בקושי, כי היה חושך והתאורה לא הייתה משהו. ארזנו את המזוודות ונסענו למילאנו לטיסה חזרה לארץ.
אני הבנתי שעם כל המשפחה אני לא אטוס יותר בחיים.

נפגש פה ביום שלישי

בשעה טובה ואחרי אינספור שעות עריכה שמח להודיע שהפרק האחרון של "היינו באיטליה" יעלה ביום שלישי הקרוב, 13 באוקטובר, בערוץ של 770 ביוטיוב.

אז תפיצו לכל מקרוביכם ושימו תזכורת בטלפון.

הלכתי לאיבוד

העריכה על הפרק טרם התחילה בכל הכוח אבל ממש התחשק לי ליצור מודעות ליצירת עניין בנוגע לפרק האחרון.
הרבה זמן שלא ריעננתי את השפה העיצובית של 770 והסיום של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות לחרוג קצת מהעיצוב השגרתי ולהמציא מחדש את תמונת הקאבר והלוגו בפייסבוק. לאט לאט יעלו עוד דברים.
מקווה שגם העריכה על הפרק תתקדם כמו שצריך ושאסיים את הסדרה המשוגעת הזאת עד לסוף השנה הקלנדרית (בתקווה לפני!)

הסוף קרב סוף סוף

היינו באיטליה 9 - טיזר

הפרק האחרון. לתמיד?

‎Posted by ‎צוות 770‎ on‎ שבת 1 אוגוסט 2015

אז כמעט שנתיים מאז מתקרבים לפרק הסיום. נקווה שיצא מרשים כמו שפרק סיום צריך להיות 

היינו באיטליה / גארדה לנד

על המקום הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים קודם לכן. כל אחד שיצא לו לבקר באיטליה לא פספס הזדמנות להיכנס לשם ולחוות קצת מתקנים ורכבות הרים. הגענו לשם בזינזאנה החדשה של שלומיק, כיוון שרוב האימהות והילדים הקטנים נשארו במלון. 

התחלנו מהקשה אל הקל, החלטה חכמה מכיוון שעדיף לנצל את ההזדמנות שבבוקר יחסית יש פחות מבקרים כדי לחסוך זמן המתנה בתור. עשינו שתי רכבות הרים, הראשונה הייתה ממש טובה והשנייה הייתה ממש לא נעימה. הרכבת השנייה, "בלו טורנדו", נראתה כמו חיקוי חיוור של ה"בלו פייר", רכבת הרים פסיכית מאירופה פארק (שאותה גם עשינו כשהיינו בגרמניה). הפעם, מדובר ברכבת שפחות הייתה מהנה ויותר הייתה כואבת. אני זוכר שכולנו ירדנו והרגשנו בחילה. אני מחזיק מעצמי כאחד שיש לו קיבה חזקה אבל הרכבת הזאת הצליחה לסדוק במעט את החוסן שלי וגם שלו רוב האחרים. 

הדבר הכי מעניין עבורי היה לראות איך חלק לא מבוטל מהמתקנים מקבלים השראה (כלומר, מעתיקים אבל באופן חוקי) את המתקנים הידועים של דיסנילנד. גם באירופה פארק שמתי לב לזה אבל כאן כבר היה מדובר בחיקוי של החיקוי. המתקן "רעמסס" הוא השראה מדוייקת של "באז שנות אור", גם כאן קרון בתוך חלל חשוך שיורים לייזרים על מטרות. אולם סרטי 4D שמציג סרטים בתלת מימד ועוד מגוון מתקנים שיצא לכם לראות פעם. 

עלינו על המתקן של זאוס (או פוסידון, לא היה ברור) שכולו שיט במים ובסיומו גלישה במדרון רטוב במיוחד. אני, שהשכלתי להישאר יבש בדרך מזל קיבלתי מטח רציני של מים שהרטיב את כולי והוכיח שאף אחד לא חסין מפני אל המים.

אילנית ושרית כאמור לא הצטרפו לנסיעה לגארדה לנד. זה בגלל לקח שלמדו בפעם הקודמת שכף רגלן דרכה בפארק שעשועים אירופאי. השתיים נשבעו למצלמה בסצנה בלתי נשכחת מ"היינו בגרמניה" שהן לא הולכות יותר למקומות כאלה, כמובן לאחר שפרקו את הרגשות שלהן לאחר נסיעה קלילה ברכבת הרים.

הפעם הקודמת שהיינו בלונה פארק

טיזר מסקרן להיינו באיטליה

יש לנו כבוד!
יש לנו כבוד!טיזר לפרק 8 של "היינו באיטליה"
‎Posted by ‎צוות 770‎ on‎ יום שלישי 7 יולי 2015

איך עורכים פרק ב-30 שניות

העבודה על פרק 7 הייתה מאוד מייגעת. משהו לא כזה זרם כמו בדרך כלל, לקח הרבה זמן לסיים את הפרק הזה. תוך כדי העבודה על העריכה שלו, החלטתי לתעד את עצמי בפעולה והנחתי את ה-GoPro שלי בצד. הגדרתי צילום כל עשר שניות, אבל לא רציתי סתם לצלם יותר מדי אז עצרתי את המצלמה אחרי בערך 150-200 תמונות בכל פעם. 

סך הכל יצא 686 תמונות (באיכות 4K, שהיא העתיד של כולנו) שאיחדתי כאן לסרטון חביב של שלושים שניות כשברקע "Taro" הנהדר של Alt-J, שבמקרה יצא שאני הולך להופעה שלהם בארץ בקיץ הקרוב.

פרטים טכניים לסקרנים: ערכתי את הסרטון ב-GoPro Studio, לא כי זה טוב במיוחד. בתוכנת עריכה שאני משתמש בה כרגע אין ייצוא וידאו באיכות 4K (כרגע הגרסה החדשה לא נוחה לעבודה בשבילי), אז רציתי שלפחות יהיה לי סרטון באיכות כזאת לפני שלכולם יש. 

שימו לב לנר שרוקד בסרטון ומוסיף עוד קצת דינמיות לכיף הגדול שהיה לי שם. 

יש כמה פריימים בודדים שאני משתגע, אפשר לראות את זה אם מתאמצים ועוצרים ברגע הנכון.

והנה התוצאה: https://youtu.be/BeP6PyGXYAA

הייתי באיטליה: שירה מספרת על סעודת האבירים

"זה היה מדהים". שירה

לפני שנה וחצי היינו באיטליה, זה היה מדהים. המקומות, המאכלים, האנשים ובעיקר האווירה. 

עם האחיות (שירה במרכז)

יום אחד נסענו למקום שנקרא "סעודת האבירים", בתרגום חופשי. הקונספט הוא שרואים קרבות אבירים ואוכלים ארוחה של אבירים תוך כדי. תחילה, קיבלה את פנינו נסיכה יפהיפייה, בעלת מסיכה, שסיפרה על מה שיקרה הערב, ועל הקרבות במספר שפות. מיד לאחר מכן, נכנסו ובחרנו צבע של אביר. אנחנו, משפחת הירשהורן-קורן, בחרנו באביר הכחול, כמו שהיינו בפעם הקודמת שביקרנו שם עם המשפחה שלי. אחרי שבחרנו צבע וקיבלנו כתר, עשינו תמונה עם המלך והנסיכה.

נכנסו לאולם, שבמרכזו המקום בו האבירים ילחמו לעיניי הנסיכה ואבא שלה שיושבים מאחוריהם. התיישבנו במושבים, אם אפשר לקרוא להם ככה (הם פשוט היו מדרגות בטון). על השולחן היו כוס, קערת מתכת וצלחת. למנה ראשונה קיבלנו מרק עוף. אפשרויות השתייה היו מוגבלות. בירה או פפסי. כילדה בת 11 התלהבתי מהכל. למנה עיקרית עוף שלם, אבל של ציפור קטנה. זה היה טעים! נכון, הם היו יכולים להוסיף תבלינים, אבל זה היה הורס את האווירה של ימי הביניים. 

"הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם"

הקרבות היו מחולקים למספר שלבים - קרב אחד עם סוסים, קרב אחר עם חרבות אחד על אחד. האביר הכחול נכנע לאביר הצהוב. בחיי, זה היה מאכזב. אחרי זה, יצאנו לחנות המזכרות וגם להצטלם עם האביר הכחול שלנו. אני הייתי סקרנית נורא ורציתי לדעת אם הזקן של האביר הכחול אמיתי. אז התקרבתי לגעת בזקן והאביר תפס לי את היד. זה היה רגע מצחיק. הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם. וואו! זאת הייתה חוויה כל כך טובה. הייתי רוצה לעשות את זה שוב, אבל בפעם הראשונה זה הכי טוב.

צפו: סעודת האבירים מתוך "היינו באיטליה"

היינו באיטליה / אבירים וזקנים

הבוקר נפתח עם כאבי רגליים, אחרי ההליכות הממושכות שעשינו יום קודם במעלה ההר. כולם התנהלו בעצלתיים ולא מיהרו לקבל החלטה לאן לצאת לטייל. התוכניות לערב כבר נקבעו מראש לכן לא היה לחץ לצאת ולהספיק. שרית כמובן לא מסוגלת להתמודד עם סתלבט ולנוח על זרי הדפנה ודחפה את משפחתה לצאת לבד לכיוון סירמיונה. 

מדובר בעיירה שרוב רובה מתמקד בתיירות בתוך העיר העתיקה. קצת טירה עתיקה, הרבה מאוד גלידות בכל טעם ובכל צבע וכמובן בגודל ענק במיוחד שגורם לשקול מחדש כמה כדורים לקחת ומה הסיכוי שנצליח לסיים את הגביע. מזל שאבא תמיד מחכה לרגע שנישבר ויקפוץ על ההזדמנות לגנוב את כמה לקים מהגלידה.
אני טעיתי בחשיבה של לנסות טעמים חדשים ולקחת טעם שנקרא "זופה אינגלצה" (Zuppa Inglese) שמבירור מהיר בגוגל מתורגם ל"מרק אנגלי" שידוע כקינוח איטלקי שמגיע בצורת עוגת ספוג או פודינג. הטעם היה חמצמץ ומבאס. מה רע בשוקו וניל?

הביקור בסירמיונה היה קצר וממצה ונשאר לנו עוד הרבה זמן לשרוף עד הערב. אז קפצנו לוורונה.

כל טעם, כל צבע וכמובן בגודל ענק. סירמיונה

הגענו לוורונה דרך הכביש המהיר, אבל פה לא מדובר בעיירה כפרית אלא בעיר לכל דבר. לכן, החניות היו מלאות. לבסוף מצאנו חניון והתחלנו ללכת לכיוון העיר העתיקה. בכיכר המרכזית, ליד האמפיתיאטרון של ורונה התאספו מאות אנשים לקראת הופעה שעמדה להתקיים שם. לא ממש הבנו מי הזמר הזה אבל אבא הסיק שמדובר באייל גולן האיטלקי. 

כמו כל תיירים שמבקרים בעיר גם אנחנו רצינו להגיע ולצפות במרפסת של יוליה שעליה התבסס המחזה המפורסם "רומיאו ויוליה". השילוט משום מה היה מבלבל. היה רשום "הקבר של יוליה" ולאחר כמה רחובות הופיע "הבית של יוליה". הרחובות היו יחסית ריקים, היינו בטוחים שאנחנו לא בכיוון, אז נכנסו לבית קפה לשאול וגם לעשות פיפי. אני שמתי לב שמוכרים שם דבר שבזמנו עוד לא ראיתי - שווארמה שוקולד. לצערי או למזלי לא הייתי רעב מספיק בשביל להתנסות בדבר המשונה והמדהים הזה.

שווארמה שוקולד. Before it was cool

מנעולים כסמל לאהבה נצחית. המרפסת של יוליה

מתחם המרפסת של יוליה יחסית קטן ומאוד צפוף בשל כמות המבקרים המוגזמת שלו. כשהגענו ראינו את המרפסת הקטנה שעליה נעמדו כל מיני תיירים כעורים שעשו פוזות לא ברורות למצלמה כלשהי בקהל. באיטליה כמו באיטליה שום דבר לא ניתן בחינם בלי סיבה ועלייה למרפסת כרוכה בתשלום לא ממש סמלי. מה גם שממול למרפסת נפתחה חנות שכל כולה מוקדשת למכירת מזכרות ואביזרים עם כיתובי אהבה ורומיאו ויוליה, אבל גם מנעולים בשלל צבעים שאותם נועלים על הגדר הגבוהה ורושמים את שמם של בני הזוג כסמל לאהבה נצחית.

משם כבר היינו לחוצים למצוא את החנות של C&A שראינו שלטים שלה לפני שנכנסו לעיר העתיקה. זה היה היום השביעי של הטיול ועדיין לא היה השופינג הגדול שתמיד קורה בשלב מסויים. רשמנו את הכתובות ב-GPS ולמרבה ההפתעה הגענו לקניון עצום עם הרבה יותר ממה שרצינו. אז בילינו שם כמה שעות עד שהיה צריך להתכנס בסעודת האבירים.

מתחם סעודת האבירים, שנקרא למעשה "Medieval Times" נמצא ממש ליד "גארדה לנד", שאליו נגיע בפרק הבא. התכנסו כל המשפחה, חבשנו כתרים ואמרנו שלום למכרים ישראלים שמילאו את המתחם ולא הותירו זכר למבקרים ממדינות אחרות. אפשר להבין למה, זה היה חול המועד סוכות. 

התיישבנו בתוך האולם שם חיכו לנו צלחת פח ועלייה קערת פח נטולות סכו"ם. מסתבר שזה חלק מהחוויה שהמקום מציע, ארוחה בנוסח ימי הביניים. הוגשו לנו מרק ולחם, לאחר מכן עוף שלם לצד בירה או קולה. 

המופע היה נחמד, אבירים על סוסים עושים כל מיני תרגילים, יורים בחץ וקשת וכמובן נלחמים בחרבות. לא ממש היה אפשר להבין מה השחקנים אומרים גם כי חלק מהמשפטים שלהם היו באיטלקית וגם כי זה לא ממש עניין אותנו. הרגשנו כמו אדונים והאבירים על הסוסים מבדרים אותנו במהלך הארוחה. עשינו רעש ודפקנו על הצלחות, כי זה מה שצריך מסתבר.

אילנית הייתה ממש ברוח הלחימה ודאגה ליידע את כל מי שאינו האביר הכחול שכדאי לו לוותר על הניצחון ומהר. רובם לא התייחסו אלייה, מלבד האביר הצהוב.

כשהאביר הצהוב עשה את הסיבוב שלו לקהל ועבר ביציע של הכחולים, שלנו, אילנית צעקה לו בוז וסימנים של "אתה מת". הוא נעצר והסתכל והצביע עלייה. אילנית לא התבלבלה, הסתכלה עליו בעיניים והבינה למי יש חרב. זה היה רגע בלתי נשכח שלצערי לא הצלחתי לצלם אבל היה חשוב להזכיר אותו כי כנראה הוא זה שהכריע את הכף ודרבן את האביר הצהוב לקחת את הניצחון ולהותיר את האביר הכחול לאכול אבק.

המופע הסתיים וביציאה נעמדו כל האבירים למען תמונה עם תומכיהם. שירה ונדב הגיעו להצטלם עם גופרדו, האביר הכחול והמזוקן שלנו. לגופרדו היה זקן מרשים מאוד שכנראה לא הרשים את שירה יותר מדי, היא ניסתה לתפוס לו בזקן ולבדוק האם הדבר אמיתי. גופרדו לא התבלבל וישר תפס לה את היד לתדהמת כולם. אז אם חשבנו שהיום הזה עבר בשלום, ברגע האחרון קיבלנו תזכורת לכך שזה לא נגמר אף פעם.

כל התמונות מתוך הפרק - בפייסבוק של 770

היינו באיטליה - תמונות מפרק 7

פרק 7 של "היינו באיטליה" עדיין נמצא בשלבי עריכה ראשוניים והסוף עדיין רחוק. עד שהתוצאה תצא לאור, אפשר לשתף אתכם בתמונות מתוכו. המשפחה הגדולה חוזרת לימי הביניים ומגיעה לאכול סעודת אבירים כמו פעם ולצפות בקרב חרבות על ליבה של הנסיכה. רק תשמרו על הזקן שלכם משירה, טוב?

מתי הפרק המלא עולה? עשו לייק ל-770 בפייסבוק והישארו מעודכנים!

הגלגול של 770

כבר כמעט 6 שנים שצוות 770 קיים והוא עבר הרבה גלגולים בהרבה תחומים. הוידאו כמובן הוא תחום העיקרי. בהתחלה בהתחלה, הכל היה מקלות עץ משוגעות שצולמו במצלמת הפלאפון שלי, מדגם Samsung 770. כן ומשם גם הסמל עד היום.

אז השנה הראשונה הייתה בעיקר נסיונית, עם עיבודים מטופשים לסיפורים של ש"י עגנון וביאליק, סדרת NesTest ההזוייה עוד יותר שבה לקחנו נסטי (הרבה לפני הפיוז טי) וערבבנו עם כל מיני מרכיבים שהייתה להיט יחסי. במקביל השתתפתי במשלחת של בני נוער מארה"ב שהגיעה לארץ בקיץ 2010 ותועדה בסדרה "אחד על Echad". שם בעצם התחילו הניצנים הראשונים.

תיעוד דוקומנטרי עם אופי קומי זה הפורמט שכולם אוהבים בעצם. בלי התערבות של ריאליטי, בלי תסריט ועם הרבה מאוד הומור. מיד לאחר מכן הגיעה "היינו בגרמניה" שהייתה הפתעה מוחלטת.

עוד לפני כן, המשפחה שלי נהגה לטוס לחופשות ענק עם כל הדודים וסבא וסבתא. ב-2008 צילמתי את החופשה בצרפת שנקראה "יוצאים לחופשה" וזמינה לצפייה ביוטיוב. שם הייתי עדיין בראש של לעבוד לפי תסריט ולצלם סרט באורך מלא. זה כמובן לא הצליח, אבל יצאו משם כבר דברים משעשעים במיוחד.

צפו החל מ-3:53

"היינו בגרמניה" הייתה אמורה להיות כמו "יוצאים לחופשה". כל המשפחה טסה לחו"ל ואני מצלם אותם. הפרק הראשון היה שגרתי, הפרק השני כבר התחיל להיות פרוע (גם בגלל הכותרת הפרובוקטיבית). וכך מתיעוד דוקומנטרי של נופים וילדים הפכה הסדרה לתיעוד חד פעמי של רגעים מטורפים. הגעתי למצב שלא יכולתי לכבות את המצלמה, כל רגע יכל לקרות משהו מצחיק ולא צפוי. צמד הפרקים "היינו במלחמת העולם" שבו נסענו לעיירה נידחת בעקבות בונקר צרפתי הוא רגע שיא שעד היום, 5 שנים לאחר שהתרחש, מצוטט במשפחה בכל מפגש משפחתי. בהתחלה אפילו שקלתי לא להצטרף אליהם. לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס את היום הזה.

שלוש שנים לאחר מכן המשפחה לא למדה מטעויות ועשתה את זה גדול יותר וארוך יותר באיטליה. שם כבר כל המשפחה ידעו מה יקרה בסוף רק שכמה שלא נתכונן תמיד יהיה משהו לא מתוכנן. לבסוף אחרי שחזרנו לארץ החלטתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי - להוסיף עדויות. לא היה פשוט להסתכל על כל החומרים שצילמתי בעשרה ימים, אבל הרצון לעשות משהו חדש ומיוחד הניעה אותי. וזה פשוט כיף לראות את התוצאה הסופית.

פלייליסט המיטב של 770 - כל הסרטונים הטובים שנוצרו מאז 2009

היינו באיטליה / לדפוק חתונה

אגם גארדה, מקום תיירותי ומפורסם באיטליה. כל תייר באיטליה שמכבד את עצמו מבקר במקום לפחות פעם אחת. אז אם המקום כה פופולרי ומוכר, למה שוב הדרך לשם הייתה מסובכת? לפני שהתחלנו לטפס על ההר, עברנו דרך עיירות קטנות וצפופות שהסתבר שבאותו היום התקיימה חתונה בהשתתפות כל תושבי המקום. רצינו לקפוץ להגיד שלום, אבל התחלנו להילחץ שלא נגיע למונט באלדו בחיים. אז נעצרנו אחרי אינספור פניות לא נכונות ועשינו חישוב מחדש. מפות נפרסו והנשים חפרו. לבסוף החלטנו שהפנייה הבאה היא שמאלה. אז למה לעזאזל כולם פנו ימינה?

הפנייה הזאת הובילה אותנו לכביש צרים להחריד (לצורך השוואה, כמו הכבישים לבית אורן בכרמל) ומפותלים במיוחד שלקחו אותנו מראש ההר לאט לאט אל שפת האגם.

כשלבסוף הגענו לעיר הרצוייה נכנסו לחניון, רק שלומיק והרכב שלו עדיין היו חסרים. אז אילנית ניסתה לתפוס אותם בקשר ובטלפון אך ללא הצלחה. סמכנו עליהם, שידעו להגיע למקום הרצוי. בינתיים המשכנו לכיוון הרכבל. בעודנו עומדים בתור לעלות על הרכבל אנחנו רואים את שלומיק ומשפחתו שהבינו את ההנחיות ומצאו את המקום. רק אייל קלט אותנו עומדים בקומה השנייה ליד החלון וישר הסיט את תשומת לב הוריו כלפינו.  

אילנית מאוד התרגשה לספר לכולנו שהרכבל הזה מסתובב במהלך העלייה 360 מעלות כך שכולם יוכלו לראות את הנוף לא משנה איפה יעמדו. נכנסו לרכבל, התחלנו בעלייה אבל שוב סיבוב לא היה כרוך בו. אילנית התערערה, היא זכרה שבפעם הקודמת שביקרה במקום עם משפחתה, הרכבל הסתובב. לכן התעקשה שהוא אכן יסתובב בשלב מסויים. בנקודת ההחלפה בחצי הדרך היא חזרה להיות אופטימית ובאמת הרכבל השני הסתובב סיבוב מלא, כמו שהבטיחה. אז אולי היא לא כזאת זקנה למרות הכל.

הצטלמנו

בהר היה נוף מדהים, שעשה לכולם חשק להצטלם. וכך רוב הפוסטרים של "היינו באיטליה" צולמו שם. אחרי כמה דקות מנוחה ואכילת ארוחת עשר מאוחרת התחלנו ללכת בשביל. מסביבנו היו עשרות גלשני רוח שמסתבר שמונט באלדו היא נקודה פופולרית לתחביב הזה. לראות את זה קורה מרגע ההמראה עד להתעופפות באוויר היה מהפנט. יש לי צילומים ארוכים של הגלשנים האלו מנסים שוב ושוב עד שהם תופסים את משב הרוח הנכון. בקצה הפסגה יש נקודת תצפית מעולה שמשקיפה מצד אחד על האגם ומצד שני אל רכס ההרים. 

כשירדנו מההר, הלכנו לכיוון העיר העתיקה של מליצ'נסי שהמגדל שלה נראה מכל נקודה בעיר, גם ממעלה ההר. נכנסו לטירה (מיטבי הלכת בעיקר) וסיירנו בה. מלבד מוזיאון טבע שהיה במקום התברר שבאותו הזמן התרחשה חתונה במקום. לא היה ברור מתי התקיימה החתונה, אבל החתן והכלה הצטלמו על רקע הטירה במגוון נקודות. היו הרבה מדרגות, מסביב לחומה וגם בעלייה למגדל הפעמון. בקצה שוב הייתה נקודת תצפית יפה על העיר העתיקה והאגם. 

באותו הזמן שהיינו שם הייתה שעה עגולה, 18:00 אם אני לא טועה. זוג תיירים שהיה גם במקום, הצטלם. הגבר עמד על רקע האגם והאישה נשענה על הפעמון כדי לצלם אותו. ברגע שהפעמון צלצל היא צרחה ונבהלה מאוד. כולנו הסתכלנו עלייה וצחקנו. גם היא צחקה במבוכה והתרחקה מהפעמון שבינתיים המשיך לצלצל. עברו כמה דקות והיא חזרה על אותה טעות. הפעם זה היה אירוני.

במה הכלה תבחר?

בבואנו לצאת מהטירה ראינו שכל האורחים מהחתונה מאגפים את שער הכניסה משני הצדדים ושטיח אדום נפרש ביציאה ממנו. החתן והכלה טרם ביצעו את היציאה, אז תפשנו טרמפ ויצאנו מהטירה כאילו אנחנו משפחת המלוכה. דוכן גלידה חביב ליד הטירה משך אליו את כל האורחים של החתונה וגם אותנו. החתן והכלה גם הם נראו כחובבי גלידה ולא ויתרו על הזדמנות לגביע של גלידה איטלקית. התמונה של הכלה עם זר ביד אחת וגלידה ביד שנייה ישר העלה בדיחות.

את מה היא תזרוק קודם - את הגביע או את הזר?

בעל דוכן הגלידה

פתאום היא מתפרצת

מתוך צילומי העדויות של "היינו באיטליה"

הבעיה העיקרית שלי עם עריכת סרטים היא המוטיבציה. באופן כללי אני מאוד אוהב לעבוד ולערוך חומרים שצילמתי אבל מאז שהתחלתי עם "היינו באיטליה", המוטיבציה, או יותר נכון המוזה שלי להתיישב ולערוך את הפרקים עולה ויורדת. בניגוד ל"היינו בגרמניה", שאז גם הייתי בתיכון והיה לי הרבה יותר זמן פנוי להתיישב ולערוך את הפרקים, ב"היינו באיטליה" אני מחלק את זמני 80-20 לטובת הצבא ובזמן המועט שאני בבית אני צריך לחלק את זמני בין שלל עיסוקי, ש"היינו באיטליה" הוא אחד מהם. בנוסף, "איטליה" כוללת פן נוסף שעדיין לא יצא לי להתנסות בו מעולם - העדויות. אם עד כה הסרטים שהפקתי היו ברובד אחד של "האירועים עצמם", עכשיו,  נוסף רובד חדש ומאתגר - "הסיפור מאחורי" שבו נכללים העדויות של בני המשפחה.

הרובד הזה הוא מצד אחד מקל בעריכה כשיש צילומים שאינם מובנים לצופה, כי אז אפשר להכניס מישהו מדבר על מה שקורה באותה סצנה אבל מצד שני מצריך הרבה תשומת לב וזיכרון לפרטים. ישנם קרוב ל-14 מצולמים שמתארים כמעט את כל ההתרחשויות של הפרק ותפקידי כעורך הוא לבחור את העד הכי רלוונטי ומעניין. 

כעת מלבד החלוקה להתרחשות ולעדות, מצטרף האקס פקטור התמידי שהוא העריכה הקצבית. מצד אחד, צריך להעביר את ההתרחשות בצורה ברורה אך גם מבדרת וקצבית. אז צריך לדעת לבחור את החומרים המעניינים, לברור מכל צילומי הנוף האינסופיים (תאמינו לי, שיש יותר מדי כאלה ובו זמנית מעט מדי) את אלה שמתאימים לאותה סצנה ולהוסיף קצת מוזיקת רקע חביבה, אבל שלא מוגנת בזכויות יוצרים כי אז בפרסום של הסרטון ביוטיוב אני מקבל מיילים זועמים.

הפרקים של "היינו באיטליה" ארוכים משמעותית מסדרות קודמות של 770. אם ל"היינו בגרמניה" היו פרקים באורך של בין 5 ל-6 דקות, ל"איטליה" יש לפחות 15 דקות אחרי תספורת רצינית. העדויות מוסיפות הרבה מאוד כמו שהבנתם. אם אי פעם אקבל הצעה להעביר את "היינו באיטליה" לטלוויזיה בתנאי שהפרקים יהיו באורך מסורתי בין 20 ל-25 דקות לא תהיה בעיה. מכל פרק יורדים לא מעט דקות של התרחשויות ועדויות שפשוט לא מתאימות לעריכה הסופית. אבל במידת הצורך יהיה אפשר להכניס אותם כדי למלא את החלל הריק שחסר.

לא התלהבו מ"היינו בגרמניה". אבי ניר, מנכ"ל קשת

מה שמזכיר לי שלפני כ-4 שנים, "קשת" פרסמה מודעת דרושים באתר שלה לאנשים שעברו חוויות מיוחדות ולא שגרתיות בחו"ל. מיד קפצתי על ההצעה ושלחתי למייל המצורף לינקים לפרקי "היינו בגרמניה" שעלתה באותו זמן. לאחר כמה ימים קיבלתי מייל שהזמין אותי להתקשר למפיקה כדי "לשמוע עוד". התקשרתי והתחלתי להסביר לה על מה שעבר עלינו בגרמניה, על אנגלה ותאי הגזים, אבל בניגוד אליי ולמשפחה שצחקו על המקרה וזכרו אותו בהומור, אותה מפיקה לא התחברה להומור וחשבה שזה יותר עצוב ממצחיק. שיתוף הפעולה של 770 עם ערוץ 2 נגמר מהר מאוד ועד כמה שידוע לי גם התוכנית מעולם לא הופקה.

היינו באיטליה / משנה מקום משנה מזל

יותר מדי זמן עבר מאז שעלה הפרק האחרון. קצת חוסר וודאות, קצת חוסר מוזה וקצת הרבה צבא. עכשיו כשהתפנה הזמן מגיע סוף סוף הפרק הראשון מהחלק השני - "היינו באיטליה: אגם גארדה". 

העמסנו את כל המזוודות והתיקים לרכבים. כמובן שגם רוקנו את המקרר ולקחנו את האוכל איתנו, כי מי יודע מתי יתקוף אותנו הרעב. כולם וידאו שהם מבינים את הדרך, חישבו את המסלול עד לקניון "גרנד אמיליה" במודנה ויצאו לדרך. הנסיעה הלכה והתארכה והשלפוחית התחילה ללחוץ וגם בלוטות הטעם רצו קצת מתוק. כבר ביום הראשון שביקרנו ב"אוטוגריל" גילינו את ה"גראן קרמה", כוסית קטנה של מעין אייסקפה מעורבב עם שמנת וליקר מתקתק שהופך לחוויה ברגע שלוגמים ממנו. אז אמא ואני רצינו קצת, ובאמת שלא חסר "אוטוגריל" באיטליה, זה כמו מקדונלד'ס באמריקה וארומה אצלנו. נכנסו, הלכנו להתרוקן והזמנו קפה. בזמן שחיכינו בתור התפלאנו לראות את אילנית וניר הולכים גם הם לשירותים באותה תחנה בדיוק. עברנו בסופר וגילינו שגם סבתא חנה נמצאת שם. ככל הנראה כולם עצרנו במקרה באותה תחנת דלק להתרעננות וזאת כמובן סיבה להוציא את האוכל שהכינו מבעוד מועד.

סבתא חנה תמיד דואגת שלא יהיה חסר כריך לאף אחד, ושיהיה לו לפחות שלוש מנות מכל סוג. משום מה החליטו לקחת גם את המעדנים ולנצל את הקניות עד תום. לא כל הילדים התנפלו על האוכל, לכן סבא חיים החביב זכה לקבל את כל השאריות של כולם. והוא היה מרוצה, כי הייתה גם בירה בין כל השאריות מהמקרר.

אחרי ששבענו והבטן נרגעה, נירי הבחין בגרפיטי של צלב קרס שהיה בדיוק איפה שישבנו לאכול. כולם נדהמו וישר הציעו לעשות את המעשה הנכון - לתת לאייל הקטן להשתין עליו ולראשונה לעודד אותו לעשות את זה במקום ציבורי. 

הקניון שאילנית הבטיחה לנשים כאלטרנטיבה למוזיאון פרארי התברר כלא יותר מאכזבה. בזמן שכולן פנטזו על מינימום שאנז אליזה, קיבלו במקרה הטוב את קניון חיפה לפני שהפך ל"עזריאלי חיפה". מלבד "OVS", חנות בגדים פופולרית באיטליה בדומה לקסטרו שלנו, ועוד כמה חנויות בינוניות, לא הייתה בשורה ב"גרנד אמיליה" של מודנה. 

הדרך למוזיאון פרארי ממש לא מסובכת. מהקניון, נסיעה על הכביש הראשי למרנלו, שגם כולל שילוט למוזיאון. אבל אי אפשר להסתמך על שילוט פיזי בימינו, לכן גם גיל וגם שלומיק שלפו את מכשירי הניווט והזינו את היעד. שלומיק השתמש ב-waze המוכר וגיל בתוכנת הניווט החינמית שגרמה לו צרות עוד מהיום הראשון.  משום מה החליטו לתת צ'אנס לתוכנה הפחות מוכרת שהתעקשה להוריד אותנו מהכביש הראשי בכל פעם שחזרנו אליו. יצא לנו לראות את הכפרים מסביב בלית ברירה פעם אחר פעם ולא הבנו למה המסלול לוקח אותנו לשם כל הזמן. בסוף התברר שהתוכנה הייתה מוגדרת להימנע מכבישים ראשיים משום מה.

כבר שיצאנו מהחניה תפסה אותנו מוכרת בבגדי נהג מרוצים של פרארי וניווטה אותנו לתוך החנות בסמוך לקניון. בהתחלה חשבנו שהיא עוזרת לנו להיכנס למוזיאון ולהסביר לנו על המחירים של הכניסה. למעשה, היא הכווינה אותנו לחנות שבה מלבד מזכרות ממותגות של פרארי, גם מוצעת השכרת מכונית ספורט יקרה להחריד לנסיעת התנסות ותמונה למזכרת. פרארי, בוגאטי ומזרטי חיכו לנהגים שיהיו מוכנים לשים כספם תמורת דקות בודדות לנהוג בהם. המוכרת הנלהבת הסבירה לנו על האפשרויות העומדות בפנינו ולבסוף הציגה באגביות את המחיר. התמונה שלפניכם, תסכם את תשובתנו.

המחירון להשכרת מכונית לנסיעת חוויה במוזיאון פרארי. לא תודה.

מחיר כרטיס כניסה למוזיאון עלה 7 יורו. בהתחשב במחירים של כל שאר הדברים בחנות המוזיאון, התברר שזה הדבר הכי זול שאפשר לקנות שם. המוזיאון חולק לתצוגות לפי נוסעים - פורמולה 1 לדורותיה, פרארי שהופיעו בקולנוע, פרארי בנסיעות חוצות יבשות, רכבי העתיד של פרארי וגולת הכותרת - היכל התהילה בו מוצגים לראווה כל הפרסים וכל הרכבים שזכו אי פעם. כמובן שהמקום הרגיש כמו מזבח הערצה לפרארי, כפי שאמרו גיל וניר, כי זה הבית שלהם.

בסיום המוזיאון יש סימולטור של פורמולה 1, שגם הוא כמובן בתשלום נכבד. מסתבר שהמחיר לא הפריע למבקר מבוגר במיוחד, והוא קפץ על ההזדמנות להיות נהג מירוצים. לכאורה כמובן.

הדרך לבית החדש הייתה מבלבלת. כי הגענו לשדות רחבים וגבוהים ומושבים מנומנמים. עוד אחת מההברקות של אשת הקשר אילנית, מלון מסוג תיירות חקלאית. לא ברור מה אומר הז'אנר הזה, אבל כנראה שהמלונות ממוקמים סמוך לשדות ומטעים כי זה היה הנוף שנשקף מהחלון בדרך לשם. המלון עוצב בסגנון מוטל אמריקאי קלאסי, עם שלושה מבנים בעלי שתי קומות כשבריכה במרכז. אבל מתוך שלוש המבנים, רק אחד היה גמור והשאר עדיין שלדים. ממש לא החווילה העצומה שהייתה לנו בטוסקנה.

אילנית ושרית חיפשו את הקבלה ללא הצלחה. אז הן דפקו בדלת של בית סמוך שהוביל אותם לדלת הנכונה. משם יצאו שני כלבים קטנים ושמחים וגם בעל המקום, סטודנט באוניברסיטת פירנצה שגר עם משפחתו ובמקביל ללימודיו מנהל את המלון. קיבלנו את המפתחות והתמקמנו בחדרים.

תוך כדי הופתענו לגלות שמשפחה של ישראלים כבר מאיישת את אחד החדרים שם. בהתחלה חשבנו מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, אבל לאחר בירור קצר עם אילנית הסתבר שהיא מצאה את המקום ב"למטייל" תחת הקטגוריה - מלונות כשרים. וזה באמת היה נכון, על הצלחות הייתה מוטבעת המילה "כשר", בארונות המטבח קפה עלית וסוכר כשר. אז הסיכוי לישראלים הרבה יותר גבוה ממה שחשבנו.

לא ממש יצא לי לראות אותם, אבל לפי מה ששרית סיפרה הם היו מאוד מאוכזבים כשאנחנו הגענו לשם. אפשר להבין אותם, היה קצת הרבה רעש במקום השקט הזה. אבל זה לא סיבה לקום וללכת בבוקר שלמחרת. כולנו משפחה אחת בסוף.