היום השני שלנו ביער השחור התחיל באופן שגרתי. מזג האוויר היה קר וגשם טפטף על המכונית, אז מה אם עכשיו אמצע יולי. כל הדרך התרגשנו לראות את שעון הקוקיה הגדול ביותר בעולם, לראות את הקוקיה קופצת ולשמוע אותו מצלצל. הגענו למקום והשעון שראינו אמנם היה גדול יחסית, אבל לא גדול מספיק כדי להיחשב ככזה שחייבים לראות. אחרי ששילמנו יורו או שניים כדי להפעיל אותו התקדמנו לצד השני של המבנה רק כדי לגלות שהשעון הגדול באמת מסתתר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בצד השני והוא עומד להצביע על שעה עגולה. עשרות אנשים התקבצו מולו לקראת צאת הקוקיה, גם אנחנו היינו נרגשים לקראת הרגע ואז... הקוקיה יצאה, השמיעה קו-קו וחזרה לביתה. השעה הייתה אחת.
משם המשכנו לעיירה טריברג שמפורסמת בזכות המפל בעל הצורה המיוחדת שלו. בכניסה קנינו שקית בוטנים להאכיל את הסנאים שמסתובבים בשמורה וקיוונו לראות המוני סנאים באים לקראת הבוטן הבודד שנזרוק לעברם. זה לא קרה, ועברנו כמה זריקות בוטן עד שסנאי אחד הואיל בטובו לבוא ולפתוח את הבוטן שלנו. כמה זמן לאחר מכן ענבר, שהייתה כל כך נרגשת לראות סנאי, לא שמה לב שילדה קטנה וגרמנייה הושיטה לעברו בוטן וזרקה לשם בוטן לשמחת הסנאי ולאכזבת הילדה הבלונדינית הקטנה.
הסתובבנו קצת בעיר, ראינו המון שעוני קוקיה (כל חנות מתהדרת בכך שהיא מציעה 1000 שעונים) ובעיקר חיפשנו מקום מעניין ללכת אליו. עברנו את השדרה המרכזית, נכנסו לכל חנויות התיירות עד שנכנענו ונסענו משם לכיוון העיר בעלת השם הבעייתי Titisee (ניתן לכם לנחש כיצד הוגים אותו).
נעזרנו בפטרישיה, כך קראנו ל-GPS של האוטו, שתכוון אותנו לעיר והגענו לדרך נידחת, צרה ובעיקר מסוכנת. הכביש היה צר, אך אמור להיות דו סטרי. הבעיה היא כאשר שתי מכוניות מנסות לעבור אותו בו זמנית, אין מקום ליותר ממכונית אחת בכל פעם ולכן כאשר קורה דבר כזה אחד מכלי הרכב צריך לזוז לכיוון המפרץ הקטן שקיים בכביש כל כמה מטרים ולהמתין עד שהרכב מולו חוצה את הדרך. זה היה מפחיד בהתחלה, בעיקר כי לא ידענו את כל המידע הנ"ל וגם כי אם היינו סוטים יותר מהכביש היינו מדרדרים אל תהום עם נחל. אחרי כמה היתקלויות עם רכבים וצעקות על פטרישיה עצרנו במקום הראשון שראינו, משהו שנראה כמו מלון בתוך חורשה נטושה. השם שלו נקרא "חור המכשפה" מן הסתם.
היינו רעבים מכל המסע הזה ולמרבה המזל המלצרית טענה שהם מגישים את עוגת היער השחור הכי טובה באזור. אז אכלנו שלוש חתיכות גדולות במיוחד בליווי קפה ושוקו חם ונהנינו כמו שרק אנחנו יודעים ליהנות.
משם המשכנו לעיירה טריברג שמפורסמת בזכות המפל בעל הצורה המיוחדת שלו. בכניסה קנינו שקית בוטנים להאכיל את הסנאים שמסתובבים בשמורה וקיוונו לראות המוני סנאים באים לקראת הבוטן הבודד שנזרוק לעברם. זה לא קרה, ועברנו כמה זריקות בוטן עד שסנאי אחד הואיל בטובו לבוא ולפתוח את הבוטן שלנו. כמה זמן לאחר מכן ענבר, שהייתה כל כך נרגשת לראות סנאי, לא שמה לב שילדה קטנה וגרמנייה הושיטה לעברו בוטן וזרקה לשם בוטן לשמחת הסנאי ולאכזבת הילדה הבלונדינית הקטנה.
הסתובבנו קצת בעיר, ראינו המון שעוני קוקיה (כל חנות מתהדרת בכך שהיא מציעה 1000 שעונים) ובעיקר חיפשנו מקום מעניין ללכת אליו. עברנו את השדרה המרכזית, נכנסו לכל חנויות התיירות עד שנכנענו ונסענו משם לכיוון העיר בעלת השם הבעייתי Titisee (ניתן לכם לנחש כיצד הוגים אותו).
נעזרנו בפטרישיה, כך קראנו ל-GPS של האוטו, שתכוון אותנו לעיר והגענו לדרך נידחת, צרה ובעיקר מסוכנת. הכביש היה צר, אך אמור להיות דו סטרי. הבעיה היא כאשר שתי מכוניות מנסות לעבור אותו בו זמנית, אין מקום ליותר ממכונית אחת בכל פעם ולכן כאשר קורה דבר כזה אחד מכלי הרכב צריך לזוז לכיוון המפרץ הקטן שקיים בכביש כל כמה מטרים ולהמתין עד שהרכב מולו חוצה את הדרך. זה היה מפחיד בהתחלה, בעיקר כי לא ידענו את כל המידע הנ"ל וגם כי אם היינו סוטים יותר מהכביש היינו מדרדרים אל תהום עם נחל. אחרי כמה היתקלויות עם רכבים וצעקות על פטרישיה עצרנו במקום הראשון שראינו, משהו שנראה כמו מלון בתוך חורשה נטושה. השם שלו נקרא "חור המכשפה" מן הסתם.
היינו רעבים מכל המסע הזה ולמרבה המזל המלצרית טענה שהם מגישים את עוגת היער השחור הכי טובה באזור. אז אכלנו שלוש חתיכות גדולות במיוחד בליווי קפה ושוקו חם ונהנינו כמו שרק אנחנו יודעים ליהנות.
