יום ראשון, 5 ביוני 2011

ברגע שהכל ילך פיקס

מחר, אחרי 10 פרקים ושבעה חודשים, תסתיים הסדרה שהכי נהנתי להיות חלק ממנה. "היינו בגרמניה" בשבילכם היא עוד סרטון ביוטיוב שעוברים עליו וממשיכים לאיזה ריי וויליאם ג'ונסון, בשבילי הוא האמנות שלי.
לא קל להיות באותו זמן צלם, עורך וכל שאר הדברים הנלווים, אבל אני נהנה לעשות את כל זה כדי להגיע לסיפוק הזה ברגע שפרק חדש עולה ליוטיוב.
ענבר אחותי (באמצע) ואני. בדרך לאירופה פארק בגרמניה
לקח לי הרבה זמן לרצות לערוך עוד פרק, בגלל זה היו מרווחים של שבועיים או חודש בין פרק לפרק. כשפתאום התעורר בי הרצון לעשות עוד פרק (כי נמאס לראותו אותו בלופים בערוץ שלך ביוטיוב) אני נכנס לעבודה ותוך יום וחצי מסיים אותו. לפעמים אחרי שאני מסיים לערוך וגומר לפרסם את הסרטון אני מגלה מלא פאקים קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם חוץ ממני. פה נחתכת מילה, שם הטקסט לא נכון (סבתא במקום סבא...) אבל זה לא משהו שיגרום לי להתעצבן ולהתחיל הכל מההתחלה.
כשאני אגדל, אחרי שאסיים את התיכון ואגמור עם הצבא אני רוצה למצוא עבודה שאני אהנה ממנה בכל פעם. שבכל פעם אני אתרגש מחדש, אהיה מלא מוטיבציה ממש כמו בפעם הראשונה. אם לא יהיה לי את כל זה, אז כנראה שהחיים שלי יהיו ממש מבאסים.

לא קל לנהל ערוץ ביוטיוב, לכתוב בלוג ולעדכן עמוד מעריצים בפייסבוק במקביל לעבודה וללימודים בתיכון. לפעמים אני מעדיף להתמקד ב-770 או לכתוב למעריב לנוער מאשר ללמוד לבגרות בלשון (זאת שמחר... נו, טוב). אני מעדיף לעשות רק מה שאני אוהב ולדעתי, מי שעושה דברים שהוא לא אוהב רק הורס לעצמו את הפוטנציאל להיות מאושר ולהצליח בדבר שהוא טוב בו.
להתמקד במה שעושה טוב ולנסות שמסביב הכל ילך פיקס.
עדיין לא הגעתי לשם, אבל אני מקווה להגיע יום אחד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

בבקשה השאירו שם פרטי כי יהיה משעמם אם כולם יהיו אנונימיים!