יום שני, 9 בנובמבר 2015

סדרות שהיו צריכות יותר

שיטוט בספריית האייטונס שלי הזכיר לי כמה סדרות שהספקתי לשכוח. החלטתי לצאת במסע ולחזור לסדרות שלא הצליחו להחזיק מעמד יותר מדי או שלא זכו למספיק הכרה, על אף שהן נהדרות ושוות צפייה.

1. ערים כל הלילה (2011-2012)

Up All Night - קומדיה חמודה על זוג הורים לתינוקת (כריסטינה אפלגייט ביחד עם וויל ארנט האדיר) שמתמודדים עם ההורות ועם המאבק להישאר צעירים ומגניבים. הצלע השלישית של הסדרה היא מאיה רודולף (ששיחקה ב"מסיבת רווקות") שמגלמת את מנחת הטוק שואו "אווה" שהוא מין פרודיה של תוכניות האירוח האמריקאיות ואופרה ווינפרי בעיקר.
הסדרה החזיקה למרבה הצער רק שתי עונות, אפילו שזכתה לביקורות אוהדות ורייטינג לא רע. הסיבה לביטול הייתה מאוד פתאומית ועצובה - רשת NBC ששידרה את הסדרה החליטה באמצע העונה השנייה להמיר את הפורמט ממצלמה יחידה (Single Cam) למולטי קם (Multi Cam) בהשתתפות קהל חי בדומה לסיטקומים מיושנים כאלה ואחרים. אפלגייט ויוצרת הסדרה התנגדו להחלטה ועזבו את הסדרה וכך למעשה היא בוטלה, אך המזל שפרק הסיום הלא מתוכנן של הסדרה, שהוא למעשה פלאשבק לימים שלפני התינוקת, מהווה סיום ראוי. 35 פרקים של חצי שעה.


2. הכל לטובה (2011-2013)

Happy Endings - קומדיה שכונתה כגרסה מודרנית של "חברים", אבל אין טעם להשוות בינהם. אלכס (אלישה קאת'ברט מ-"24") נוטשת את דייב (זאק נייטון ששיחק את הרופא הקוטר ב"פלאש פורוורד") בחתונתם והחבורה שלהם חוששת שהם יאלצו לבחור צד והמפגשים החברתיים שלהם לא יחזרו למה שהיה בעבר. למזלם, השניים חוזרים להיות ידידים וכולם ממשיכים לחיות את חייהם שכוללים מעט מאוד עבודה והרבה מאוד ישיבות משותפות, תוכניות משעשעות, משחקי מילים מתחכמים והמון אזכורים לתרבות הפופ (המון). 
נראה שכל הדמויות נתפרו בדיוק למידותיהם של השחקנים והתוצאה מושלמת, לא פחות. אדם פאלי, שמשחק את מקס, ההומו הכי סטרייט שיש, עומד במרכזו של הפרק הכי טוב בסדרה לדעתי "היציאה שלי מהארון" (עונה 1 פרק 4) שבו הוא מסרב לצאת מהארון מול הוריו פשוט כי הוא עצלן. 
הסדרה זכתה להצלחה יחסית והחזיקה 3 עונות אבל רשת ABC ששידרה את הסדרה התעללה בה במהלך השידור. בעונה הראשונה היא שינתה את סדר שידור הפרקים כך שהפרקים הטובים יותר ישדרו מוקדם יותר למרות שהם לא נכונים מבחינה עלילתית. גם בעונה השנייה קרה מקרה דומה אבל הוא פחות משמעותי מבחינת הצפייה (פרק 21 של העונה השנייה שודר בארץ כרגיל, אבל בארה"ב רק באמצע שידור העונה השלישית). בעונה השלישית, ABC החליטה להיפטר מהסדרה ושידרה אותה במרתון של שני פרקים בשבוע, בימי שישי המתים. 57 פרקים של חצי שעה.


3. חיים בלתי צפויים (2010-2011)

Life Unexpected - עוד סדרה שהערוץ שלה התעלל בה. דרמת נעורים מקסימה עם הרבה מאוד נשמה, כמו שרשת The WB נהגה לעשות ("באפי", "בנות גילמור"). לקס (בריט רוברטסון היפה ששיחקה ב"מתחת לכיפה" והסרט "עולם המחר") היא נערה בת 16 שמחליטה לעתור לבית המשפט כדי להיחשב כבגירה ושלא תצטרך לשהות אצל משפחה אומנת. ההחלטה הזאת מאלצת אותה למצוא את הוריה הביולוגיים שמעולם לא חתמו על כתב ויתור. בית המשפט מסרב לבקשתה ושולח אותה לחיות עם הוריה ששכחו מקיומה. קייט (שירי אפלבי, "UnReal") היא שדרנית רדיו מפורסמת בפורטלנד, אורגון ובייז הוא בעל פאב כושל שעיקר תהילתו הייתה כשחקן פוטבול בתיכון, שניהם מקבלים את לקס כרעם ביום בהיר ונאלצים בלית ברירה לתפקד כהורים לנערה מתבגרת עם מצבי רוח משתנים בלי שום הכנה מוקדת.
הסדרה שודרה ברשת CW, שבזמנו חרטה על דגלה להפיק סדרות שבנות צעירות יאהבו כמו "אחת שיודעת" ו-"90210", והסדרה הזאת הייתה חריגה בנוף שכלל בעיקר תככים, מזימות ובגדים במסווה של דרמה. "חיים בלתי צפויים" אפילו זכתה לאחלה רייטינג בעונה הראשונה ונחשבה בזמנו לסדרה הכי טובה של הרשת אי פעם מבחינת מבקרי הטלוויזיה. הסוד שלה היה שהיא הייתה מאוד צנועה והייתה בעלת אווירה מיוחדת יחסית לדרמת נעורים - כאן אין בנים נטולי חולצה על החוף, בנות בביקיני ומכוניות פאר, זה סיפור על ילדה שהוריה שלחו אותה לאומנה כי הם היו בסך הכל בני 16. הרבה מאוד רגש, הרבה מאוד דמעות (לפעמים גם לא מוצדקות, אבל ניחא).
העונה השנייה עברה הרבה מאוד שינויים שהגיעו מהרשת המשדרת שדרשה לשנות את רוב קווי העלילה המרכזיים ובהם המשולש בין בייז, קייט וראיין בעלה לעתיד של קייט. כך קרה שהעונה השנייה זנחה כמה מהדמויות המרכזיות בעונה הראשונה ושינתה בכוח את הכיוון שלה כדי לרצות את המנהלים. כל הלחץ הזה הוביל את התסריטאים להעתיק במדוייק קו עלילה שהתרחש כבר ב"שקרניות קטנות" - רומן של תלמידה עם המורה שלה. אחרי הרבה מאוד שאלות, הסדרה הסתיימה בפרק שתוכנן מראש לסגור את הסדרה ודחס את כל מה שלא הספקנו לראות לסצנת סיום אחת.
הפרק הטוב ביותר של הסדרה לטעמי הוא פרק 12 בעונה הראשונה, שבו יוצאים לרוד-טריפ אל אביה של קייט. מדובר בסוג של Stand Alone שכן העלילה שונה משאר הפרקים ומתרחשת במקום אחר. 26 פרקים של 42 דקות.


4. להיות אריקה (2009-2011ׂ)

Being Erica - סדרה קנדית בכיכובה של ארין קרפלוק (שגם שיחקה ב"חיים בלתי צפויים"). אריקה היא בחורה בת 32 ממוצא יהודי ותואר ראשון שעובדת במוקד שירות לקוחות מעפן ובאופן כללי החיים שלה לא משהו. היא מפוטרת מהמוקד ומקבלת המלצה לטיפול מיוחד שיכול לשנות את חייה - לתקן את כל הטעויות שעשתה בעבר ולהפוך את חייה לטובים יותר. היא פוגשת את ד"ר טום (מייקל ריילי שהוא שחקן קנדי מוכר, כך טוענים) שאחראי על הטיפול המשונה הזה ודואג להסביר לה היכן טעתה ולהבין כיצד תצליח לתקן את העבר. בפרק הראשון היא חוזרת לנשף הסיום בתיכון ונדהמת לגלות שתיקון טעות אחת יכול להוביל ליצירת טעות אחרת. 
לפי דעתי, הסדרה אמנם הופקה בתקופה יחסית מודרנית של הטלוויזיה אבל האופי שלה מאוד אופייני לסדרות של אמצע שנות ה-90 לטוב ולרע. בכל פרק אריקה לומדת לקח כלשהו ומקריינת את מחשבותיה, מצד אחד זה נורא קלישאתי אבל מצד שני זה לא כזה מפריע. 
הייחוד של הטלוויזיה הקנדית נובע מכך שמדובר באותה רמת הפקה של הטלוויזיה האמריקאית (וגם כי רוב הסדרות האמריקאיות מופקות בקנדה), אבל כאן אין הגבלות בנושאים ובתוכן כמו בארה"ב. קודם כל, הדמות הראשית יהודייה למהדרין, עשתה בת מצווה ואביה הוא רב. אחד הפרקים שזכורים לי במיוחד עוסק בברית מילה. אריקה יוצאת כנגד המנהג הזאת ומציגה אותו כפרימיטיבי. בנוסף יש התמודדות עם נושאים שנויים במחלוקת כמו אונס. מאוד לא צפוי מדרמה-קומית-רומנטית-פנטסטית. 
בניגוד לסדרות אחרות, כאן הסדרה לא עברה התעללות כלשהי מרשת השידור CBC. מלבד קיצוץ בתקציב העונה השנייה שהוביל לאיחוד שני פרקי הסיום לפרק אחד (די מדהים שהצליחו לדחוס כמות כזאת של התרחשות בפרק אחד). 49 פרקים של 45 דקות.


5. דובדבני וקובץ' (2011-2012)

סדרה ישראלית ששודרה ברצועת הלילה הנידחת של "ביפ" בערוץ 2. צמד הקומיקאים הנהדר יצר את הסדרה הזאת יחד עם הבמאי המבריק אופיר לובל. דובדבני וקובץ' הם שני חברים שגרים באותה הדירה ועובדים באותה עבודה (דוכן גלידה בעונה הראשונה), הם שני לוזרים שנקלעים לסיטואציות מביכות והזויות על ימין ועל שמאל. 
העונה הראשונה של הסדרה הייתה נהדרת והוכיחה שאפילו סדרה שיצאה מ"ביפ" יכולה גם להיות מצחיקה וגם להיראות כמו סדרה ולא תוכנית שצילמו במרתף של הערוץ. העונה השנייה כללה רק 5 פרקים ובהם השניים עוברים לעבוד כמאבטחי בית "האח הגדול" (תודה "קשת", שדחפתם את המותג המאוס הזה גם לפה). לא ברור למה הסדרה נעלמה בפתאומיות, היא זכתה לרייטינג מצויין יחסית למעמדה המחתרתי (16%-19% נחשב להצלחה ב-11 בלילה). למרבה המזל השניים לא ויתרו על הקונספט המצליח ובקיץ האחרון יצא הסרט "מה כבר יכול לקרות?" בכיכובם, שממשיך את הקו המשעשע שיצרו לעצמם. 16 פרקים של חצי שעה וסרט באורך מלא שאסור לפספס.


6. בובי ואני (2010-2011)

עוד סדרה של "ביפ" אבל הרבה יותר ביזארית, שכנראה דווקא קיבלה מספיק זמן. יובל שגב ("רנו פסקל" למי שזוכר) מגלם את עופר צ'יקו, מפוטר הייטק שחוזר לגור עם אמו ההזויה (מיקי קם) בחיפה וממשיך לדבר לחבר הדמיוני שלו, בובי. בובי הוא אמנם דמיוני אבל הדמות שלו היא חלק מרכזי בסדרה. הוא לבוש בחליפה כחולה ובוהקת, מדבר במבטא אמריקאי מוגזם וספק גיי ספק דלוק על עופר. אה ומקיא הרבה. העונה הראשונה הייתה נהדרת. סוף סוף סדרה שמתרחשת בחיפה ולא בתל אביב המאוסה. עופר מתחיל לעבוד במשרד חקירות כושל ומגיע לכל מיני חקירות מגוחכות עם מגוון הופעות אורח כמו קרן מור וצחי גראד. 
העונה השנייה שודרה ברצועת ביפ של ערוץ 2 ועברה שינוי מהותי בעלילה. כעת עופר נשלח לבית משוגעים אי שם בכרמל ומתמודד עם מגוון דמויות הזויות הרבה יותר (אחת מהן היא יובל שרף החמודה) וגילוי זהותו האמיתית של אביו. העונה השנייה לא הייתה מבריקה כמו קודמתה, אבל היא רק 6 פרקים אז אפשר לסבול את זה בקלות. 14 פרקים של חצי שעה.


7. החיים על פי נד (2007-2009)

Pushing Daisies - סדרה שהשפיעה עליי הרבה יותר מדי. נחשפתי אלייה כשזכיתי במארז העונה הראשונה של הסדרה מ"מעריב לנוער". צפיתי בה והוקסמתי. נד (לי פייס מ"ההוביט"), הוא אופה עוגות בעל כוח מבאס. בנגיעה אחת הוא יכול להשיב לחיים ובנגיעה נוספת להמית אותם. הוא נשכר על ידי חוקר פרטי להשיב מתים כדי לפתור תעלומות בלתי פתורות ולזכות בפרס כספי. באחד המקרים הוא נאלץ להשיב את אהבתו הראשונה, צ'אק (אנה פריל שנרצחת במהלך קרוז חלומי. נד מחליט להשאיר אותה בחיים ולשמור על כך בסוד. 
הסדרה היא מצד אחד דרמה קומית של בילוש ומצד שני מושפעת מסרטים של טים ברטון ("אליס בארץ הפלאות", "צ'רלי בממלכת השוקולד"). היא מאוד צבעונית, מאוד רומנטית ומתרחשת בתקופה שהיא מעין ההווה בנוסח של סרטי פילם נואר. כשצפיתי בה לראשונה הוקסמתי מהתמימות שלה ומהמודעות העצמית. דמויות חמודות, דיאלוגים מהירים להחריד וכל מיני רגעים קסומים וחמודים שגרמו לי, כנער בכיתה ח', להאמין שאלה החיים שאני רוצה ופאי תפוחים הוא המאפה האהוב עליי. 
העונה הראשונה של הסדרה שודרה בשיאה של שביתת התסריטאים הידועה לשמצה מה שהוביל לסיומה של העונה לאחר 9 פרקים בלבד. העונה השנייה למרבה הצער לא עמדה ברמה של העונה הראשונה והייתה יותר מדי צבעונית וחולמנית מה שהוביל לביטולה באמצע העונה ולסיום מאוד מתסכל שמשאיר הרבה מאוד לדמיון. הפרק האהוב עליי ביותר הוא פרק 2 בעונה הראשונה, שבו יש סיפור חקירה מצויין שמציג את האופי של הסדרה. 22 פרקים של 42 דקות.


8. גריק (2007-2011)

Greek - דרמה קומית על החיים בקולג'. במשך 4 עונות הצליחה גריק להוכיח שהחיים בקולג' הם לא כמו באמריקן פאי וכל שאר סרטי הקומדיה האמריקאים. כלומר, כן גם פה יש מסיבות, שתייה ואחוות, אבל כאן יש גם את המעבר. ראסטי, חנון שנה א' שהחליט להתקבל לאחווה הכי מאגניבה בקמפוס שבמקרה אחותו יוצאת עם נשיא האחווה. במהלך הסדרה זוג האחים מתמודד עם חיי הקולג', התרבות והלימודים וכל מה שכרוך בדבר. הקאסט של הסדרה נהדר, דמויות לא צפויות יותר מדי וכמות פרקים שמאפשרת קצת לעשות שטויות (פרק סוף העולם למשל) בלי להתחרט ולפגוע בעלילה יותר מדי. 
הסדרה שודרה בערוץ הכבלים המצליח ABC Family. הוא כל כך מצליח שהוא החליט לחדש את הסדרה לעונה רביעית על אף שהסדרה כבר לא הייתה הצלחה ברייטינג, רק כי היא נחשבה לאהובה. אמנם הסדרה הזאת קיבלה ארבע עונות, אבל העונה האחרונה קיבלה רק 10 פרקים בלחץ שגרמו לדחיסה של העלילה ולפרק סיום מאוד עמוס רגשית. 
לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של הסדרה שצוות השחקנים עדיין ממשיך להיפגש מדי פעם, מה שמוכיח כמה הליהוק היה מוצלח. 74 פרקים של 43 דקות.


וכבונוס: הנה כמה סדרות שקיבלו יותר מדי זמן 

  1. צ'אק - 3 העונות האחרונות היו משמימות וארוכות מדי (למי יש סבלנות ל-24 פרקים בעונה בימינו)
  2. מתחת לכיפה - העונה השנייה כבר הייתה נפילה והשלישית הוכיחה שגם מתחת לאדמה לא חסר זיוני שכל.
  3. החברים של נאור- שתי העונות הראשונות היו מצוינות ואז הגיעה השלישית ומסיבה לא ברורה הייתה עמוסת ספיישלים מיותרים וערוכה בצורה איומה. 
  4. שקרניות קטנות - הסדרה הזאת כבר בעונה שישית ולא ברור איך הקהל לא התייאש מכמות התפניות הבלתי נגמרות בסאגה הזאת. צפיתי בשתי העונות הראשונות בשקיקה ואז הגיעה השלישית שאמרה - כל מה שהיה עד עכשיו לא נחשב. ביי.
  5. 90210 - הגרסה החדשה של הדרמה המיתולגית הייתה מעולה בעונה הראשונה אבל התחילה לגמגם בעונה השנייה ומשום מה הצליחה לשרוד 5 עונות.
  6. החיים זה לא הכל - 9 עונות זה מדהים לקומדיה ישראלית בפריים טיים, אבל הכמות לא מעידה על האיכות ועל כן העונות האחרונות (מרוב הכמות לא זוכר מתי בדיוק) היו מריחת זמן.
  7. הפיג'מות - הסדרה הכי מצליחה של ערוץ הילדים חזרה לעונה רביעית ב-2006 שהייתה מושלמת ואז משום מה הפכה לסדרת ילדים בגן חובה נטולת חן ועם עודף מודעות עצמית שהפכה אותה לבלתי ניתנת לצפייה לאנשים בעלי שכל ישר.

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

להמציא את עצמך מחדש

הפקה ברמה גבוהה
סיומה של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות בשבילי ובשביל צוות 770 לבחור לאיזה כיוון ללכת בסדרה הבאה. צילמתי באנגליה מגוון חומרים (גם בוידאו וגם ב-GoPro) ויש כמה רגעי שיא שבקלות יכולים להקנות לה רגעים בלתי נשכחים (כמו המלפפון של "היינו בגרמניה", או החלון השבור של "היינו באיטליה").
הדילמה המרכזית שבפנייה אני עומד כעת היא האם לעשות את מה שכבר עשיתי או להתאמץ ולהמציא פורמט חדש במקום להשתמש בישן.
הפורמט "הישן" לכאורה הוא הכי פשוט והכי מקובל כיום בסרטים וסדרות דוקומנטריות - התרחשות בפועל ועדויות של המשתתפים. ראיתם את זה גם ב"משפחה מודרנית", "המשרד" ואינספור סדרות דוקו-ריאליטי וגם, איך לא, ב"היינו באיטליה". 
התוצאה הסופית של "איטליה" יצאה ברמה מאוד מקצועית יחסית להפקות קודמות שלי והציבה סטנדרט שקשה לרדת ממנו. אבל הפקה של דבר כזה, שלא לדבר על עריכה זה פרוייקט לא פשוט (אך מהנה מאוד, עם כל הכנות שבדבר). אני יכול להכין שוב תמליל של ההתרחשויות שצילמתי ולראיין את המשתתפים בדיוק כמו שעשיתי ב"איטליה" וסביר להניח שייצא מזה דברים לא רעים בכלל.
משתתפי הסדרה באנגליה מינוס אילנית ושרית

אבל בא לי לשנות.

כבר שהייתי באנגליה אמרתי שאני רוצה לשנות את הפורמט הידוע שבו יום שלם ממלא התרחשות של פרק אחד. הפעם היינו 14 ימים באנגליה, מה שאומר שלא כל הימים יכולים למלא פרק בצורה מספקת. קיבלתי על זה לא מעט תגובות ב"איטליה" והסכמתי איתן, כיוון שלא הייתה לי ברירה. את פרק 8 למשל, שמתרחש בגארדה לנד ביצעתי החלטה לסיים אותו אחרי 9 דקות (בניגוד ל-15 כמו רוב הפרקים) בגלל שלא היו מספיק חומרים, התוצאה יצאה מספקת ולא מאולצת כפי שקרה לדוגמה בפרק 5.
אחד הרעיונות שעלו לי הוא כזה - במקום להתייחס לכל יום כאל פרק, לקחת נושאים משותפים שחוזרים על עצמם במהלך הצילומים ולהצמיד אותם לפרק אחד שזה הנושא העיקרי שלהם. ענבר, אחותי, אמרה שהרעיון הורס את המטרה האמיתית של הצילומים האלה - מזכרת מהחופשה. היא צודקת, אבל היא לא זאת ששוברת את הראש מול החומרים הלא ערוכים. 
במהלך החופשה באנגליה שהינו בשלוש מקומות - מנצ'סטר, באת' ולונדון. בכל מקום בין 3 ל-4 לילות. ברמה הכי בסיסית אפשר לצמצם את הפרקים ולעשות את שלושת הימים במקום המשותף כפרק אחד או שניים. 
מה הבעיה אם כך? רגעי השיא ברוב החלקים האלה נמצאים במקומות לא שווים מבחינה כרונולוגית. כך למשל ביום הראשון קורה אירוע מפתיע שבו הרכב שלנו נתקע באמצע הכביש המהיר. אז למעשה הרבה יותר מותח לסיים את הפרק ברגע שבו כולנו אבודים באמצע שום מקום ולהמשיך בפרק הבא, אבל אז אין טעם לחלק את הפרקים לפי מקומות. או שכן, צריך לבדוק את העניין לעומק.

והעדויות מה איתן? הפעם היינו 10 אנשים, שתי משפחות. מה שאומר שיש פחות חומרים לערוך (לעולם לא אשכח שבפרק האחרון של "איטליה" היו רק 62 דקות של עדויות...). חשבתי אולי אפשר להסתפק בקריינות בלבד, אולי שלי, כפיצוי על זה שלא השתתפתי באופן פעיל ב"איטליה".

אני בפעולה.