הגיע הזמן להיפרד מ"חברים"

אין ספק ש"חברים" הצליחה בעשר עונותיה להפוך ללהיט חוצה יבשות, שמייצר קהל מעריצים רחב שרק רצה לראות עוד מהחבורה המאגניבה שגרה בניו יורק. בתום עשר עונות נפרדנו מהחברים וחשבנו שנישאר עם זיכרונות מתוקים מהתקופה שבה שודרה. כנראה שמנהלי הערוצים בארצנו הקטנה התקשו להתמודד עם העובדה שלא נראה עוד את פיבי וג'ואי מנחיתים פאנצ'ים והחליטו להמשיך ולשדר את "חברים" כרגיל, כאילו מדובר בפרקים חדשים.

עשר שנים לאחר שהסדרה הסתיימה ב-2004, השידורים החוזרים עדיין לא הסתיימו. קומדי סנטרל ויס קומדי (ועד לא מזמן גם ערוץ 2 וביפ ז"ל) ממשיכים להריץ את הסדרה בלופים אינסופיים למרות שהפרקים כבר שודרו אלוהים יודע כמה פעמים. המעריצים האדוקים ודאי שמחים מההחלטה להמשיך ולשדר את אותם 236 פרקים שוב ושוב. הנה שוב הפרק שפיבי עושה את הדבר המצחיק הזה והנה הפעם ההיא שרייצ'ל שותה קפה ב"סנטרל פארק". כל ערוץ משדר את "חברים" על בסיס יומי פלוס שידור חוזר של אותו הפרק מאוחר יותר באותו לילה. זה אומר שבממוצע יש לנו 60 דקות ביום ו-300 דקות בשבוע, לא כולל המרתונים בימי שבת. 

הגיע הזמן, עשור לאחר שהסדרה הסתיימה להיפרד לשלום גם מהשידורים החוזרים. בכל פעם שאני מזפזפ ומגיע לערוץ שמשדר את "חברים" אני מעביר אוטומטית לערוץ הבא. תחושת המיאוס ניכרת כבר מזמן ואם הערוצים ימשיכו במנהג הקיים נמשיך לצפות באותם פרקים גם עוד עשרים שנה מינוס תחושת הנוסטלגיה, כי מעולם לא הפסקנו לשדר את הסדרה. לכן, הגיע הזמן להיפרד כידידים מהסדרה "חברים".

פעם להצטלם עם מילקשייק היה קול

למה הטור הזה מתפרסם פה? "מעריב לנוער" החליט להפיק פרוייקט לציון עשרים שנה ל"חברים" ואחד מהכתבות בפרוייקט אמורה להיות טור דעה בעד ונגד הסדרה. אני הצעתי לכתוב טור דעה בנושא הנ"ל כי הוא נראה לי מאוד רלוונטי ל"חברים" בישראל. כל ילד מכיר את הסדרה הזאת היום משידורים חוזרים וגם הילדים שלו כנראה יכירו. העורך חשב שהנושא הזה לא קשור לסדרה וגנז אותו. אני חשבתי שהוא טוב מספיק בשביל להתפרסם ברשת לפחות.

מפרגנים, מפרגנים

נכון, הקיץ כבר השלים חצי ואין חדש בערוץ של 770 ביוטיוב. מה לעשות, לפעמים עדיף להתאפק מאשר להעלות סרטונים על כלום. אבל לא נשאיר אף אחד בלי כלום - קבלו את הכתבה שעשיתי ל"מעריב לנוער" על עבודת הקיץ שלי בתור מד"צ במדעטק (מוזיאון המדע בחיפה). 

אף פעם לא דמיינתי שתמונה שלי תופיע בראש תוכן העניינים או על 2 וחצי עמודים! בהחלט רגע מרגש... ואם אתם עצלנים מדי בשביל לקנות את העיתון, הנה הכתבה במלואה, שלא תגידו שמקפחים אתכם.

תגדילו, תגדילו

התמונה הזאת הייתה בפרופיל שלי בפייסבוק

עצלנים ועיתונות

אז כמו שכבר ציינתי כאן בעבר, אני כותב ב"מעריב לנוער". כשרק התחלתי לכתוב היו לי כל כך הרבה רעיונות לכתבות, על מתנדבים במד"א, על לימודי נהיגה ועוד ועוד. את כולם דחו על הסף. אפשר לומר שנעלבתי אבל התנחמתי בכך שזה לא בגללי, זה הרעיון (יה רייט).

נעלי סמרטוט. לבטטות או לתפוחי אדמה?

עברו כמה חודשים ולפתע צלצל עודד, העורך, והציע לי לעשות כתבה ולראיין תלמידים בבית ספר טכנולוגי במוצקין שייפתח שנה הבאה. בהתחלה נלחצתי, בכל זאת ראיון ראשון וכתבה ראשונה, אבל מאז אני לא מפסיק לקבל הצעות לכתבות. מאז אותה כתבה הספקתי לכתוב כבר 4 כתבות כשזה רק עניין של מספר ימים עד שאני אקבל עוד הצעה. בהחלט משמח.

הכתבה האחרונה שלי תופיע בקרוב בגיליון העצלנות של "מעריב לנוער". לפעמים אני חושב שהעורכים לא מכירים את הנוער שמחוץ לתל אביב ומשתדל להזכיר להם שאני גר באזור חיפה (היחיד!), מחוץ לאזור חיוג 03... באופן אישי אני חושב שזו קצת רמאות לחפש באינטרנט מידע ואז לכתוב אותו במילים אחרות, אבל ככה עובד העולם ולא כדאי לך להסתבך איתו דווקא עכשיו. קטעים מתוך הכתבה שעתידה להתפרסם בפוסט המלא

ברגע שהכל ילך פיקס

מחר, אחרי 10 פרקים ושבעה חודשים, תסתיים הסדרה שהכי נהנתי להיות חלק ממנה. "היינו בגרמניה" בשבילכם היא עוד סרטון ביוטיוב שעוברים עליו וממשיכים לאיזה ריי וויליאם ג'ונסון, בשבילי הוא האמנות שלי.

לא קל להיות באותו זמן צלם, עורך וכל שאר הדברים הנלווים, אבל אני נהנה לעשות את כל זה כדי להגיע לסיפוק הזה ברגע שפרק חדש עולה ליוטיוב.

ענבר אחותי (באמצע) ואני. בדרך לאירופה פארק בגרמניה

לקח לי הרבה זמן לרצות לערוך עוד פרק, בגלל זה היו מרווחים של שבועיים או חודש בין פרק לפרק. כשפתאום התעורר בי הרצון לעשות עוד פרק (כי נמאס לראותו אותו בלופים בערוץ שלך ביוטיוב) אני נכנס לעבודה ותוך יום וחצי מסיים אותו. לפעמים אחרי שאני מסיים לערוך וגומר לפרסם את הסרטון אני מגלה מלא פאקים קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם חוץ ממני. פה נחתכת מילה, שם הטקסט לא נכון (סבתא במקום סבא...) אבל זה לא משהו שיגרום לי להתעצבן ולהתחיל הכל מההתחלה.

כשאני אגדל, אחרי שאסיים את התיכון ואגמור עם הצבא אני רוצה למצוא עבודה שאני אהנה ממנה בכל פעם. שבכל פעם אני אתרגש מחדש, אהיה מלא מוטיבציה ממש כמו בפעם הראשונה. אם לא יהיה לי את כל זה, אז כנראה שהחיים שלי יהיו ממש מבאסים.

לא קל לנהל ערוץ ביוטיוב, לכתוב בלוג ולעדכן עמוד מעריצים בפייסבוק במקביל לעבודה וללימודים בתיכון. לפעמים אני מעדיף להתמקד ב-770 או לכתוב למעריב לנוער מאשר ללמוד לבגרות בלשון (זאת שמחר... נו, טוב). אני מעדיף לעשות רק מה שאני אוהב ולדעתי, מי שעושה דברים שהוא לא אוהב רק הורס לעצמו את הפוטנציאל להיות מאושר ולהצליח בדבר שהוא טוב בו.

להתמקד במה שעושה טוב ולנסות שמסביב הכל ילך פיקס.

עדיין לא הגעתי לשם, אבל אני מקווה להגיע יום אחד.

על המעבר מקורא לכותב

לפני שבועיים קיבלתי אסמס קטן שאמר לי שהתקבלתי ל"מעריב לנוער". כבר הספקתי לשכוח ששלחתי להם דברים שכתבתי (חלק מהבלוג הזה אני חושב :) ולהשלים עם זה שאני לא מספיק טוב בשבילם. אז זהו שלא! או, כן?

התקבלתי למגזין הנוער שאני מנוי אליו מכיתה ו', וגם אם זה נשמע לחלק מכם בתור פרט מביך אני חושב שזה ממש אדיר. אחרי 5 שנים שאני מנוי ל"מעריב לנוער", הפכתי לכתב נוער (כ"נ) ועשיתי את המעבר מקורא לכותב.

אני לא מנוי כל כך הרבה זמן! מעריב לנוער מ-1981