היינו באנגליה / נגררים

הנחיתה בשדה התעופה, שנקרא באופן מטעה "לונדון-לוטון", הייתה מוזרה. במקום לחזות בכל מקום בתרבות הבריטית שאנחנו מכירים מהסרטים ראינו דוכן וחצי של קפה ועיכוב מעצבן בהגעת המזוודות.

כבר כשהתכוונו לצאת עם הרכבים השכורים התגלה שחסר ברכב אחד תוכנת ניווט אז החלפנו את הרכב לאחד אחר שבו אכן יש את הכלי שיימנע מאיתנו ללכת לאיבוד. 

זאת הייתה הפעם הראשונה באנגליה לרובנו, מלבד אילנית שפוקדת את לונדון אחת לשנה אם לא יותר. הנהיגה בצד שמאל הייתה מאוד קשה לעיכול, אבל לשרית ואילנית (שזאת הייתה הפעם הראשונה שלה ברכב פרטי באנגליה) התקשו לעכל את השינוי במקומות והישיבה בצד שמאל ללא הגה. 

אחרי הפסקת צהריים שבה התוודענו כמה המבטא הבריטי קשה להבנה גם לדוברי אנגלית מנוסים כמוני המשכנו לכיוון מנצ'סטר, מרחק 3 וחצי שעות נסיעה מלוטון. שרית ביקשה דרך כפרית אז באופן לא הגיוני נאלצנו לרדת כל פעם מהכביש הראשי ולהתפתל בכבישים נידחים ולא באמת יפים. דשא ועוד דשא זה לא כיף אחרי שעה רצופה.

נתקעים 1

בעודנו נוסעים על M1 צפון, הרכב לפתע נתקע וסירב להתניע. הסיטואציה הייתה מאוד מלחיצה כי אנחנו בכביש מהיר. במזל הצלחנו לעצור בשוליים ולחכות ולחילוץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע לשם רכב של פקחי הכביש שעזרו לנו להזיז את הרכב יותר לשוליים שלא נפריע לתנועה. 

במקביל מזג האוויר נהיה קריר יותר ויותר והרוח שנשבה מן השדות הוסיפה לאי הוודאות ששררה שם. מה יעשו עם הרכב? לאן יגררו אותנו?

חברת ההשכרה AVIS, דאגה לשלוח אלינו גרר שהביא אותנו לתחנת דלק סמוכה שם המתנו לגרר הגדול שייקח אותנו לשדה התעופה של מנצ'סטר. שתינו קפה בבורגר קינג וחיכינו בסבלנות. הגרר הגיע ונסענו איתו כל הדרך לשדה, שם חיכינו במשרדי חברת ההשכרה שיסדרו לנו רכב חלופי, זהה לחלוטין.

ההגעה למלון הייתה מתסכלת, המלון נקרא Premier Inn, שהוא חלק מרשת מלונות בעלת סניפים בכל מקום באנגליה וגם באותו עיר. כך יצא שהגענו למלון של הרשת באישון לילה רק כדי לגלות שזה לא המלון הנכון. לבסוף הצלחנו למצוא את המלון הנכון ולהיזרק על המיטה בחדר. 

English breakfast

למחרת, נחשפנו למשמעות של ארוחת הבוקר הבריטית. חביתה, שעועית, בייקון, נקניק ועגבנייה עם גבינות ולחמים. טעים אך מוזר לפתוח את הבוקר עם שעועית.

משם נסענו לפארק השעשועים "Pleasure Beach" שנמצא בעיירת הנופש בלקפול, ממש החוף לאוקיינוס. המקום היה יחסית ריק וזה נתן לנו הזדמנות לעלות על כל המתקנים בלי לחכות יותר מדי בתור. אחרי שמיצינו את רוב המתקנים, התפשרנו גם על אלה שנראו פחות מעניינים. חיכינו בתור למתקן ואפילו הצלחנו לשכנע את שוהם לעלות עליו. נדב ושירה יצאו ראשונים על הקרון וכמה רגעים אחרי זה נאלצו לפנות את הממתינים מהמתקן כי הוא נתקע. נדב ושירה היו על הקרון בקצה המתקן וחיכו שהתקלה תיפתר. בעודנו ממתינים להם וצוחקים עליהם, ניר הבין שלמעשה נדב הוא הגורם שתוקע מכוניות, הרי הוא היה במכונית אתמול שנתקעה ועכשיו הוא ברכבת שנתקעה. האם יש קשר בין המקרים?

נתקעים 2

כלואים ב-Primark

פעם שלישית ואחרונה

הפוסטר הראשון של "היינו באנגליה"

אז הסדרה עדיין לא נכנסה לשלבי עריכה פיזיים, אבל נחתה עליי מוזה ליצור לוגו לסדרה. ניסיתי בכל מאודי להימנע מעוד שימוש במותג "היינו ב..." אבל לכולם היה ברור שזה השם הכי מתאים. ניסיתי למצוא שם אחר, אפילו עשיתי רשימה מפורטת של שמות אפשריים:

• המשפחה המאוחדת
• עוד לא היינו שם
• משמאל לימין
• נוחתים באנגליה
• בצד הלא נכון
• איזה מזל

השמות שדורגו גבוה ברשימה הם "המשפחה המאוחדת" ו"איזה מזל". הראשון הוא הכי מתאים וצפוי שאפשר לתת לחופשה משפחתית באנגליה (הממלכה המאוחדת, הבנתם?), אבל חששתי שהוא יגרור תגובות של קיפוח מהצד האחר במשפחה שלא טס איתנו ולמי יש כוח לריבים משפחתיים. "איזה מזל" הוא בעצם להראות את חוסר המזל שהיה לנו לפעמים בטיול - הרכב נתקע בכביש המהיר, למשל. 

אבל בסוף כשהתיישבתי לעשות את הלוגו והייתי צריך לעשות החלטה מהירה על באיזה שם להשתמש בחרתי בתשובה הברורה מאליו. אז יש עוד "היינו ב" וזה באמת יהיה האחרון. נשבע. כי אין מצב שאני טס שוב עם המשפחה לחופשה כזאת בחו"ל.

היינו מאחורי הקלעים

העניינים שקעו, הזמן חלף ו"היינו באיטליה" נראית כמו חלום רחוק. אם אפשר לסחוט עוד קצת את הלימון בחינניות אז למה לא?

הנה כמה רגעים שקרו במהלך הצילומים באולפן של "היינו באיטליה", שהוא למעשה חדר השינה שלי. הייתה חוויה מדהימה להפיק את הסדרה הזאת, שמחתי לשמוע את התגובות (הטובות והרעות) לכל פרק והכי אהבתי לשמוע שחלק מהמשתתפים סיפרו שזיהו אותם ברחוב בעקבות הסדרה.

תודה רבה למי שצפה ונתראה ב"היינו באנגליה" (שם זמני!).

תמונות מאחורי הקלעים

הצד השני של המצלמה

האולפן בפנורמה

להמציא את עצמך מחדש

הפקה ברמה גבוהה

סיומה של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות בשבילי ובשביל צוות 770 לבחור לאיזה כיוון ללכת בסדרה הבאה. צילמתי באנגליה מגוון חומרים (גם בוידאו וגם ב-GoPro) ויש כמה רגעי שיא שבקלות יכולים להקנות לה רגעים בלתי נשכחים (כמו המלפפון של "היינו בגרמניה", או החלון השבור של "היינו באיטליה").

הדילמה המרכזית שבפנייה אני עומד כעת היא האם לעשות את מה שכבר עשיתי או להתאמץ ולהמציא פורמט חדש במקום להשתמש בישן.

הפורמט "הישן" לכאורה הוא הכי פשוט והכי מקובל כיום בסרטים וסדרות דוקומנטריות - התרחשות בפועל ועדויות של המשתתפים. ראיתם את זה גם ב"משפחה מודרנית", "המשרד" ואינספור סדרות דוקו-ריאליטי וגם, איך לא, ב"היינו באיטליה". 

התוצאה הסופית של "איטליה" יצאה ברמה מאוד מקצועית יחסית להפקות קודמות שלי והציבה סטנדרט שקשה לרדת ממנו. אבל הפקה של דבר כזה, שלא לדבר על עריכה זה פרוייקט לא פשוט (אך מהנה מאוד, עם כל הכנות שבדבר). אני יכול להכין שוב תמליל של ההתרחשויות שצילמתי ולראיין את המשתתפים בדיוק כמו שעשיתי ב"איטליה" וסביר להניח שייצא מזה דברים לא רעים בכלל.

משתתפי הסדרה באנגליה מינוס אילנית ושרית

אבל בא לי לשנות.

כבר שהייתי באנגליה אמרתי שאני רוצה לשנות את הפורמט הידוע שבו יום שלם ממלא התרחשות של פרק אחד. הפעם היינו 14 ימים באנגליה, מה שאומר שלא כל הימים יכולים למלא פרק בצורה מספקת. קיבלתי על זה לא מעט תגובות ב"איטליה" והסכמתי איתן, כיוון שלא הייתה לי ברירה. את פרק 8 למשל, שמתרחש בגארדה לנד ביצעתי החלטה לסיים אותו אחרי 9 דקות (בניגוד ל-15 כמו רוב הפרקים) בגלל שלא היו מספיק חומרים, התוצאה יצאה מספקת ולא מאולצת כפי שקרה לדוגמה בפרק 5.

אחד הרעיונות שעלו לי הוא כזה - במקום להתייחס לכל יום כאל פרק, לקחת נושאים משותפים שחוזרים על עצמם במהלך הצילומים ולהצמיד אותם לפרק אחד שזה הנושא העיקרי שלהם. ענבר, אחותי, אמרה שהרעיון הורס את המטרה האמיתית של הצילומים האלה - מזכרת מהחופשה. היא צודקת, אבל היא לא זאת ששוברת את הראש מול החומרים הלא ערוכים. 

במהלך החופשה באנגליה שהינו בשלוש מקומות - מנצ'סטר, באת' ולונדון. בכל מקום בין 3 ל-4 לילות. ברמה הכי בסיסית אפשר לצמצם את הפרקים ולעשות את שלושת הימים במקום המשותף כפרק אחד או שניים. 

מה הבעיה אם כך? רגעי השיא ברוב החלקים האלה נמצאים במקומות לא שווים מבחינה כרונולוגית. כך למשל ביום הראשון קורה אירוע מפתיע שבו הרכב שלנו נתקע באמצע הכביש המהיר. אז למעשה הרבה יותר מותח לסיים את הפרק ברגע שבו כולנו אבודים באמצע שום מקום ולהמשיך בפרק הבא, אבל אז אין טעם לחלק את הפרקים לפי מקומות. או שכן, צריך לבדוק את העניין לעומק.

והעדויות מה איתן? הפעם היינו 10 אנשים, שתי משפחות. מה שאומר שיש פחות חומרים לערוך (לעולם לא אשכח שבפרק האחרון של "איטליה" היו רק 62 דקות של עדויות...). חשבתי אולי אפשר להסתפק בקריינות בלבד, אולי שלי, כפיצוי על זה שלא השתתפתי באופן פעיל ב"איטליה".

אני בפעולה. 

מאחורי איטליה: איך עורכים פרק?

הכל כאן מתחיל בשמן, ככה אומר אהרוני בגרסת ה"דיבוב מצחיק". לעומת זאת בפרק ממוצע של "היינו באיטליה" הכל מתחיל בהרבה קטעי וידאו שמנים וארוכים ולא ערוכים בעליל.

בהתחלה מייבאים את כל החומרים של העדויות. בשלב הצילום אני משתדל לצלם את כל העדויות של המשתתפים בטייק אחד כדי להקל בסידור לפי ימים (ככה עדות על יום מסויים כולו נמצאת בקובץ בודד). לאחר שהעברתי את כל הקבצים המתאים לעריכה מתחיל החיתוך של הוידאו. כל משפט צריך להיחתך לקטע בודד כדי שיהיה אפשר להעביר אותו בקלות לאחר מכן בעריכת הפרק עצמו. בפרק 9 היו 62 דקות של עדויות בלבד. זה המון. לקח לי הרבה זמן להספיק לעבור על כל העדויות ולהצליח לצמצם אותם בסוף ל-31 דקות (שזה חצי מהחומר שצולם בפועל!).

לחתוך את העדויות זה משימה מורכבת

כעת מתחילה העריכה על הפרק עצמו. האתגר הוא בכל פעם מחדש למצוא איך לפתוח את הפרק. כל פרק מתחיל בפייד אין (מסך שחור) וממנו צריך להתחיל את הפרק. אני אישית מאוד נהנה שיש כמה שניות שמכניסות אותך לאווירה של הפרק או הסרט ומשתדל לעשות את זה בכל פעם. בפרק  9 האחרון, שוט הפתיחה הוא הרכבת שנכנסת לתחנה.

מכאן הכל מתחיל להיות רציני. כל העדויות צריכות להשתלב ביחד עם ההתרחשות של הפרק. צריך למצוא את העדויות התואמות להתרחשות ולבחור איזה מהן מתאימות ואיזה מהן יישארו מאחור ולא ייכנסו לפרק ולעריכה הסופית. אבל זה לא נגמר בזה, בין "סצנה לסצנה" לכאורה צריך לבחור קטעי מעבר קצרים (שניות בודדות לרוב, כי אנחנו ביוטיוב ולא בקולנוע) של נוף ושל הסביבה כדי להכניס את הצופה לתוך ההתרחשות. גם המוזיקה תופסת נפח מרכזי בשלב הזה כי היא זאת שנותנת את הטון של הסצנה ומשפיעה בתת מודע על התחושה של הצופה. 

בסצנת האוטובוס סירה באמצע הפרק, כשכל המשפחה עולה על הסירה וסבתא חנה נשארת מאחור המוזיקה היא מותחת אך גם משעשעת בו זמנית. לא קל למצוא קטעים מוזיקליים שמתאימים בדיוק לאופי הסצנה שלכם ובגלל שיוטיוב מערימים קשיים מהותיים על מוזיקה שמוגנת עם זכויות יוצרים, אני נאלץ להסתפק במאגר המוזיקה שמספקת יוטיוב, שהוא טוב מאוד ומהווה פתרון מצויין למקרה שאין לך את המשאבים למוזיקת רקע.

את רוב הוידאו שצילמתי עשיתי ללא חצובה ואביזרים מייצבים פיזיים. למזלי גיליתי בתחילה העבודה על הסדרה תוכנה שמתקנת סרטונים לא יציבים והופכת אותם ליציבים ומרהיבים בלי לאבד כמעט את האיכות של הקובץ. לתוכנה קוראים Mercalli והיא כל כך פשוטה לתפעול. הרבה מאוד שוטים שהיו בפרקים עברו תיקון שם והם נראים כאילו צולמו במצלמת רחף מקצועית.

בכל פרק יש הרבה רגעים, גדולים יותר ופחות. כל דבר שקרה הוא בעצם מזכרת מהטיול. תמיד יש לי התלבטות על איזה משפט אפשר לוותר והאם יש טעם להתעכב על משהו שאין לו מספיק צילומים. לדוגמא, בפרק 2 ירדו כמה סצנות חביבות אבל לא הכרחיות (בסרטון הנ"ל). בהתחלה הן נכנסו בתוך העריכה עצמה של הפרק (בגלל זה יש להן אפילו מוזיקה) אבל הבנתי שזה יפגע בזרימה של הפרק אז החלטתי לוותר עליהן.

השלב האחרון בהחלט לפני שהפרק מתפרסם הוא הכתוביות. זה השלב הכי מייגע ואני קורא לו הפוסט-פוסט פרודקשן. אם זה היה תלוי בי, לא היו כתוביות בכלל. אני נגד התופעה הזאת, כאשר שפת הקול היא עברית אבל כאשר אני מקרין את הפרקים מול המשפחה יש הרבה רעש וקולות שמבלבלים את הצופים וגורמים להם לפספס את מה שנאמר, גם חלק עם בעיות שמיעה ובלי כתוביות הם לא שומעים כלום משום מה.

לעשות כתוביות בעברית לסרט בעברית אמור להיות פשוט ביותר. פשוט להקליד את הנאמר מילה במילה. זה לא המצב לצערי, כיוון שהתוכנה שאני משתמש בה לא מקבלת עברית מימין לשמאל היא הופכת את הכיתוב משמאל לימין כך שכל דבר שאני מקליד צריך להיות בכתב מראה. למזלי קיימת התוכנה "הפוך על הפוך" שבקליק פשוט הופכת את כל הכיתוב כך שיופיע כרגיל.

כך נראה קובץ הכתוביות לאחר שעבר היפוך שיעבוד בעריכה

ואז אחרי הרבה מאוד בדיקות ואחרי שנמאס לי כבר לראות את אותו הפרק שוב ושוב אני מפרסם אותו לעולם ומחכה לתגובות.

זהו.

"היינו באיטליה" הוא הפרוייקט הכי גדול, הכי מושקע והכי טוב שעשיתי עד היום. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בעריכה דוקומנטרית בשילוב עם קטעי עדויות וגם עם סרטים שאורכם יותר מ-5 דקות. זאת הייתה חוויה מאתגרת ומאוד מאוד מאמצת ואני שמח שהיא הסתיימה.

עכשיו מחכים לו עוד הרבה חומרים מסדרה חדשה ואני מפחד להסתכל עליהם. שיהיה לי בהצלחה...

אורי הירשהורן

וככה זה נראה מחוץ למסך

נפגש פה ביום שלישי

בשעה טובה ואחרי אינספור שעות עריכה שמח להודיע שהפרק האחרון של "היינו באיטליה" יעלה ביום שלישי הקרוב, 13 באוקטובר, בערוץ של 770 ביוטיוב.

אז תפיצו לכל מקרוביכם ושימו תזכורת בטלפון.

התסכול מאירופה

החלונות האדומים בלילה

לפני כמה ימים חזרתי מחופשה באמסטרדם עם חברים. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל מאז שהייתי באיטליה לפני כמעט שנתיים. בגלל הצבא נאלצתי להישאר להגן על המולדת, אבל עכשיו שהשתחררתי לא בזבזתי זמן מיותר וישר קפצתי על ההזדמנות לבקר באירופה.

הפעם האחרונה שהייתה בהולנד הייתה ב-2002, אז הייתי בן 8 אם אני לא טועה וכמובן שהביקור היה עם ההורים וכלל את האטרקציות המובנות מאליו של כל תייר ולא באמסטרדם באופן אירוני. הפעם אני בן 21 עם עוד שני חברים. שכרנו דירה בשכונת ג'ורדן ההיפסטרית המגניבה ויצאנו לדרך. 

הדבר הראשון שייחלתי לו כבר בשלב אריזת המזוודה הוא מזג אוויר קר. הרי בארץ אוגוסט וגל חום שהולך ובא מדי יום, אין מספיק זמן להתכסות במעיל וג'ינס ככה באמצע היום בשביל להרגיש טיפה יותר מיוחד. בבית אני הולך במכנס קצר וסנדלי שורש לצורך השוואה.

הנחיתה בשדה הבהירה לי שני דברים - גם באירופה חם, אמנם לא כמו בארצנו ובלי לחות בכלל, אבל זה לא מפריע לאף אחד. במרכזית של אמסטרדם היינו טיפה אבודים, לא טרחתי לבדוק איזה קו לוקחים כדי להגיע לדירה, אבל למזלנו היו דיילים נחמדים שבדקנו עבורנו את התחנה שלנו. 

מניסיוני כתייר באירופה, אני זוכר את אמא שלי ספק רוטנת ספק מתרפקת על המראות שנשקפים אליה מסביב. הצמחייה, הבנייה ומזג האוויר. כולם משתלבים יחד ויוצרים מחזה כה שלו ומזמין שכל מפגש עמו יוצרים רצון עז להישאר שם ולא לעזוב לעולם. 

ברוב אמסטרדם הרחובות מוקצים כמעט בלעדית לתחבורה ציבורית. רכבות ואוטובוסים שולטים בכביש ומדי פעם מונית ולעיתים נדירות אף רכב פרטי. אני חובב מושבע של כלי רכב על מסילות (למרות שבצבא אהבתי לרכבת ישראל נפגעה לא פעם), לכן כל מפגש שלי עם רכבת קלה תמיד גורם לי הנאה במידה מסויימת. תדירות הקווים כל כך טובה שאין צורך לרוץ לרכבת שהגיעה לתחנה, כי אתה יודע שעוד כמה דקות תגיע עוד רכבת. אין לחץ באירופה, גבר.

שוכבים על הדשא

בדרכנו לתחנת הרכבת חצינו תעלה והגענו לצומת שכוללת מלבד כבישי לרכבים גם נתיבים נרחבים לאופניים. נדהמתי לראות שבכל הצומת המורכבת יחסית הזאת, אין ולו רמזור אחד ובקושי תמרור בודד שמסדיר את הזכות הקדימה. הישראלי הפנימי שלי כמובן לקח את הדוגמה הזאת להשוואה "מה היה קורה אם זה היה בארץ?" והתשובה האוטומטית נראתה כמו פיצוץ גרעיני של רכבים מרוסקים ולהבות במרכז הצומת. 

אבל כאן באמסטרדם אין לחץ, לא ממהרים לשום מקום. הרכבת הקלה עוצרת ונותנת לאופניים לעבור בבטחה ורוכבי האופניים מזלזלים בבוטות בהולכי הרגל שכמעט ולא זוכים לשטח מחייה ברחובות. אבל זה בסדר, תכף נעלה על הרכבת.

כולם שמעו על רובע החלונות האדומים, איפה שמחכות לך בחלונות ראווה זונות חוקיות לחלוטין שמחכות שתבחר בהן ל-50 דקות עם סוף שמח. מכיוון שהדבר מעוגן בחוק, יש סדר מאוד ברור בנושא. לא פוגשים אותן בצומת והולכים לסמטה צדדית, פשוט סוגרים את הדלת ומסיתים את הווילון. זה הכל. במקום להילחם בתופעה הלא ממש יפה הזאת, בחרו להסדיר אותה ולהפוך אותה למקצוע לכל דבר. 

הכל חוקי

קופי שופס הם הגורם העיקרי לתיירים צעירים בני 18 ומעלה שמגיעים לאמסטרדם בשביל לחוות באופן חוקי ובלי בעיה את המריחואנה. חברים שלי בארץ שאלו אותי "הצלחתם להתארגן על משהו?" כי הם יודעים שכאן בשביל להשיג חומר צריך להכיר מישהו שמכיר מישהו שמוכר ולפגוש אותו במקום צדדי ומרוחק כדי שהמשטרה לא תעצור אותך על שימוש בחומרים לא חוקיים. עניתי להם "כן, הלכנו לחנות וקנינו". זהו, זה כל הסיפור. גם כאן במקום להילחם בתופעה בחרו להסדיר אותה באופן חוקי ולפקח עלייה כמו שמפקחים על בתי מרקחת. הכל כל כך פשוט וטריוויאלי באמסטרדם שהתסכול מארץ המוצא שלך הופך בהדרגה לייאוש.

ואם כבר התייחסתי לתחומים לא חוקיים בישראל שחוקיים באמסטרדם הופתעתי לראות זוגות חד מיניים הולכים בגלוי יד ביד, מתנשקים ומתחבקים ככה סתם בלי זה יהיה חודש הגאווה. גם בתל אביב, שנחשבת להכי פתוחה בארץ בנושא הזה לא זכור לי שראיתי שני גברים הולכים יד ביד באמצע הרחוב, מקסימום זוג לסביות מתנקשות ליד רכבת ההגנה וזהו.  

אחרי יום בעיר כבר הבנו פחות או יותר איך להתמצא. בכל תחנת אוטובוס מופיעה מפה של הקווים שעוברים בה, איזה תחנות הקו עוצר, שעות שהוא עובר וגם מפה שלו. אני יודע שגם משרד התחבורה מנסה ליישם את זה בארץ אבל אני עדיין תלוי יותר מדי ב-moovit בשביל לדעת לאן להגיע ואיזה קו לקחת. 

הכל היה כל כך פשוט באמסטרדם, בעיר עצמה לא היו מגדלי ענק שהשקיפו עליי מגבוה, לא פקקים חונקים ולא סכנה קיומית מפני פיגוע כלשהו. הכל כל כך שלו בעיר הזאת שזה מתסכל. אני בגיל 18 גויסתי לצבא ועברתי דברים בזמן שמקבילי ההולנדי בדיוק התקבל לתואר ראשון בעיצוב באוניברסיטה המקומית כשהוא רוכב על אופניים מעל תעלות מים חביבות. עכשיו הוא מסיים שנה שלישית של התואר ואני מחפש עבודה ועוד לא החלטתי מה אני אלמד.

הנוף מהדירה, אפילו שיש עוד בניינים זה לא מרגיש צפוף

הלכתי לאיבוד

העריכה על הפרק טרם התחילה בכל הכוח אבל ממש התחשק לי ליצור מודעות ליצירת עניין בנוגע לפרק האחרון.
הרבה זמן שלא ריעננתי את השפה העיצובית של 770 והסיום של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות לחרוג קצת מהעיצוב השגרתי ולהמציא מחדש את תמונת הקאבר והלוגו בפייסבוק. לאט לאט יעלו עוד דברים.
מקווה שגם העריכה על הפרק תתקדם כמו שצריך ושאסיים את הסדרה המשוגעת הזאת עד לסוף השנה הקלנדרית (בתקווה לפני!)

הייתי באיטליה: שירה מספרת על סעודת האבירים

"זה היה מדהים". שירה

לפני שנה וחצי היינו באיטליה, זה היה מדהים. המקומות, המאכלים, האנשים ובעיקר האווירה. 

עם האחיות (שירה במרכז)

יום אחד נסענו למקום שנקרא "סעודת האבירים", בתרגום חופשי. הקונספט הוא שרואים קרבות אבירים ואוכלים ארוחה של אבירים תוך כדי. תחילה, קיבלה את פנינו נסיכה יפהיפייה, בעלת מסיכה, שסיפרה על מה שיקרה הערב, ועל הקרבות במספר שפות. מיד לאחר מכן, נכנסו ובחרנו צבע של אביר. אנחנו, משפחת הירשהורן-קורן, בחרנו באביר הכחול, כמו שהיינו בפעם הקודמת שביקרנו שם עם המשפחה שלי. אחרי שבחרנו צבע וקיבלנו כתר, עשינו תמונה עם המלך והנסיכה.

נכנסו לאולם, שבמרכזו המקום בו האבירים ילחמו לעיניי הנסיכה ואבא שלה שיושבים מאחוריהם. התיישבנו במושבים, אם אפשר לקרוא להם ככה (הם פשוט היו מדרגות בטון). על השולחן היו כוס, קערת מתכת וצלחת. למנה ראשונה קיבלנו מרק עוף. אפשרויות השתייה היו מוגבלות. בירה או פפסי. כילדה בת 11 התלהבתי מהכל. למנה עיקרית עוף שלם, אבל של ציפור קטנה. זה היה טעים! נכון, הם היו יכולים להוסיף תבלינים, אבל זה היה הורס את האווירה של ימי הביניים. 

"הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם"

הקרבות היו מחולקים למספר שלבים - קרב אחד עם סוסים, קרב אחר עם חרבות אחד על אחד. האביר הכחול נכנע לאביר הצהוב. בחיי, זה היה מאכזב. אחרי זה, יצאנו לחנות המזכרות וגם להצטלם עם האביר הכחול שלנו. אני הייתי סקרנית נורא ורציתי לדעת אם הזקן של האביר הכחול אמיתי. אז התקרבתי לגעת בזקן והאביר תפס לי את היד. זה היה רגע מצחיק. הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם. וואו! זאת הייתה חוויה כל כך טובה. הייתי רוצה לעשות את זה שוב, אבל בפעם הראשונה זה הכי טוב.

צפו: סעודת האבירים מתוך "היינו באיטליה"

היינו באיטליה / אבירים וזקנים

הבוקר נפתח עם כאבי רגליים, אחרי ההליכות הממושכות שעשינו יום קודם במעלה ההר. כולם התנהלו בעצלתיים ולא מיהרו לקבל החלטה לאן לצאת לטייל. התוכניות לערב כבר נקבעו מראש לכן לא היה לחץ לצאת ולהספיק. שרית כמובן לא מסוגלת להתמודד עם סתלבט ולנוח על זרי הדפנה ודחפה את משפחתה לצאת לבד לכיוון סירמיונה. 

מדובר בעיירה שרוב רובה מתמקד בתיירות בתוך העיר העתיקה. קצת טירה עתיקה, הרבה מאוד גלידות בכל טעם ובכל צבע וכמובן בגודל ענק במיוחד שגורם לשקול מחדש כמה כדורים לקחת ומה הסיכוי שנצליח לסיים את הגביע. מזל שאבא תמיד מחכה לרגע שנישבר ויקפוץ על ההזדמנות לגנוב את כמה לקים מהגלידה.
אני טעיתי בחשיבה של לנסות טעמים חדשים ולקחת טעם שנקרא "זופה אינגלצה" (Zuppa Inglese) שמבירור מהיר בגוגל מתורגם ל"מרק אנגלי" שידוע כקינוח איטלקי שמגיע בצורת עוגת ספוג או פודינג. הטעם היה חמצמץ ומבאס. מה רע בשוקו וניל?

הביקור בסירמיונה היה קצר וממצה ונשאר לנו עוד הרבה זמן לשרוף עד הערב. אז קפצנו לוורונה.

כל טעם, כל צבע וכמובן בגודל ענק. סירמיונה

הגענו לוורונה דרך הכביש המהיר, אבל פה לא מדובר בעיירה כפרית אלא בעיר לכל דבר. לכן, החניות היו מלאות. לבסוף מצאנו חניון והתחלנו ללכת לכיוון העיר העתיקה. בכיכר המרכזית, ליד האמפיתיאטרון של ורונה התאספו מאות אנשים לקראת הופעה שעמדה להתקיים שם. לא ממש הבנו מי הזמר הזה אבל אבא הסיק שמדובר באייל גולן האיטלקי. 

כמו כל תיירים שמבקרים בעיר גם אנחנו רצינו להגיע ולצפות במרפסת של יוליה שעליה התבסס המחזה המפורסם "רומיאו ויוליה". השילוט משום מה היה מבלבל. היה רשום "הקבר של יוליה" ולאחר כמה רחובות הופיע "הבית של יוליה". הרחובות היו יחסית ריקים, היינו בטוחים שאנחנו לא בכיוון, אז נכנסו לבית קפה לשאול וגם לעשות פיפי. אני שמתי לב שמוכרים שם דבר שבזמנו עוד לא ראיתי - שווארמה שוקולד. לצערי או למזלי לא הייתי רעב מספיק בשביל להתנסות בדבר המשונה והמדהים הזה.

שווארמה שוקולד. Before it was cool

מנעולים כסמל לאהבה נצחית. המרפסת של יוליה

מתחם המרפסת של יוליה יחסית קטן ומאוד צפוף בשל כמות המבקרים המוגזמת שלו. כשהגענו ראינו את המרפסת הקטנה שעליה נעמדו כל מיני תיירים כעורים שעשו פוזות לא ברורות למצלמה כלשהי בקהל. באיטליה כמו באיטליה שום דבר לא ניתן בחינם בלי סיבה ועלייה למרפסת כרוכה בתשלום לא ממש סמלי. מה גם שממול למרפסת נפתחה חנות שכל כולה מוקדשת למכירת מזכרות ואביזרים עם כיתובי אהבה ורומיאו ויוליה, אבל גם מנעולים בשלל צבעים שאותם נועלים על הגדר הגבוהה ורושמים את שמם של בני הזוג כסמל לאהבה נצחית.

משם כבר היינו לחוצים למצוא את החנות של C&A שראינו שלטים שלה לפני שנכנסו לעיר העתיקה. זה היה היום השביעי של הטיול ועדיין לא היה השופינג הגדול שתמיד קורה בשלב מסויים. רשמנו את הכתובות ב-GPS ולמרבה ההפתעה הגענו לקניון עצום עם הרבה יותר ממה שרצינו. אז בילינו שם כמה שעות עד שהיה צריך להתכנס בסעודת האבירים.

מתחם סעודת האבירים, שנקרא למעשה "Medieval Times" נמצא ממש ליד "גארדה לנד", שאליו נגיע בפרק הבא. התכנסו כל המשפחה, חבשנו כתרים ואמרנו שלום למכרים ישראלים שמילאו את המתחם ולא הותירו זכר למבקרים ממדינות אחרות. אפשר להבין למה, זה היה חול המועד סוכות. 

התיישבנו בתוך האולם שם חיכו לנו צלחת פח ועלייה קערת פח נטולות סכו"ם. מסתבר שזה חלק מהחוויה שהמקום מציע, ארוחה בנוסח ימי הביניים. הוגשו לנו מרק ולחם, לאחר מכן עוף שלם לצד בירה או קולה. 

המופע היה נחמד, אבירים על סוסים עושים כל מיני תרגילים, יורים בחץ וקשת וכמובן נלחמים בחרבות. לא ממש היה אפשר להבין מה השחקנים אומרים גם כי חלק מהמשפטים שלהם היו באיטלקית וגם כי זה לא ממש עניין אותנו. הרגשנו כמו אדונים והאבירים על הסוסים מבדרים אותנו במהלך הארוחה. עשינו רעש ודפקנו על הצלחות, כי זה מה שצריך מסתבר.

אילנית הייתה ממש ברוח הלחימה ודאגה ליידע את כל מי שאינו האביר הכחול שכדאי לו לוותר על הניצחון ומהר. רובם לא התייחסו אלייה, מלבד האביר הצהוב.

כשהאביר הצהוב עשה את הסיבוב שלו לקהל ועבר ביציע של הכחולים, שלנו, אילנית צעקה לו בוז וסימנים של "אתה מת". הוא נעצר והסתכל והצביע עלייה. אילנית לא התבלבלה, הסתכלה עליו בעיניים והבינה למי יש חרב. זה היה רגע בלתי נשכח שלצערי לא הצלחתי לצלם אבל היה חשוב להזכיר אותו כי כנראה הוא זה שהכריע את הכף ודרבן את האביר הצהוב לקחת את הניצחון ולהותיר את האביר הכחול לאכול אבק.

המופע הסתיים וביציאה נעמדו כל האבירים למען תמונה עם תומכיהם. שירה ונדב הגיעו להצטלם עם גופרדו, האביר הכחול והמזוקן שלנו. לגופרדו היה זקן מרשים מאוד שכנראה לא הרשים את שירה יותר מדי, היא ניסתה לתפוס לו בזקן ולבדוק האם הדבר אמיתי. גופרדו לא התבלבל וישר תפס לה את היד לתדהמת כולם. אז אם חשבנו שהיום הזה עבר בשלום, ברגע האחרון קיבלנו תזכורת לכך שזה לא נגמר אף פעם.

כל התמונות מתוך הפרק - בפייסבוק של 770

היינו באיטליה - תמונות מפרק 7

פרק 7 של "היינו באיטליה" עדיין נמצא בשלבי עריכה ראשוניים והסוף עדיין רחוק. עד שהתוצאה תצא לאור, אפשר לשתף אתכם בתמונות מתוכו. המשפחה הגדולה חוזרת לימי הביניים ומגיעה לאכול סעודת אבירים כמו פעם ולצפות בקרב חרבות על ליבה של הנסיכה. רק תשמרו על הזקן שלכם משירה, טוב?

מתי הפרק המלא עולה? עשו לייק ל-770 בפייסבוק והישארו מעודכנים!

הגלגול של 770

כבר כמעט 6 שנים שצוות 770 קיים והוא עבר הרבה גלגולים בהרבה תחומים. הוידאו כמובן הוא תחום העיקרי. בהתחלה בהתחלה, הכל היה מקלות עץ משוגעות שצולמו במצלמת הפלאפון שלי, מדגם Samsung 770. כן ומשם גם הסמל עד היום.

אז השנה הראשונה הייתה בעיקר נסיונית, עם עיבודים מטופשים לסיפורים של ש"י עגנון וביאליק, סדרת NesTest ההזוייה עוד יותר שבה לקחנו נסטי (הרבה לפני הפיוז טי) וערבבנו עם כל מיני מרכיבים שהייתה להיט יחסי. במקביל השתתפתי במשלחת של בני נוער מארה"ב שהגיעה לארץ בקיץ 2010 ותועדה בסדרה "אחד על Echad". שם בעצם התחילו הניצנים הראשונים.

תיעוד דוקומנטרי עם אופי קומי זה הפורמט שכולם אוהבים בעצם. בלי התערבות של ריאליטי, בלי תסריט ועם הרבה מאוד הומור. מיד לאחר מכן הגיעה "היינו בגרמניה" שהייתה הפתעה מוחלטת.

עוד לפני כן, המשפחה שלי נהגה לטוס לחופשות ענק עם כל הדודים וסבא וסבתא. ב-2008 צילמתי את החופשה בצרפת שנקראה "יוצאים לחופשה" וזמינה לצפייה ביוטיוב. שם הייתי עדיין בראש של לעבוד לפי תסריט ולצלם סרט באורך מלא. זה כמובן לא הצליח, אבל יצאו משם כבר דברים משעשעים במיוחד.

צפו החל מ-3:53

"היינו בגרמניה" הייתה אמורה להיות כמו "יוצאים לחופשה". כל המשפחה טסה לחו"ל ואני מצלם אותם. הפרק הראשון היה שגרתי, הפרק השני כבר התחיל להיות פרוע (גם בגלל הכותרת הפרובוקטיבית). וכך מתיעוד דוקומנטרי של נופים וילדים הפכה הסדרה לתיעוד חד פעמי של רגעים מטורפים. הגעתי למצב שלא יכולתי לכבות את המצלמה, כל רגע יכל לקרות משהו מצחיק ולא צפוי. צמד הפרקים "היינו במלחמת העולם" שבו נסענו לעיירה נידחת בעקבות בונקר צרפתי הוא רגע שיא שעד היום, 5 שנים לאחר שהתרחש, מצוטט במשפחה בכל מפגש משפחתי. בהתחלה אפילו שקלתי לא להצטרף אליהם. לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס את היום הזה.

שלוש שנים לאחר מכן המשפחה לא למדה מטעויות ועשתה את זה גדול יותר וארוך יותר באיטליה. שם כבר כל המשפחה ידעו מה יקרה בסוף רק שכמה שלא נתכונן תמיד יהיה משהו לא מתוכנן. לבסוף אחרי שחזרנו לארץ החלטתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי - להוסיף עדויות. לא היה פשוט להסתכל על כל החומרים שצילמתי בעשרה ימים, אבל הרצון לעשות משהו חדש ומיוחד הניעה אותי. וזה פשוט כיף לראות את התוצאה הסופית.

פלייליסט המיטב של 770 - כל הסרטונים הטובים שנוצרו מאז 2009

היינו באיטליה / לדפוק חתונה

אגם גארדה, מקום תיירותי ומפורסם באיטליה. כל תייר באיטליה שמכבד את עצמו מבקר במקום לפחות פעם אחת. אז אם המקום כה פופולרי ומוכר, למה שוב הדרך לשם הייתה מסובכת? לפני שהתחלנו לטפס על ההר, עברנו דרך עיירות קטנות וצפופות שהסתבר שבאותו היום התקיימה חתונה בהשתתפות כל תושבי המקום. רצינו לקפוץ להגיד שלום, אבל התחלנו להילחץ שלא נגיע למונט באלדו בחיים. אז נעצרנו אחרי אינספור פניות לא נכונות ועשינו חישוב מחדש. מפות נפרסו והנשים חפרו. לבסוף החלטנו שהפנייה הבאה היא שמאלה. אז למה לעזאזל כולם פנו ימינה?

הפנייה הזאת הובילה אותנו לכביש צרים להחריד (לצורך השוואה, כמו הכבישים לבית אורן בכרמל) ומפותלים במיוחד שלקחו אותנו מראש ההר לאט לאט אל שפת האגם.

כשלבסוף הגענו לעיר הרצוייה נכנסו לחניון, רק שלומיק והרכב שלו עדיין היו חסרים. אז אילנית ניסתה לתפוס אותם בקשר ובטלפון אך ללא הצלחה. סמכנו עליהם, שידעו להגיע למקום הרצוי. בינתיים המשכנו לכיוון הרכבל. בעודנו עומדים בתור לעלות על הרכבל אנחנו רואים את שלומיק ומשפחתו שהבינו את ההנחיות ומצאו את המקום. רק אייל קלט אותנו עומדים בקומה השנייה ליד החלון וישר הסיט את תשומת לב הוריו כלפינו.  

אילנית מאוד התרגשה לספר לכולנו שהרכבל הזה מסתובב במהלך העלייה 360 מעלות כך שכולם יוכלו לראות את הנוף לא משנה איפה יעמדו. נכנסו לרכבל, התחלנו בעלייה אבל שוב סיבוב לא היה כרוך בו. אילנית התערערה, היא זכרה שבפעם הקודמת שביקרה במקום עם משפחתה, הרכבל הסתובב. לכן התעקשה שהוא אכן יסתובב בשלב מסויים. בנקודת ההחלפה בחצי הדרך היא חזרה להיות אופטימית ובאמת הרכבל השני הסתובב סיבוב מלא, כמו שהבטיחה. אז אולי היא לא כזאת זקנה למרות הכל.

הצטלמנו

בהר היה נוף מדהים, שעשה לכולם חשק להצטלם. וכך רוב הפוסטרים של "היינו באיטליה" צולמו שם. אחרי כמה דקות מנוחה ואכילת ארוחת עשר מאוחרת התחלנו ללכת בשביל. מסביבנו היו עשרות גלשני רוח שמסתבר שמונט באלדו היא נקודה פופולרית לתחביב הזה. לראות את זה קורה מרגע ההמראה עד להתעופפות באוויר היה מהפנט. יש לי צילומים ארוכים של הגלשנים האלו מנסים שוב ושוב עד שהם תופסים את משב הרוח הנכון. בקצה הפסגה יש נקודת תצפית מעולה שמשקיפה מצד אחד על האגם ומצד שני אל רכס ההרים. 

כשירדנו מההר, הלכנו לכיוון העיר העתיקה של מליצ'נסי שהמגדל שלה נראה מכל נקודה בעיר, גם ממעלה ההר. נכנסו לטירה (מיטבי הלכת בעיקר) וסיירנו בה. מלבד מוזיאון טבע שהיה במקום התברר שבאותו הזמן התרחשה חתונה במקום. לא היה ברור מתי התקיימה החתונה, אבל החתן והכלה הצטלמו על רקע הטירה במגוון נקודות. היו הרבה מדרגות, מסביב לחומה וגם בעלייה למגדל הפעמון. בקצה שוב הייתה נקודת תצפית יפה על העיר העתיקה והאגם. 

באותו הזמן שהיינו שם הייתה שעה עגולה, 18:00 אם אני לא טועה. זוג תיירים שהיה גם במקום, הצטלם. הגבר עמד על רקע האגם והאישה נשענה על הפעמון כדי לצלם אותו. ברגע שהפעמון צלצל היא צרחה ונבהלה מאוד. כולנו הסתכלנו עלייה וצחקנו. גם היא צחקה במבוכה והתרחקה מהפעמון שבינתיים המשיך לצלצל. עברו כמה דקות והיא חזרה על אותה טעות. הפעם זה היה אירוני.

במה הכלה תבחר?

בבואנו לצאת מהטירה ראינו שכל האורחים מהחתונה מאגפים את שער הכניסה משני הצדדים ושטיח אדום נפרש ביציאה ממנו. החתן והכלה טרם ביצעו את היציאה, אז תפשנו טרמפ ויצאנו מהטירה כאילו אנחנו משפחת המלוכה. דוכן גלידה חביב ליד הטירה משך אליו את כל האורחים של החתונה וגם אותנו. החתן והכלה גם הם נראו כחובבי גלידה ולא ויתרו על הזדמנות לגביע של גלידה איטלקית. התמונה של הכלה עם זר ביד אחת וגלידה ביד שנייה ישר העלה בדיחות.

את מה היא תזרוק קודם - את הגביע או את הזר?

בעל דוכן הגלידה

אפס בחולייה ארצית - אב"כ ואחרון

שבוע חולייה ארצית הוא שבוע תרגולים שעובר כל תאג"ד, בסדיר ובמילואים, פעם בשנה. בפקודה. לי "התמזל" לעשות 2 חולייה ארצית. הפעם הראשונה הייתה באוגוסט 2013 ממש בשבוע הראשון שלי בתאג"ד והפעם השנייה כאמור, במרץ 2014.  במהלך השבוע הזה כמו שאפשר לראות בכל שלושת הפרקים, עברנו הרבה שיעורים עיוניים, שאת רובם חשבנו שלא נשמע שוב מאז קורס חובשים. עשינו קיבועים, פתחנו ורידים ופרסנו הרבה אינטובציות. 

הפרק השלישי והאחרון הוא גם כמובן השיא של השבוע. אחרי שלמדנו את כל מה שצריך לדעת בפריסת תאג"ד ועשינו פריסת תאג"ד מלאה הגיע הרגע שכולם חששו ממנו. 

ציר אב"כ בקורס חובשים נחשב לחלק הכי קשה והכי מתיש בכל הקורס. הוא כולל יותר מדי חומר עיוני ותיאורטי כמו התעמקות בתפקוד מערכת העצבים, הסבר על מצבי כוננות אב"כ ומה עושים בכל מצב, ארגון ציוד למתאר אב"כ ולבסוף - עולים על במ"פ (בגד מגן פחמי), מסכת אב"כ, ערדליים וכפפות אריסטה הידועות לשמצה. 

זה היה חודש מרץ והאימון היה בדרום רמת הגולן. למי שלא מכיר את ההתנהגות של האזור הזה בארץ, זה המקום להכיר שהקרבה שלו לכנרת גורמת לו לקבל מנה נכבדת של הלחות הטבריינית ולהקשות על כל פעולה מחוץ לחדר ממוזג מרגע סיום החורף. מדי ב', עליהם בגדים ארוכים ומבודדים יחד עם מסכת אב"כ מאובקת וכפפות גומי להשלמת החוויה.

כעת צריך לצאת החוצה ולטפל בפצועים המדומים וגם לנסות לפתוח להם וריד. בהצלחה.

הפצועים בתאג"ד אב"כ

מטושטש אחרי האב"כ

האם זה אפשרי לפתוח לה וריד?

הפרק השני: