יום שני, 13 באוקטובר 2014

היינו באיטליה / משנה מקום משנה מזל



יותר מדי זמן עבר מאז שעלה הפרק האחרון. קצת חוסר וודאות, קצת חוסר מוזה וקצת הרבה צבא. עכשיו כשהתפנה הזמן מגיע סוף סוף הפרק הראשון מהחלק השני - "היינו באיטליה: אגם גארדה". 
העמסנו את כל המזוודות והתיקים לרכבים. כמובן שגם רוקנו את המקרר ולקחנו את האוכל איתנו, כי מי יודע מתי יתקוף אותנו הרעב. כולם וידאו שהם מבינים את הדרך, חישבו את המסלול עד לקניון "גרנד אמיליה" במודנה ויצאו לדרך. הנסיעה הלכה והתארכה והשלפוחית התחילה ללחוץ וגם בלוטות הטעם רצו קצת מתוק. כבר ביום הראשון שביקרנו ב"אוטוגריל" גילינו את ה"גראן קרמה", כוסית קטנה של מעין אייסקפה מעורבב עם שמנת וליקר מתקתק שהופך לחוויה ברגע שלוגמים ממנו. אז אמא ואני רצינו קצת, ובאמת שלא חסר "אוטוגריל" באיטליה, זה כמו מקדונלד'ס באמריקה וארומה אצלנו. נכנסו, הלכנו להתרוקן והזמנו קפה. בזמן שחיכינו בתור התפלאנו לראות את אילנית וניר הולכים גם הם לשירותים באותה תחנה בדיוק. עברנו בסופר וגילינו שגם סבתא חנה נמצאת שם. ככל הנראה כולם עצרנו במקרה באותה תחנת דלק להתרעננות וזאת כמובן סיבה להוציא את האוכל שהכינו מבעוד מועד.
סבתא חנה תמיד דואגת שלא יהיה חסר כריך לאף אחד, ושיהיה לו לפחות שלוש מנות מכל סוג. משום מה החליטו לקחת גם את המעדנים ולנצל את הקניות עד תום. לא כל הילדים התנפלו על האוכל, לכן סבא חיים החביב זכה לקבל את כל השאריות של כולם. והוא היה מרוצה, כי הייתה גם בירה בין כל השאריות מהמקרר.
אחרי ששבענו והבטן נרגעה, נירי הבחין בגרפיטי של צלב קרס שהיה בדיוק איפה שישבנו לאכול. כולם נדהמו וישר הציעו לעשות את המעשה הנכון - לתת לאייל הקטן להשתין עליו ולראשונה לעודד אותו לעשות את זה במקום ציבורי. 

הקניון שאילנית הבטיחה לנשים כאלטרנטיבה למוזיאון פרארי התברר כלא יותר מאכזבה. בזמן שכולן פנטזו על מינימום שאנז אליזה, קיבלו במקרה הטוב את קניון חיפה לפני שהפך ל"עזריאלי חיפה". מלבד "OVS", חנות בגדים פופולרית באיטליה בדומה לקסטרו שלנו, ועוד כמה חנויות בינוניות, לא הייתה בשורה ב"גרנד אמיליה" של מודנה. 

הדרך למוזיאון פרארי ממש לא מסובכת. מהקניון, נסיעה על הכביש הראשי למרנלו, שגם כולל שילוט למוזיאון. אבל אי אפשר להסתמך על שילוט פיזי בימינו, לכן גם גיל וגם שלומיק שלפו את מכשירי הניווט והזינו את היעד. שלומיק השתמש ב-waze המוכר וגיל בתוכנת הניווט החינמית שגרמה לו צרות עוד מהיום הראשון.  משום מה החליטו לתת צ'אנס לתוכנה הפחות מוכרת שהתעקשה להוריד אותנו מהכביש הראשי בכל פעם שחזרנו אליו. יצא לנו לראות את הכפרים מסביב בלית ברירה פעם אחר פעם ולא הבנו למה המסלול לוקח אותנו לשם כל הזמן. בסוף התברר שהתוכנה הייתה מוגדרת להימנע מכבישים ראשיים משום מה.

כבר שיצאנו מהחניה תפסה אותנו מוכרת בבגדי נהג מרוצים של פרארי וניווטה אותנו לתוך החנות בסמוך לקניון. בהתחלה חשבנו שהיא עוזרת לנו להיכנס למוזיאון ולהסביר לנו על המחירים של הכניסה. למעשה, היא הכווינה אותנו לחנות שבה מלבד מזכרות ממותגות של פרארי, גם מוצעת השכרת מכונית ספורט יקרה להחריד לנסיעת התנסות ותמונה למזכרת. פרארי, בוגאטי ומזרטי חיכו לנהגים שיהיו מוכנים לשים כספם תמורת דקות בודדות לנהוג בהם. המוכרת הנלהבת הסבירה לנו על האפשרויות העומדות בפנינו ולבסוף הציגה באגביות את המחיר. התמונה שלפניכם, תסכם את תשובתנו.

המחירון להשכרת מכונית לנסיעת חוויה במוזיאון פרארי. לא תודה.
מחיר כרטיס כניסה למוזיאון עלה 7 יורו. בהתחשב במחירים של כל שאר הדברים בחנות המוזיאון, התברר שזה הדבר הכי זול שאפשר לקנות שם. המוזיאון חולק לתצוגות לפי נוסעים - פורמולה 1 לדורותיה, פרארי שהופיעו בקולנוע, פרארי בנסיעות חוצות יבשות, רכבי העתיד של פרארי וגולת הכותרת - היכל התהילה בו מוצגים לראווה כל הפרסים וכל הרכבים שזכו אי פעם. כמובן שהמקום הרגיש כמו מזבח הערצה לפרארי, כפי שאמרו גיל וניר, כי זה הבית שלהם.
בסיום המוזיאון יש סימולטור של פורמולה 1, שגם הוא כמובן בתשלום נכבד. מסתבר שהמחיר לא הפריע למבקר מבוגר במיוחד, והוא קפץ על ההזדמנות להיות נהג מירוצים. לכאורה כמובן.



הדרך לבית החדש הייתה מבלבלת. כי הגענו לשדות רחבים וגבוהים ומושבים מנומנמים. עוד אחת מההברקות של אשת הקשר אילנית, מלון מסוג תיירות חקלאית. לא ברור מה אומר הז'אנר הזה, אבל כנראה שהמלונות ממוקמים סמוך לשדות ומטעים כי זה היה הנוף שנשקף מהחלון בדרך לשם. המלון עוצב בסגנון מוטל אמריקאי קלאסי, עם שלושה מבנים בעלי שתי קומות כשבריכה במרכז. אבל מתוך שלוש המבנים, רק אחד היה גמור והשאר עדיין שלדים. ממש לא החווילה העצומה שהייתה לנו בטוסקנה.
אילנית ושרית חיפשו את הקבלה ללא הצלחה. אז הן דפקו בדלת של בית סמוך שהוביל אותם לדלת הנכונה. משם יצאו שני כלבים קטנים ושמחים וגם בעל המקום, סטודנט באוניברסיטת פירנצה שגר עם משפחתו ובמקביל ללימודיו מנהל את המלון. קיבלנו את המפתחות והתמקמנו בחדרים.
תוך כדי הופתענו לגלות שמשפחה של ישראלים כבר מאיישת את אחד החדרים שם. בהתחלה חשבנו מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, אבל לאחר בירור קצר עם אילנית הסתבר שהיא מצאה את המקום ב"למטייל" תחת הקטגוריה - מלונות כשרים. וזה באמת היה נכון, על הצלחות הייתה מוטבעת המילה "כשר", בארונות המטבח קפה עלית וסוכר כשר. אז הסיכוי לישראלים הרבה יותר גבוה ממה שחשבנו.
לא ממש יצא לי לראות אותם, אבל לפי מה ששרית סיפרה הם היו מאוד מאוכזבים כשאנחנו הגענו לשם. אפשר להבין אותם, היה קצת הרבה רעש במקום השקט הזה. אבל זה לא סיבה לקום וללכת בבוקר שלמחרת. כולנו משפחה אחת בסוף.