יום שבת, 24 במאי 2014

היינו באיטליה / ירד בעריכה


הפרק הבא של "היינו באיטליה" עדיין לא מוכן, אז החלטנו לתת לכם מקבץ סצנות שירדו מהפרק השני. רובם ירדו מהסיבה הפשוטה שאם הם יישארו, הפרק היה יוצא ארוך מדי. לא צריך להיות איש שיווק מלומד כדי לדעת שצופי יוטיוב לא אוהבים להתחייב לסרטונים ארוכים (אלא אם כן יש עליהם באזז מטורף ברשתות החברתיות), והגבול שהוצב לפרקי "היינו באיטליה" הוא לא לחרוג מ-15 דקות לפרק. נשמע הוגן לא?

למקרה שרציתם להיזכר - פרק 2 המלא

כל הפרקים של "היינו באיטליה"

יום שלישי, 6 במאי 2014

מי ישמע (למה אין פסקול אמיתי ל"היינו באיטליה")

הבחירה ביוטיוב כמקום שבו בחרתי לפרסם את הסרטונים שלי, כוללת יתרונות וחסרונות. כמובן שיש הרבה יתרונות ברורים - המקום הכי פופולרי ונגיש בעולם לסרטונים, קל לשתף ולפרסם בכל מקום. החסרון אם כן, הוא ההגבלות של זכויות היוצרים בשימוש בשירים כפס קול.

אם תשימו לב, ב"היינו בגרמניה" וגם קצת ב"עם קצפת ודובדבן" השתמשתי בשירים ידועים של U2, אלביס וגם דברים נחמדים שהורדתי מאייטונס. אם לפני כ-3 שנים היית מעלה סרטון עם מעט מוזיקה שמוגנת בזכויות יוצרים היה לוקח זמן עד שיוטיוב היו עולים על זה, הרי היום ברגע שאתה מסיים להעלות את הסרטון המערכת מזהה ישר באיזה שיר השתמשת, כמה זמן ומגבילה את הסרטון לפי קריטריונים שונים, הראשון והקריטי מכולם - חסימת השימוש בפרסומות ליצירת רווח.
נכון, אמנם אני יוצר את "היינו באיטליה" בלי מניעים כלכליים אבל אם ניתנת לי האפשרות להרוויח קצת מהאמנות שלי, אז למה לא. לכן התחלתי להשתמש במוזיקת שלא מוגנת בזכויות יוצרים וניתנת לשימוש חופשי ביוטיוב, מבלי לחשוש לגורל הסרטון מהפן הכלכלי. אמנם הפרק הראשון של "היינו באיטליה" כבר הספיק לעלות על הרדאר של יוטיוב בגלל שלא התאפקתי והשתמשתי בשירים איטלקיים ידועים, אבל הפרק השני והשלישי נמצאים עד כה במצב טוב עד כה.

יש יתרונות לשימוש במוזיקת רקע לא מוכרת. הרבה יותר פשוט להדביק אותה בעריכה, לרוב גם אפשר לקצר או להאריך אותה בלי בעיה ובלי לשחק עם השיר כך שהוא יתקצר או יתארך בצורה שנעימה לאוזן. אבל כאמור החיסרון המשמעותי עבורי הוא שמוזיקת הרקע נהיית רק חלק שולי בסרט ולרוב לא מוסיפה לו יותר מדי מלבד מעט אווירה לסצנה. 
ב-2008 יצרתי את הסרט הראשון שלי בחו"ל (שנקרא "חברים (במשפחה) יוצאים לחופשה") שם שיר הנושא היה Life in Technicolor של קולדפליי. אם היום הייתי מעלה סרטון שכולל את השיר הזה ישר הייתי חוטף אזהרה, חסימה של הסרטון מכמה מדינות (בדרך כלל גרמניה משום מה) והסתכנות בהפרת זכויות יוצרים. 
כשאני צופה בסרטים ובסדרות, אני מאוד אוהב לראות כיצד מצליחים לשלב שירים רגילים, שלא נכתבו במיוחד לאותו סרט או סדרה ושהעורך מצליח לשלב אותם בסצנה כדי להוסיף לה. כך לדוגמה בפרק הראשון של "שקרניות קטנות", סצנת הסיום כוללת את השיר Hands of Time של ריצ'ל דיגס. העורך פירק את השיר והתאים אותו לסצנה בצורה מושלמת. 

הנה הסצנה, החל מ-2:10:

אני כבר החלטתי על השיר שאיתו "היינו באיטליה" תסתיים. ברור לי שהמעשה הזה עלול להוביל למה שהזכרתי קודם לכן בפוסט הזה, אבל לא אכפת לי. אני רוצה שזה ייצא כמו שרציתי.

יום חמישי, 1 במאי 2014

היינו באיטליה 3 - שביתה איטלקית



היו לנו הרבה ציפיות מפירנצה. בכל זאת, זו אחת הערים הכי ידועות ומלאות בדברים שאסור לפספס ובראש ובראשונה - פסל דוד של מיכאלנג'לו כמובן. אז בטח שיהיו לנו ציפיות גבוהות מביקור בעיר.
אבל כמו שבטח למדתם להכיר, תמיד יהיה מכשול לא צפוי בדרך. בדרך לפירנצה הרכב של שלומיק החל לצפצף באכזריות מציקה שהובילה לעצירה בצד לבדיקת המצב. מסתבר שהדלת של הרכב לא ננעלת כמו שצריך והלחץ החל להצטבר, הרי יש ילדים קטנים ברכב וגם סבא וסבתא שם ומי יודע איזה בלאגן יכול לקרות שם בפנים במהלך נסיעה בכביש המהיר.

כולם החנו את הרכבים בפירנצה ואז הדלת לא ננעלה לחלוטין. אילנית כמובן נודבה לדבר עם חברת ההשכרה האיטלקית (Maggiore) שלא ממש נתנה פתרון הגיוני - לנסוע לרומא או למילאנו כדי להחליף רכב. הוחלט לחכות עם הנסיעה הלא מתוכננת הזו לזמן אחר ולהעביר את כל הרכוש שהיה ברכב לשני הרכבים האחרים שכן ננעלים כראוי. התחלנו לרדת לכיוון העיר.
הייתה הליכה משעשעת במהלכה ראינו שיירה של פיאט 500 שצפרה לנו בהתלהבות וראינו אנשים מוזרים על שפת הנהר. אבל כשהגענו לליבה של פירנצה לא האמנו לכמות המטורפת של האנשים שפקדו את המקום. בדרך לגשר הדמעות רחובות עמוסים תיירים, דוכני גלידה עשירים ופיצריות מלאות ריחות מסחררים. חלק התפתו לקנות גלידה והמשיכו ללכת לכיוון הבית של משפחת מדיצ'י, שם חיכתו אמני רחוב מחופשים לקופידון, רעמסס ועוד דמות מסתוריות שלא הצלחנו להבין. כמובן שהילדים הקטנים הצטלמו ונהנו, אבל גם אילנית וניר, הזוג המלכותי, נענו לבקשת הקופידון להצטלם עם מלאך האהבה ולהותיר את כל השאר להתמוגג מהקיטש.

נכנסו לדואמו, הקתדרלה הגדולה של פירנצה שמסתבר שהיא גם הגדולה ביותר באיטליה. התור לא היה ארוך במיוחד, מפתיע במיוחד בהתחשב בכמות התיירים שהציפו את הסביבה ושהכניסה בחינם. בפנים היה מרשים ביותר, כמו כל כנסייה שתבקרו בה באירופה. השקט בפנים כמובן קצת מקשה על הילדים להתמודד איתו ומדי פעם שירה פלטה משפט בעוצמה שלא תאמה לאווירה הדוממת של ההיכל.


לאחר שיצאנו מהדואמו התפצלנו לקבוצה שרוצה לראות את פסל דוד ולקבוצה שרוצה לראות איפה יש חנויות שוות. בדרך לשם תקף אותנו הרעב והחלטנו לעשות את הדבר הכי מבייש בחופשה בחו"ל - לאכול במקדונל'ס. למרות שאם חושבים על זה, יכול להיות מעניין להיכנס למסעדה שאתה לכאורה מכיר בעל פה את התפריט שלה ולראות איזה ארוחות יש במדינות אחרות. כיאה למסעדה באיטליה, אחת המנות במקדונלד'ס האיטלקי היא מנת פסטה עם ירקות וזיתים שהייתה, כמו שניחשתם, לא טעימה וקרה. אולי האיטלקים אוהבים את זה, אבל זה לא מה שציפינו לו.


התקדמנו לכיוון האקדמיה, שם ניצב פסל דוד, והגענו לתור שבמבט ראשון לא נראה כמו תור, אלא יותר כמו קבוצת אנשים מפוזרת בעלת מכנה משותף. אילנית יצאה לברר בקצה הרחוק של התור כמה זמן יקח לחבורה מישראל להיכנס ולראות פסל משיש. שעתיים הייתה התשובה של הבחור בראש התור. אילנית חזרה מהר וקיררה את ההתלהבות. אפשר לומר שהיא עשתה לכולם אחורה פנה ואיכזבה גם את בעלה וגם אותי.
מסתבר שעבור נירי זאת כבר הפעם השנייה שהוא מוותר על פסל דוד. מיד לאחר שהתחתנו, אילנית וניר נסעו לפירנצה והגיעו גם הם לראות את פסל דוד. למזלם לא היה תור, לצערם בכניסה היה שלט - "אנחנו בשביתה - המוזיאון סגור". ומכאן ילדים, המושג "שביתה איטלקית".

הדרך חזרה לאוטו הייתה אמורה להיות מיוחדת, דרך הגנים שאתם שמם לא יצא לי לשמוע. התיישבנו על הרצפה הממש לא נעימה שהייתה מלאה באנשים שוכבים וחיכינו להחלטה. גיל חזר גם הוא עם בשורות לא מעודדות שכרטיס כניסה לא מצדיק את המחיר שלו והתחלנו בויה דה לה רוזה לכיוון האוטו.
הייתה הליכה ארוכה שכללה גם טיפוס במדרגות שאותם ירדנו בתחילת היום. כולם היו קצת עייפים אחרי היום ורק רצו להגיע לאוטו לנוח. גם סבא חיים רצה ולשם שינוי גם אמר את זה לסבתא חנה שישר הסיקה שלסבא כואבות הרגליים והוא לא יכול ללכת. מיד כולם החלו לחפש פיתרון ושקלו לקחת מונית בשבילו עד לחניון. אבל לטענת סבתא חנה, הכל בראש וסבא עשה את עצמו.

בדרך הביתה עצרנו בעיירה שליד הבית, איפה שבפרק הקודם קנינו בסופר, בפיצרייה מקומית ומבטיחה. הרכבים של גיל וניר הגיעו ראשונים ואז לילך הגיעה ואמרה שהחלון של הדלת נסדק. הגענו לשם ובאמת החלון היה כולו רסיסים. אבל איך זה קרה לפתע?
מתברר ששלומיק לא אהב שהדלת לא ננעלת אז הוא ניסה לנעול אותה בכוח. הרבה כוח. כאן כבר הכיף התפוגג והתחלף במתח. אילנית קבורה עם הטלפון, מתקשרת לחברת ההשכרה בארץ ונתקלת בבעיה - בישראל זה ערב חג סוכות. הכל סגור, כמעט ואין מענה. היא מנסה שוב להתקשר למג'ורה, חברת ההשכרה האיטלקית, שמודיעה לה שמחר יחכה רכב חלופי ברומא. רומא במרחק של כ-3 שעות נסיעה. מי יסע? מה נעשה? זה בזבוז זמן, יש ילדים קטנים.

נסענו חזרה הביתה, לילך נראתה מבועתת ביציאה מהרכב. מסתבר שבמהלך הנסיעה נפלו רסיסים מהחלון לתוך הרכב, שכמובן הפחידו את כולם ומהפחד גרמו ליובל הקטנה לגעת ברסיס וכמובן להיפצע ממנו.

מה יקרה מחר?