היינו באנגליה / נגררים

הנחיתה בשדה התעופה, שנקרא באופן מטעה "לונדון-לוטון", הייתה מוזרה. במקום לחזות בכל מקום בתרבות הבריטית שאנחנו מכירים מהסרטים ראינו דוכן וחצי של קפה ועיכוב מעצבן בהגעת המזוודות.

כבר כשהתכוונו לצאת עם הרכבים השכורים התגלה שחסר ברכב אחד תוכנת ניווט אז החלפנו את הרכב לאחד אחר שבו אכן יש את הכלי שיימנע מאיתנו ללכת לאיבוד. 

זאת הייתה הפעם הראשונה באנגליה לרובנו, מלבד אילנית שפוקדת את לונדון אחת לשנה אם לא יותר. הנהיגה בצד שמאל הייתה מאוד קשה לעיכול, אבל לשרית ואילנית (שזאת הייתה הפעם הראשונה שלה ברכב פרטי באנגליה) התקשו לעכל את השינוי במקומות והישיבה בצד שמאל ללא הגה. 

אחרי הפסקת צהריים שבה התוודענו כמה המבטא הבריטי קשה להבנה גם לדוברי אנגלית מנוסים כמוני המשכנו לכיוון מנצ'סטר, מרחק 3 וחצי שעות נסיעה מלוטון. שרית ביקשה דרך כפרית אז באופן לא הגיוני נאלצנו לרדת כל פעם מהכביש הראשי ולהתפתל בכבישים נידחים ולא באמת יפים. דשא ועוד דשא זה לא כיף אחרי שעה רצופה.

נתקעים 1

בעודנו נוסעים על M1 צפון, הרכב לפתע נתקע וסירב להתניע. הסיטואציה הייתה מאוד מלחיצה כי אנחנו בכביש מהיר. במזל הצלחנו לעצור בשוליים ולחכות ולחילוץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע לשם רכב של פקחי הכביש שעזרו לנו להזיז את הרכב יותר לשוליים שלא נפריע לתנועה. 

במקביל מזג האוויר נהיה קריר יותר ויותר והרוח שנשבה מן השדות הוסיפה לאי הוודאות ששררה שם. מה יעשו עם הרכב? לאן יגררו אותנו?

חברת ההשכרה AVIS, דאגה לשלוח אלינו גרר שהביא אותנו לתחנת דלק סמוכה שם המתנו לגרר הגדול שייקח אותנו לשדה התעופה של מנצ'סטר. שתינו קפה בבורגר קינג וחיכינו בסבלנות. הגרר הגיע ונסענו איתו כל הדרך לשדה, שם חיכינו במשרדי חברת ההשכרה שיסדרו לנו רכב חלופי, זהה לחלוטין.

ההגעה למלון הייתה מתסכלת, המלון נקרא Premier Inn, שהוא חלק מרשת מלונות בעלת סניפים בכל מקום באנגליה וגם באותו עיר. כך יצא שהגענו למלון של הרשת באישון לילה רק כדי לגלות שזה לא המלון הנכון. לבסוף הצלחנו למצוא את המלון הנכון ולהיזרק על המיטה בחדר. 

English breakfast

למחרת, נחשפנו למשמעות של ארוחת הבוקר הבריטית. חביתה, שעועית, בייקון, נקניק ועגבנייה עם גבינות ולחמים. טעים אך מוזר לפתוח את הבוקר עם שעועית.

משם נסענו לפארק השעשועים "Pleasure Beach" שנמצא בעיירת הנופש בלקפול, ממש החוף לאוקיינוס. המקום היה יחסית ריק וזה נתן לנו הזדמנות לעלות על כל המתקנים בלי לחכות יותר מדי בתור. אחרי שמיצינו את רוב המתקנים, התפשרנו גם על אלה שנראו פחות מעניינים. חיכינו בתור למתקן ואפילו הצלחנו לשכנע את שוהם לעלות עליו. נדב ושירה יצאו ראשונים על הקרון וכמה רגעים אחרי זה נאלצו לפנות את הממתינים מהמתקן כי הוא נתקע. נדב ושירה היו על הקרון בקצה המתקן וחיכו שהתקלה תיפתר. בעודנו ממתינים להם וצוחקים עליהם, ניר הבין שלמעשה נדב הוא הגורם שתוקע מכוניות, הרי הוא היה במכונית אתמול שנתקעה ועכשיו הוא ברכבת שנתקעה. האם יש קשר בין המקרים?

נתקעים 2

כלואים ב-Primark

הייתי באיטליה: שירה מספרת על סעודת האבירים

"זה היה מדהים". שירה

לפני שנה וחצי היינו באיטליה, זה היה מדהים. המקומות, המאכלים, האנשים ובעיקר האווירה. 

עם האחיות (שירה במרכז)

יום אחד נסענו למקום שנקרא "סעודת האבירים", בתרגום חופשי. הקונספט הוא שרואים קרבות אבירים ואוכלים ארוחה של אבירים תוך כדי. תחילה, קיבלה את פנינו נסיכה יפהיפייה, בעלת מסיכה, שסיפרה על מה שיקרה הערב, ועל הקרבות במספר שפות. מיד לאחר מכן, נכנסו ובחרנו צבע של אביר. אנחנו, משפחת הירשהורן-קורן, בחרנו באביר הכחול, כמו שהיינו בפעם הקודמת שביקרנו שם עם המשפחה שלי. אחרי שבחרנו צבע וקיבלנו כתר, עשינו תמונה עם המלך והנסיכה.

נכנסו לאולם, שבמרכזו המקום בו האבירים ילחמו לעיניי הנסיכה ואבא שלה שיושבים מאחוריהם. התיישבנו במושבים, אם אפשר לקרוא להם ככה (הם פשוט היו מדרגות בטון). על השולחן היו כוס, קערת מתכת וצלחת. למנה ראשונה קיבלנו מרק עוף. אפשרויות השתייה היו מוגבלות. בירה או פפסי. כילדה בת 11 התלהבתי מהכל. למנה עיקרית עוף שלם, אבל של ציפור קטנה. זה היה טעים! נכון, הם היו יכולים להוסיף תבלינים, אבל זה היה הורס את האווירה של ימי הביניים. 

"הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם"

הקרבות היו מחולקים למספר שלבים - קרב אחד עם סוסים, קרב אחר עם חרבות אחד על אחד. האביר הכחול נכנע לאביר הצהוב. בחיי, זה היה מאכזב. אחרי זה, יצאנו לחנות המזכרות וגם להצטלם עם האביר הכחול שלנו. אני הייתי סקרנית נורא ורציתי לדעת אם הזקן של האביר הכחול אמיתי. אז התקרבתי לגעת בזקן והאביר תפס לי את היד. זה היה רגע מצחיק. הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם. וואו! זאת הייתה חוויה כל כך טובה. הייתי רוצה לעשות את זה שוב, אבל בפעם הראשונה זה הכי טוב.

צפו: סעודת האבירים מתוך "היינו באיטליה"

היינו באיטליה - הפרק השני

השכם השכם בבוקר, סבתא חנה החליטה שצריך לקנות אוכל. היא לא שכחה כמובן שרק בלילה קודם לכן כל המשפחה עשתה קנייה מרוכזת וגדולה כדי שיהיה מספק אוכל לשבוע הקרוב. חנה מתחילה ללכת לסופרמרקט הקרוב, שאמור להיות ממש במרחק הליכה מהבית. באותו זמן, אילנית מתעורר ומבחינה בסבתא שמתחילה לצעוד אל עבר האופק. מהר מאוד היא מבינה שסבתא עומדת ללכת לאיבוד בין הכרמים ומחליטה לקחת סיכון ולנהוג ברכב על אף ששכחה את הרישיון שלה בארץ. השתיים מגיעות לסופר, שממש לא נמצא במרחק הליכה, קונות אוכל ומפתיעות את המשפחה בארוחת בוקר מפנקת.

לאחר שסיימו לאכול, החליטו השתיים ביחד עם לילך וניר לקפוץ שוב לסופר לקנות עוד כמה דברים שנגמרו (זה היה התירוץ). אז הם נסעו שוב. המוכרת בקופה כמובן מיד זיהתה את הקונות ששבו תוך פחות משעתיים לסיבוב נוסף.

לאחר שסיימו לריב על מי ישלם, המשיכו לעוד משימה שאלייה נשלחו - לנפח את הכדור לאייל הקטן. לאחר סיבוב מהיר בעיירה הקטנה בעקבות משאבת אוויר, נעצרו ליד מוסך קטן. סבתא חנה יצאה במצח נחושה עם הכדור המפונצ'ר וביקשה מהמוסכניקים למלא אוויר בכדור, כי "הילד איז קרייניג!". שני העובדים שהיו שם התקשו להבין מה פשר הדבר אך בכל זאת הסכימו לנסות ולעזור לסבתא החביבה. לאחר מספר נסיונות עם ונטילים בגדלים שונים הצליחו לנפח את הכדור לשמחת כולם.

אילנית חשבה שזה הסוף ואפשר לחזור כבר חזרה לבית, אבל לילך חשבה אחרת. הבעלים של הוילה, ריקרדו, הוא  גם בעל כרמים בסביבה הקרובה לוילה שבה שכנה המשפחה. לילך ראתה את הכרמים וחשקה בטעימה מאחד מעשרות האשכולות הטריים שהקיפו אותה. לכן התעקשה לעצור בשולי הדרך ולקחת הבית מזכרת בדמות אשכול ענבים אדומים גדול ועסיסי. כמובן שאילנית התנגדה, שכן היא הייתה ביחסים טובים עם ריקרדו ולא רצתה לגרום אי נעימות במידה והוא ידע שהם פלשו לשטח שלו. ללילך כמובן לא היה אכפת והיא זינקה מהאוטו והחלה לחפש אשכול שתוכל לעקור. אך לא מדובר בפעולה פשוטה כמו לקטוף תפוח מהעץ, לכן נאלצה לאלתר את החיתוך עם המפתח של האוטו.

האשכול הגנוב

 סן ג'מניאנו, עיירה קטנה וחמודה שהייתה בשיאה בימי הביניים וידועה בעיקר בגלל המגדלים הגבוהים שבה שנבנו כדי להראות למי יש יותר גדול. המשפחה הגדולה הולכת ברחובות ומהר מאוד מתברר שאם רוצים לעמוד בקצב, צריך להתחיל הכי מהר ולאט לאט להגביר את הקצב. כך אילנית עושה "מבצע סבתא" ומתחילה להריץ את כולם כדי להגיע כבר לכיכר העיר. עומר ושירה מנהלים דיון חוצה גבולות ומנתחים את משמעות המושג "ערבי". שירה טוענת שערבי הוא אדם שלא מאותו דת של האדם שמכנה מישהו ערבי ועומר לא קונה את הטיעון ואומר "בוא נשאל ערבי אם אנחנו ערבים". ומה אתם חושבים?

אחרי הליכה שהרגישה כמו חציית ים סוף, הגיעו כולם לכיכר העיר שם נמצאת גלידרייה שזכתה פעמיים בתואר "הגלידה הטובה בעולם". בין הדבר נכון או לא, התור שהיה בכניסה חייב את כולם להידחף אליו וליצור מהומה בנוגע ל... מי ישלם על הכל. כמובן שסבתא חנה הטילה וטו על התשלום והצמידה אלייה מוכרת שרשמה בקפדנות כל הזמנה ועל הדרך אולי הוסיפה עוד לקוח או שתיים בטעות. 

כעת אחרי שכולם שבעים הגיע הרגע לעלות על המגדל הגבוה ביותר בעיר ולראות על מה כל המהומה. המהומה האמיתית הייתה שוב בקופה, לאחר שהמוכרת השלווה החליטה להפר את המהומה וצעקה "Please SHUT UP!" לתדהמת כל המשפחה שלא הוציאה עוד מילה עד לקצה המדרגות.

לא איזה משהו עצום

אי אפשר לרכב על אופניים בלי לשתות מים

השנה לא בא לי לצום.

מאז גיל 13 הרגשתי מעין חובה לצום בשביל להוכיח לכולם שאני בוגר, שאני מסוגל לצום. השנה לא התחשק לי, הרגשתי שאין שום סיבה שבגללה אני צריך לצום. באופן מפתיע או לא, רק חבר אחד שלי צם (עד כמה שידוע לי) וגם זה רק כי הוא בא ממשפחה שומרת מסורת.

הרבה אוהבים לומר בצחוק שהם עושים על האש דווקא ביום כיפור, אוכלים ונהנים. גם אני אכלתי, אבל לא בקולות וצלצולים. אני מעריך את אלה שצמים, מכבד את ההחלטה שלהם וכל זה.

האמת שיש משהו מהנה במיוחד בכל דבר שקשור לאוכל ביום כיפור. פתאום כל ביס שאתה נותן, באווירת ה"אסור לאכול", הרבה יותר טעים. חזרתי אתמול לקראת חצות הביתה ותקף אותי רעב שבגללו אכלתי סוג של ארוחת ערב שלישית (השנייה הייתה במפגש האוכל עם החברים החוטאים).

באווירה זו התחילו שבועיים של חופשה הכרחית מבית הספר, במהלכה אני הולך לעשות את המבחן הפסיכומטרי (הצילו!), לכתוב למעריב לנוער, לבלות וגם לעשות דברים בקשר לבית הספר. שנה טובה הולכת להיות, י"ב בכל זאת.ש

אם אין קוטג'

להיגמל מהגבינה והבית

לפני כמה ימים, בארוחת הערב, שאלתי את אמא שלי:

"מה, קנית קוטג'?"

"כן, למה?"

"את לא קוראת עיתונים, עושים חרם על הקוטג' בגלל המחיר"

אז כולם מדברים על כמה שהקוטג' נהיה יקר וכמה המחאה בפייסבוק כל כך מצליחה אבל בסופו של דבר, אנשים לא עומדים במילה שלהם וממשיכים לקנות קוטג'. נראה שהעיתונות המודפסת כל כך נהנת מהחרם הזה עד שמעריב החליט היום לפרסם כתבה בנושא: "קוטג' במדינות אחרות" ובהכתבים מצרפת, אנגליה, איטליה וארצות הברית מספרים על הטעם של הקוטג' וכמובן המחיר.

מה המטרה של הפרסום, לגרום לנו להתמרמר על המחיר או המבחר (בארה"ב יש קוטג' בטעמים. איכס...)? לא תודה, במקום להיגמל מהגבינה עם הבית ולנסות להראות שהלקוח תמיד צודק מעדיפים להתנהג לקוטג' כמו לחמץ בפסח. בכיסופים מרגשים וברצון עז לאכול אותו בלי להרגיש רגשות אשם.

היינו בליל הסדר - היינו בגרמניה

ליל הסדר, כמו רוב הדברים שקשורים לחגים היהודיים, סובב סביב האוכל ומה שמסביבו. גם משפחת הירשהורן מתעסקת באוכל והרבה. שבוע בחו"ל שווה ערך ל-7 ארוחות צהריים ביום שבת אצל סבתא חנה ובמקרה הזה הדבר כולל עוד 2 ארוחות נוספות בבוקר ולעיתים גם בערב. "צנע" כמו שאילנית דאגה לסכם את זה במילה אחת. שניצלים, כדורי בשר, קוסקוס (!) בנוסף למאפים הטריים (קוראסונים עם חמאה) וקפה עם שוקו לצד קורנפלקס ועוד ועוד. 

כמו שהתוודענו למסע הקניות בסופרמרקט המקומי ("היינו בקיבוץ") שכולל עגלה עמוסה באוכל שלא בהכרח חיוני להישרדות האדם בטבע. בכל זאת, חופשה.

היינו בקניות - היינו בגרמניה

איזה כיף זה לעשות שופינג בחו"ל? אז מה אם יש H&M בארץ, בחו"ל אתה מרגיש שאתה קונה משהו שאין לאף אחד. האימהות של משפחת הירשהורן יצאו לעשות קניות בסופר הקרוב וחזרו עם שלל שלא היה מבייש את הפנימייה הצרפתית לקוראסונים.

בזמן שהוציאו את הקניות, את אילנית והקניות קיבלו עדר באפלו חביב שכל חטאו היה לנשנש קצת דשא בזמן שמשפחת הירשהורן התנפלה עליו עם מצלמות וצרחות אימה. 

בארץ זה בחיים לא היה קורה.

רק בקיבוץ.

צריך לעצור בשיא, ואז לחזור בכל הכוח

כמו שכתוב בכותרת, אחרי שהפצצנו אתכם ב"אחד על אחד" כמעט כל יום (רביעי, חמישי, שישי- המשלחת לחצה!) הגיע הזמן לצאת להירגע בחופיו השקטים של עונת החגים היהודית ובראשה- ראש השנה, ליל הסדר של תשרי אם תרצו.

מכל קצוות הארץ מתאספות משפחות לאכול (בלי סיפורים ושירה) ורק שמחות שיש לכולם אוכל.

לא חשבתם שננטוש אתכם, חברי צוות יקרים, לטובת גפילטע פיש אפרורי? חוץ מהטיזר שלהלן יש לנו סרטון לא פחות מעניין ביום רביעי, ערב ראש השנה. בלי לגלות יותר מדי, נספר שהסרטון אמיתי לגמרי וכולל בו אדם, שלא ברור אם הוא ער או ישן, רוקד במרכז טבעון מסיבה לא ברורה. שווה לחכות.

Don't cry, just don't...

אחרי יום לוהט במיוחד בים המלח (50 מעלות, בקטנה) התמקמנו בחניון הלילה שלמרגלות מצדה. בעיה קטנה, האוכל לא יכין את עצמו. מה שאומר שכולם התגייסו להכנה כולל נינה, שלקחה על עצמה את השליחות לקלף בצל - ולשרוד.
בהחלט מגיע לה פרס כלשהו שלמזלנו אנחנו לא אמורים לתת.

בשבוע הבא עוד סרטונים!