יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

31 באוגוסט זה עוד יום


ממש לא מזמן, לתאריך היום הייתה משמעות עבורי. הנה נגמרו להם חודשיים של חופש. עולים כיתה, מתחילים את החטיבה, מתחילים את התיכון. עולים לי"א... י"ב... לפני שנתיים זה נגמר.
חודשיים של חופש מוחלט, ששום דבר לא יכול למנוע אותו היו דבר מובן מאליו. עשרה חודשים היינו בבית ספר, מגיע לנו חודשיים חופש ביולי ובאוגוסט (עם זליגה של עשרה ימים ליוני כמובן).

פתאום היום דברים שנראו לי מוחלטים ומובנים מאליהם, כבר לא כאלה. בצבא כלום לא בטוח, פתאום משתנה הלו"ז, יש עוצר, קיבלת שבת, השתנו הסבבים כי המג"ד רוצים לשתות קפה שחור בלי סוכר. מרוב הפעמים שבוטלה לי החופשה אני חושש לתכנן תוכניות. כי מי יודע אם אני בכלל אצא הביתה. מי יודע אם בחמישי אני בבית. אולי יוחלט שנצא בשישי, אולי לא נצא בכלל. 
אי אפשר להכין אותך לזה, רק להתרגל לזה עם הזמן. אין תשובה יותר טובה.


31 באוגוסט. יום שכולו התרגשות, גם אם כולם מכחישים את זה. תמיד לקראת הערב, רגע לפני שנכנסים למיטה בידיעה שמחר כבר אי אפשר לקום ב-10, מרגישים את הפרפרים האלה. איך תהיה השנה? מי יהיו החברים? ליד מי אשב? איזה סנדוויץ' אמא תכין לי מחר?
ואז אחרי הרבה סיבובים של הראש מתעוררים לבוקר של 1 בספטמבר. השעה תמיד מוקדמת מדי, למרות שהחלטת לגנוב עוד שתיים שלוש דקות ולשים שעון ל-7:03. אמא מעירה אותך דקה לפני השעון ואתה מרגיש כאילו לא ישנת דקה. מתלבשים, אוכלים ויוצאים לעוד שנה שמתחילה בציפייה כבר לחגי תשרי, לפסח, לחופש הגדול הבא.
רק לסיים כבר את הבצפר. שייגמר כבר. אחרי זה יהיה טוב, העולם פרוס לפניי. נצא כל ערב, נקום מתי שבא לי ופשוט נהיה שמחים. 

שנתיים אחרי, 31 באוגוסט זה עוד יום בלוח השנה. בדיוק כמו 1 בספטמבר. מה שחשבתי אז כבר נראה לי אחרת לגמרי היום. נדבר עוד שנתיים, נראה לאן זה יתפתח.

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

אפס בחולייה ארצית



הכל התחיל לפני יותר משנה. נחתתי במקום חדש ישר לשבוע שקורה רק פעם בשנה קלנדרית - חולייה ארצית. ככה הכרתי את התאג"ד (תחנת איסוף גדודית, או פשוט מחלקת הרפואה בגדוד). עברו 8 חודשים והגיע שוב השבוע הזה בשנה, הפעם באתי מוכן.
חמישה ימים של שיעורים על כווווווול החומר העיוני והמעשי מקורס חובשים. את המדריכה אור, הכרתי לפני, בנסיבות אירוניות. התחלנו שבוע, סידרנו ציוד, פתחנו ורידים, דחפנו צינורות לכל חור אפשרי (אין צילום של קטטר שתן, אבל זה גם היה). במקביל היינו אנחנו, תאג"ד 334, אלה עם תקן לוחם במפקדה שלפי הסוללות לא עושים כלום ולפי שאר חיילי המפקדה הם לוחמים אז אפשר לדחוף להם כמה שיותר משימות. בכל זאת, הם לוחמים, הם בחרו לעשות שמירות ולסגור כמה שיותר שבתות. אם חשבתם שהמשפט האחרון היה רציני, זה הזמן שלכם לצאת מהפוסט הזה, אתם לא רצויים כאן.

בפרק הראשון, מתרגלים החייאה לפי הקצב של Stayin' Alive ופותחים להילה הפארמדיקית את הוורידים הבלתי אפשריים שלה. הרבה דם נשפך שם, אבל זה בסדר היה לנו פח מחטים. תקין.

למה "אפס בחולייה ארצית"? כי הסרט "אפס ביחסי אנוש" גם מתעסק בחיילים ממש כמו הסרטון הזה, זה למה.





יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

הגיע הזמן להיפרד מ"חברים"

אין ספק ש"חברים" הצליחה בעשר עונותיה להפוך ללהיט חוצה יבשות, שמייצר קהל מעריצים רחב שרק רצה לראות עוד מהחבורה המאגניבה שגרה בניו יורק. בתום עשר עונות נפרדנו מהחברים וחשבנו שנישאר עם זיכרונות מתוקים מהתקופה שבה שודרה. כנראה שמנהלי הערוצים בארצנו הקטנה התקשו להתמודד עם העובדה שלא נראה עוד את פיבי וג'ואי מנחיתים פאנצ'ים והחליטו להמשיך ולשדר את "חברים" כרגיל, כאילו מדובר בפרקים חדשים.

עשר שנים לאחר שהסדרה הסתיימה ב-2004, השידורים החוזרים עדיין לא הסתיימו. קומדי סנטרל ויס קומדי (ועד לא מזמן גם ערוץ 2 וביפ ז"ל) ממשיכים להריץ את הסדרה בלופים אינסופיים למרות שהפרקים כבר שודרו אלוהים יודע כמה פעמים. המעריצים האדוקים ודאי שמחים מההחלטה להמשיך ולשדר את אותם 236 פרקים שוב ושוב. הנה שוב הפרק שפיבי עושה את הדבר המצחיק הזה והנה הפעם ההיא שרייצ'ל שותה קפה ב"סנטרל פארק". כל ערוץ משדר את "חברים" על בסיס יומי פלוס שידור חוזר של אותו הפרק מאוחר יותר באותו לילה. זה אומר שבממוצע יש לנו 60 דקות ביום ו-300 דקות בשבוע, לא כולל המרתונים בימי שבת. 

הגיע הזמן, עשור לאחר שהסדרה הסתיימה להיפרד לשלום גם מהשידורים החוזרים. בכל פעם שאני מזפזפ ומגיע לערוץ שמשדר את "חברים" אני מעביר אוטומטית לערוץ הבא. תחושת המיאוס ניכרת כבר מזמן ואם הערוצים ימשיכו במנהג הקיים נמשיך לצפות באותם פרקים גם עוד עשרים שנה מינוס תחושת הנוסטלגיה, כי מעולם לא הפסקנו לשדר את הסדרה. לכן, הגיע הזמן להיפרד כידידים מהסדרה "חברים".
פעם להצטלם עם מילקשייק היה קול
למה הטור הזה מתפרסם פה? "מעריב לנוער" החליט להפיק פרוייקט לציון עשרים שנה ל"חברים" ואחד מהכתבות בפרוייקט אמורה להיות טור דעה בעד ונגד הסדרה. אני הצעתי לכתוב טור דעה בנושא הנ"ל כי הוא נראה לי מאוד רלוונטי ל"חברים" בישראל. כל ילד מכיר את הסדרה הזאת היום משידורים חוזרים וגם הילדים שלו כנראה יכירו. העורך חשב שהנושא הזה לא קשור לסדרה וגנז אותו. אני חשבתי שהוא טוב מספיק בשביל להתפרסם ברשת לפחות.

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

צחקנו, התבדחנו. זה הזמן להיות רציניים


הדבר הכי אדיר בטריילרים הוא שאפשר לקחת את החומרים הקיימים ולשנות להם את ההקשר בקלות. אורך של טריילר מאוד מוגדר והמסגרת הזאת מאפשרת לשחק בו כרצונו של העורך ולתת טון שונה לחלוטין מזה של הסרט עצמו. זה בדיוק מה שעשיתי כאן.

במהלך שיטוט אחר מוזיקת רקע לפרקים הבאים של "היינו באיטליה", חיפשתי מוזיקה עצובה ומצאתי את המנגינה הזאת שמאוד הזכירה לי טריילר לסרט דרמה רנדומלי, מהסוג שבדרך כלל גם זוכה בפרסים נחשבים. עלה בי הרעיון - מה יקרה אם נכין טריילר ל"היינו באיטליה" שבמקום להציג אותו כקומי נשנה אותו לחלוטין ונכניס אווירה כבדה ורצינית. נכנסתי לעבודה עם הרבה מוטיבציה והרבה השראה ובדיוק כמו שאני אוהב במהלך עריכה וצילום, הכל זרם בצורה חלקה.

אני אמנם ממש לא אובייקטיבי, אבל התוצאה הסופית יצאה ממש טוב. בעיקר כי יש תחושה של דרמת מתח רצינית כזאת ומי שראה את הפרקים הקודמים של "איטליה" יודע שהקשר בינה לבין רצינות מקרי לחלוטין.

ובנימה שונה, בגלל המצב בארץ ההפקה של הפרק הבא נעצרה בעיקר כי חלק מהמשתתפים נקראו להשתתף במשימה הלאומית של ההגנה על אזרחי המדינה. אז עד שדברים לא יסתיימו לא אוכל להמשיך לפרק הבא, כי חסרים חומרים חיוניים.