תאמינו לי, זה היה יום מייגע. יותר מאירופה פארק, יותר מקו מז'ינו, היום הזה היה מטורף. זה היום השישי של החופשה, יום לפני הסוף. לכולם כבר נמאס אחד מהשני. אילנית וניר מנהיגים מרד ונמלטים ל"באפלו גריל", גיל בורח לשרית, חנה במופע יחיד "בנים גידלתי ורוממתי" וכולנו נאלצנו לצפות בזה.
העיקר שהיה מה לאכול.
הבוקר התחיל כרגיל, סבא וסבתא משחקים כיסאות מוזיקליים ועוברים בין המכוניות. אז התחיל לרדת גשם מעיק והגענו לגן חיות מגוחך שרוצה שנשלם יותר ממה שהוא שווה. במקום זה, נכנסו ליער סבוך שמלא בפטריות אדומות עם נקודות לבנות שזכורות לנו עוד מהפעם ההיא כשהיינו בהולנד ב-2003. השוס היה אגם יפה למרגלות היער, אבל לא מצאנו אגם. או שבילים מסומנים! עברו כמה דקות ולפתע הגיח שלומיק מהעצים והודיע בחגיגיות שהנה, הוא מצא את האגם. הלכנו והלכנו רק כדי לגלות שהוא מצא תצפית על האגם ושאנחנו נמצאים על הר.
אבל רצינו אגם.
אז חיפשנו את הכביש שיוביל אותנו מהיער היישר לאגם. אחרי הרבה רגעים של נסיעה ועצירה הייתה תחושה שמצאנו את האגם. גיל הוריד את שרית באמצע הכביש כדי להדריך את שאר המכוניות, אבל אז התחיל המרד- אילנית שולחת SMS "אנחנו פורשים", ושרית תקועה באמצע שומקום ובלי רכב.
במעבר חד.
התיישבנו במסעדת "באפלו גריל", המסעדה הכי אמריקאית שיש, בעיירה לונוויל (מהפרק הקודם). גילינו סוגי בשר של ידענו שקיימים (כן, חזיר) ואז ברגע שהכי לא ציפינו לו זה קרה. סבתא חנה החליטה להיות הגיבורה ולשלם על כוווולם. לא כל כך מהר! אנחנו משפחה ערכית!
ככה עברו כמה דקות טובות של ריבים ומשפטים בסגנון "את לא משלמת", כל זה בזמן שהמלצר ההמום בסך הכל רוצה שנירגע. בסוף נרגענו, חזרנו לפארק וחרשנו את עולם המים.
העיקר שהיה מה לאכול.
הבוקר התחיל כרגיל, סבא וסבתא משחקים כיסאות מוזיקליים ועוברים בין המכוניות. אז התחיל לרדת גשם מעיק והגענו לגן חיות מגוחך שרוצה שנשלם יותר ממה שהוא שווה. במקום זה, נכנסו ליער סבוך שמלא בפטריות אדומות עם נקודות לבנות שזכורות לנו עוד מהפעם ההיא כשהיינו בהולנד ב-2003. השוס היה אגם יפה למרגלות היער, אבל לא מצאנו אגם. או שבילים מסומנים! עברו כמה דקות ולפתע הגיח שלומיק מהעצים והודיע בחגיגיות שהנה, הוא מצא את האגם. הלכנו והלכנו רק כדי לגלות שהוא מצא תצפית על האגם ושאנחנו נמצאים על הר.
אבל רצינו אגם.
אז חיפשנו את הכביש שיוביל אותנו מהיער היישר לאגם. אחרי הרבה רגעים של נסיעה ועצירה הייתה תחושה שמצאנו את האגם. גיל הוריד את שרית באמצע הכביש כדי להדריך את שאר המכוניות, אבל אז התחיל המרד- אילנית שולחת SMS "אנחנו פורשים", ושרית תקועה באמצע שומקום ובלי רכב.
במעבר חד.
התיישבנו במסעדת "באפלו גריל", המסעדה הכי אמריקאית שיש, בעיירה לונוויל (מהפרק הקודם). גילינו סוגי בשר של ידענו שקיימים (כן, חזיר) ואז ברגע שהכי לא ציפינו לו זה קרה. סבתא חנה החליטה להיות הגיבורה ולשלם על כוווולם. לא כל כך מהר! אנחנו משפחה ערכית!
ככה עברו כמה דקות טובות של ריבים ומשפטים בסגנון "את לא משלמת", כל זה בזמן שהמלצר ההמום בסך הכל רוצה שנירגע. בסוף נרגענו, חזרנו לפארק וחרשנו את עולם המים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
בבקשה השאירו שם פרטי כי יהיה משעמם אם כולם יהיו אנונימיים!