טיזר מסקרן להיינו באיטליה

יש לנו כבוד!
יש לנו כבוד!טיזר לפרק 8 של "היינו באיטליה"
‎Posted by ‎צוות 770‎ on‎ יום שלישי 7 יולי 2015

הגלגול של 770

כבר כמעט 6 שנים שצוות 770 קיים והוא עבר הרבה גלגולים בהרבה תחומים. הוידאו כמובן הוא תחום העיקרי. בהתחלה בהתחלה, הכל היה מקלות עץ משוגעות שצולמו במצלמת הפלאפון שלי, מדגם Samsung 770. כן ומשם גם הסמל עד היום.

אז השנה הראשונה הייתה בעיקר נסיונית, עם עיבודים מטופשים לסיפורים של ש"י עגנון וביאליק, סדרת NesTest ההזוייה עוד יותר שבה לקחנו נסטי (הרבה לפני הפיוז טי) וערבבנו עם כל מיני מרכיבים שהייתה להיט יחסי. במקביל השתתפתי במשלחת של בני נוער מארה"ב שהגיעה לארץ בקיץ 2010 ותועדה בסדרה "אחד על Echad". שם בעצם התחילו הניצנים הראשונים.

תיעוד דוקומנטרי עם אופי קומי זה הפורמט שכולם אוהבים בעצם. בלי התערבות של ריאליטי, בלי תסריט ועם הרבה מאוד הומור. מיד לאחר מכן הגיעה "היינו בגרמניה" שהייתה הפתעה מוחלטת.

עוד לפני כן, המשפחה שלי נהגה לטוס לחופשות ענק עם כל הדודים וסבא וסבתא. ב-2008 צילמתי את החופשה בצרפת שנקראה "יוצאים לחופשה" וזמינה לצפייה ביוטיוב. שם הייתי עדיין בראש של לעבוד לפי תסריט ולצלם סרט באורך מלא. זה כמובן לא הצליח, אבל יצאו משם כבר דברים משעשעים במיוחד.

צפו החל מ-3:53

"היינו בגרמניה" הייתה אמורה להיות כמו "יוצאים לחופשה". כל המשפחה טסה לחו"ל ואני מצלם אותם. הפרק הראשון היה שגרתי, הפרק השני כבר התחיל להיות פרוע (גם בגלל הכותרת הפרובוקטיבית). וכך מתיעוד דוקומנטרי של נופים וילדים הפכה הסדרה לתיעוד חד פעמי של רגעים מטורפים. הגעתי למצב שלא יכולתי לכבות את המצלמה, כל רגע יכל לקרות משהו מצחיק ולא צפוי. צמד הפרקים "היינו במלחמת העולם" שבו נסענו לעיירה נידחת בעקבות בונקר צרפתי הוא רגע שיא שעד היום, 5 שנים לאחר שהתרחש, מצוטט במשפחה בכל מפגש משפחתי. בהתחלה אפילו שקלתי לא להצטרף אליהם. לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס את היום הזה.

שלוש שנים לאחר מכן המשפחה לא למדה מטעויות ועשתה את זה גדול יותר וארוך יותר באיטליה. שם כבר כל המשפחה ידעו מה יקרה בסוף רק שכמה שלא נתכונן תמיד יהיה משהו לא מתוכנן. לבסוף אחרי שחזרנו לארץ החלטתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי - להוסיף עדויות. לא היה פשוט להסתכל על כל החומרים שצילמתי בעשרה ימים, אבל הרצון לעשות משהו חדש ומיוחד הניעה אותי. וזה פשוט כיף לראות את התוצאה הסופית.

פלייליסט המיטב של 770 - כל הסרטונים הטובים שנוצרו מאז 2009

פתאום היא מתפרצת

מתוך צילומי העדויות של "היינו באיטליה"

הבעיה העיקרית שלי עם עריכת סרטים היא המוטיבציה. באופן כללי אני מאוד אוהב לעבוד ולערוך חומרים שצילמתי אבל מאז שהתחלתי עם "היינו באיטליה", המוטיבציה, או יותר נכון המוזה שלי להתיישב ולערוך את הפרקים עולה ויורדת. בניגוד ל"היינו בגרמניה", שאז גם הייתי בתיכון והיה לי הרבה יותר זמן פנוי להתיישב ולערוך את הפרקים, ב"היינו באיטליה" אני מחלק את זמני 80-20 לטובת הצבא ובזמן המועט שאני בבית אני צריך לחלק את זמני בין שלל עיסוקי, ש"היינו באיטליה" הוא אחד מהם. בנוסף, "איטליה" כוללת פן נוסף שעדיין לא יצא לי להתנסות בו מעולם - העדויות. אם עד כה הסרטים שהפקתי היו ברובד אחד של "האירועים עצמם", עכשיו,  נוסף רובד חדש ומאתגר - "הסיפור מאחורי" שבו נכללים העדויות של בני המשפחה.

הרובד הזה הוא מצד אחד מקל בעריכה כשיש צילומים שאינם מובנים לצופה, כי אז אפשר להכניס מישהו מדבר על מה שקורה באותה סצנה אבל מצד שני מצריך הרבה תשומת לב וזיכרון לפרטים. ישנם קרוב ל-14 מצולמים שמתארים כמעט את כל ההתרחשויות של הפרק ותפקידי כעורך הוא לבחור את העד הכי רלוונטי ומעניין. 

כעת מלבד החלוקה להתרחשות ולעדות, מצטרף האקס פקטור התמידי שהוא העריכה הקצבית. מצד אחד, צריך להעביר את ההתרחשות בצורה ברורה אך גם מבדרת וקצבית. אז צריך לדעת לבחור את החומרים המעניינים, לברור מכל צילומי הנוף האינסופיים (תאמינו לי, שיש יותר מדי כאלה ובו זמנית מעט מדי) את אלה שמתאימים לאותה סצנה ולהוסיף קצת מוזיקת רקע חביבה, אבל שלא מוגנת בזכויות יוצרים כי אז בפרסום של הסרטון ביוטיוב אני מקבל מיילים זועמים.

הפרקים של "היינו באיטליה" ארוכים משמעותית מסדרות קודמות של 770. אם ל"היינו בגרמניה" היו פרקים באורך של בין 5 ל-6 דקות, ל"איטליה" יש לפחות 15 דקות אחרי תספורת רצינית. העדויות מוסיפות הרבה מאוד כמו שהבנתם. אם אי פעם אקבל הצעה להעביר את "היינו באיטליה" לטלוויזיה בתנאי שהפרקים יהיו באורך מסורתי בין 20 ל-25 דקות לא תהיה בעיה. מכל פרק יורדים לא מעט דקות של התרחשויות ועדויות שפשוט לא מתאימות לעריכה הסופית. אבל במידת הצורך יהיה אפשר להכניס אותם כדי למלא את החלל הריק שחסר.

לא התלהבו מ"היינו בגרמניה". אבי ניר, מנכ"ל קשת

מה שמזכיר לי שלפני כ-4 שנים, "קשת" פרסמה מודעת דרושים באתר שלה לאנשים שעברו חוויות מיוחדות ולא שגרתיות בחו"ל. מיד קפצתי על ההצעה ושלחתי למייל המצורף לינקים לפרקי "היינו בגרמניה" שעלתה באותו זמן. לאחר כמה ימים קיבלתי מייל שהזמין אותי להתקשר למפיקה כדי "לשמוע עוד". התקשרתי והתחלתי להסביר לה על מה שעבר עלינו בגרמניה, על אנגלה ותאי הגזים, אבל בניגוד אליי ולמשפחה שצחקו על המקרה וזכרו אותו בהומור, אותה מפיקה לא התחברה להומור וחשבה שזה יותר עצוב ממצחיק. שיתוף הפעולה של 770 עם ערוץ 2 נגמר מהר מאוד ועד כמה שידוע לי גם התוכנית מעולם לא הופקה.

שלוש שנים אחרי - פרק האיחוד של "היינו בגרמניה"

שלוש שנות השתיקה הסתיימו בפיצוץ, ברגע שהכי לא ציפו לו. המשפחה בסך הכל יצאה לנפוש בעיר הגדולה תל אביב, רק שהודעה שהגיעה למייל של אורי (יוצר הסדרה ועבדכם הנאמן) טיפה באיחור הפתיעה את כולם. תלונה אנונימית ומאוד ספציפית על פגיעה בפרטיות של אישה מאוד מסויימת - הלא היא אנגלה מ', הגרמנייה התמימה שפגשנו אז כש"היינו בגרמניה".

המסקנות? לגרמניה המשפחה כבר לא תוכל לחזור.
ההשלכות? בשני יוצאת המשלחת המשפחתית לאיטליה.
התוצאות? בקרוב בסדרה חדשה!

הדו"ח השנתי של 770

הקיץ בשיאו, הטמפרטורות לא הגיוניות ו-770 מעדיפים להישאר בפריזר מאשר להוציא את המצלמה מחוץ לבית. אבל עדיין חשוב לעשות יצירה מקומית ביוטיוב שלא נכנעת לעשות פרסומות לקורנפלקס ואפליקציה מגוחכת לצורך הקמפיין.
אז מה עתיד להופיע בערוץ של 770 בשנה הקרובה?

מתוך "הנקקמה" - בקרוב בערוץ של 770

• היינו בגרמניה: הנקקמה -  סרט מיוחד בהשתתפות הצוות המקורי של "היינו בגרמניה" בהרכב מלא לראשונה מאז הצילומים ב-2010. הפעם החבורה בסך הכל התכוונה לבלות סוף שבוע שקט בעיר תל אביב אך דמות לא צפוייה מהעבר החליטה לנקום בהם ברגע שהכי לא ציפו לו. שווה לחכות!
• היינו באיטליה (שם זמני בהחלט) - הבטחנו לכם המשך ל"היינו בגרמניה" וכנראה ש"עם קצפת ודובדבן" לא הייתה מספיק טובה בשבילכם. לכן כל המשפחה, כולל כולם טסים ביחד לחופשה ארוכה מהרגיל אי שם בצפון איטליה. אילנית ושרית כבר אישרו הגעתם בזמן שניר, גיל ושלומי מחכים לעלות על ההגה האיטלקי. טרם ידוע מה מצפה למשפחה במדינת המגף אך נסיון העבר מוכיח שאי אפשר לחזות את העתיד עד שהוא מגיע להווה. 

כמובן הכל מוגש לכם בערבון מוגבל, בעיקר הסדרה באיטליה. מקווים שכל הבירוקרטיה תסתדר בסוף אך עד אז נותר לחכות לרגע האחרון.

המקרה המוזר על אנגלה מ'

"היינו בגרמניה", הסדרה הכי מצליחה של 770 עד כה, עלתה לרשת לראשונה בדצמבר 2010 ליוטיוב. עם התקדמות הפרקים הסדרה צברה קצת פופולריות יחסית (הפרק "היינו בסרט פורנו" מככב עד היום עם למעלה מ-12,000 צפיות) ככל שהתקדמה.

שני פרקי "היינו במלחמת העולם", היו שיא הסדרה מבחינת התרחשות וטירוף. בפרק מגיעה החבורה לעיירה ציורית ונידחת שנקראת הונספך (Huspach) שנחשבת לאחת מהערים היפות ביותר בצרפת. בזמן שהמתינו שהבונקר הצרפתי הידוע לשמצה "קו מז'ינו" ייפתח למבקרים, עצרו לטיול קצר במקום ונדהמו מהשקט והיופי ששרר שם. במרכז העיירה, מול בית הספר היסודי עמד דוכן ועליו עמדו לראווה שקיות עם אגסים ותפוחים למכירה באופן עצמאי (סמכו על המבקרים שפשוט ישלשלו את הכסף לקופה). 

סבתא חנה, כידוע, מאוד אוהבת לקנות אוכל למשפחתה אך לא היה לה סכום מדוייק לשלם. לכן החליטה לדפוק על דלת הבית הסמוך ולבקש מהדיירים לפרוט את כספה למטבעות. חנה, דוברת גרמנית, החלה לשוחח עם הדיירת החביבה ומהר מאוד הצטרפו לשם כל בני משפחתה. חנה והדיירת, שנקראה בפרק אנגלה מ' כשם בדוי (כי פשוט שכחנו לשאול לשמה), החלו לשוחח על עברה של חנה ומהר מאוד הגיעו 70 שנה אחורה לימי מלחמת העולם השנייה. אנגלה שאלה את חנה בצורה הכי תמימה שיכולה להיות "היית בתאי הגזים?" וכאן הכל התפוצץ. התמימות שלה משקפת את מה שעבר על העיירה בתקופת המלחמה, לא רחוק מהם היה בונקר גדול שהופצץ בתקופת המלחמה, אך ידע בסיסי על תאי הגזים לא היה לה.

אז קצת צחקנו על התמימות של הגרמנייה החביבה, שחילקה לנו סופגניות טריות והכניסה אותנו לביתה, אך לא יותר מזה.

שלוש שנים לאחר מכן

בחודש יולי 2013 קיבלתי מייל מיוטיוב שטוען ששניים מהסרטונים שלי מפרים את חוקי הפרטיות בעקבות תלונה אנונימית שהתקבלה. המייל כלל את הסרטונים שעליהם התקבלה התלונה ואפילו נקודות זמן מדוייקות בהן מופיעה הפרת הפרטיות. לא קשה לנחש שאלו היו בדיוק הסצנות שבהן אנגלה מופיעה. 

הבקשה מהמייל הייתה למחוק את הסרטונים לאלתר כדי למנוע תביעה עתידית, אך למעשה לא הייתה שום עילה לתביעה ושום פגיעה בפרטיות. אנגלה ראתה שהכל מצולם ויכלה לבקש שלא נצלם במידה והדבר הפריע לה. היא בחרה להתעלם וזו הייתה הסכמה שבשתיקה.

לא עבר שבוע מאז שקיבלתי את המייל מיוטיוב וכבר קיבלתי מייל נוסף שמבשר לי ששני פרקי "היינו במלחמת העולם" נמחקו לחלוטין מהרשת בטענה שהפרו את הכללים של האתר, כמו שמוחקים סרטונים עם הקלטות מהטלוויזיה או סרטונים שמכילים עירום. כך הבדיחות על הנקקמה של נירי וההתרוצצות בסמטאות של הונספך נמחקו לאלתר יום בהיר אחד, לאחר שלוש שנים שהסרטונים עלו לרשת לראשונה.

בסופו של דבר

אחרי שלא נמצאה שום דרך לשחזר את הסרטונים, הוחלט פשוט להעלאות את שני הפרקים מחדש, בלי שום עריכה או צנזורה, בדיוק כפי שהם היו לפני שנמחקו.

בנוסף, החלטנו לא לשתוק ואיחדנו את כל צוות "היינו בגרמניה" לפרק איחוד מיוחד שיעלה בקרוב ויגיב על המקרה.

עם קצפת ודובדבן - הכל ביום אחד

היום השני שלנו ביער השחור התחיל באופן שגרתי. מזג האוויר היה קר וגשם טפטף על המכונית, אז מה אם עכשיו אמצע יולי. כל הדרך התרגשנו לראות את שעון הקוקיה הגדול ביותר בעולם, לראות את הקוקיה קופצת ולשמוע אותו מצלצל. הגענו למקום והשעון שראינו אמנם היה גדול יחסית, אבל לא גדול מספיק כדי להיחשב ככזה שחייבים לראות. אחרי ששילמנו יורו או שניים כדי להפעיל אותו התקדמנו לצד השני של המבנה רק כדי לגלות שהשעון הגדול באמת מסתתר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בצד השני והוא עומד להצביע על שעה עגולה. עשרות אנשים התקבצו מולו לקראת צאת הקוקיה, גם אנחנו היינו נרגשים לקראת הרגע ואז... הקוקיה יצאה, השמיעה קו-קו וחזרה לביתה. השעה הייתה אחת.

משם המשכנו לעיירה טריברג שמפורסמת בזכות המפל בעל הצורה המיוחדת שלו. בכניסה קנינו שקית בוטנים להאכיל את הסנאים שמסתובבים בשמורה וקיוונו לראות המוני סנאים באים לקראת הבוטן הבודד שנזרוק לעברם. זה לא קרה, ועברנו כמה זריקות בוטן עד שסנאי אחד הואיל בטובו לבוא ולפתוח את הבוטן שלנו. כמה זמן לאחר מכן ענבר, שהייתה כל כך נרגשת לראות סנאי, לא שמה לב שילדה קטנה וגרמנייה הושיטה לעברו בוטן וזרקה לשם בוטן לשמחת הסנאי ולאכזבת הילדה הבלונדינית הקטנה.
הסתובבנו קצת בעיר, ראינו המון שעוני קוקיה (כל חנות מתהדרת בכך שהיא מציעה 1000 שעונים) ובעיקר חיפשנו מקום מעניין ללכת אליו. עברנו את השדרה המרכזית, נכנסו לכל חנויות התיירות עד שנכנענו ונסענו משם לכיוון העיר בעלת השם הבעייתי Titisee (ניתן לכם לנחש כיצד הוגים אותו).
נעזרנו בפטרישיה, כך קראנו ל-GPS של האוטו, שתכוון אותנו לעיר והגענו לדרך נידחת, צרה ובעיקר מסוכנת. הכביש היה צר, אך אמור להיות דו סטרי. הבעיה היא כאשר שתי מכוניות מנסות לעבור אותו בו זמנית, אין מקום ליותר ממכונית אחת בכל פעם ולכן כאשר קורה דבר כזה אחד מכלי הרכב צריך לזוז לכיוון המפרץ הקטן שקיים בכביש כל כמה מטרים ולהמתין עד שהרכב מולו חוצה את הדרך. זה היה מפחיד בהתחלה, בעיקר כי לא ידענו את כל המידע הנ"ל וגם כי אם היינו סוטים יותר מהכביש היינו מדרדרים אל תהום עם נחל. אחרי כמה היתקלויות עם רכבים וצעקות על פטרישיה עצרנו במקום הראשון שראינו, משהו שנראה כמו מלון בתוך חורשה נטושה. השם שלו נקרא "חור המכשפה" מן הסתם.
היינו רעבים מכל המסע הזה ולמרבה המזל המלצרית טענה שהם מגישים את עוגת היער השחור הכי טובה באזור. אז אכלנו שלוש חתיכות גדולות במיוחד בליווי קפה ושוקו חם ונהנינו כמו שרק אנחנו יודעים ליהנות.

תמונות מאותו יום - בפייסבוק של 770

העיר שלנו - הפרק הראשון של "עם קצפת ודובדבן"

הרקע והקשר ל"היינו בגרמניה"

כמעט שנתיים עברו מאז יצאה המשלחת המשפחתית אל עבר שדה התעופה של פרנקפורט למה שהיה אמור להיות בראש ובראשונה טיול בגרמניה ("כי נמאס לנו כבר מצרפת"). מה שקרה בפועל הוא שרוב הזמן בילינו בשטח צרפת, על הגבול עם גרמניה ומלבד להיות ב"אירופה פארק" ראינו את הפדרציה הגרמנית רק כשנסענו לשדה תעופה שוב. מי שהייתה מתוסכלת מהעובדה הזו הייתה שרית שחשה כיסופים אל המולדת הרחוקה (למרות שהיא בכלל צברית) והתעקשה לארגן טיול חוזר שיהיה באופן בלעדי בגרמניה. ניסיונות שונים וחילוקי דעות רבים הובילו לדחיית התאריך ולצמצום מספר המשתתפים עד לרמה של משפחה אחת מתוך שלוש + סבא וסבתא ולמיקוד באזור "היער השחור", הידוע בעוגת היער השחור עם הקצפת והדובדבן העסיסי שלה.

סיפור ותיק במשפחתנו מספר על דוד רחוק שגר בניו יורק,עשה מילונים ולאחר מלחמת העולם השנייה שלח נציגים לארץ ישראל לבדוק אם נותרו לו קרובי משפחה. כשהגיעו הנציגים לסבא יצחק, זה דחה את קיומו של הדוד הרחוק ותירץ שאין לו שום קרובים בארצות הברית. חזר הנציג אל הדוד הערירי שהחליט להוריש את כל הונו לבניית מוזיאון לאמנות בוושינגטון הבירה שקיים עד היום ונקרא "מוזיאון הירשהורן".

העיר שלנו

הסיפור על הדוד והמוזיאון ככל הנראה אמיתי ונכון, אבל סיפור אחר על המשפחה מעניין הרבה יותר. אי שם בשנות ה-70 נאמר לסבא חיים על קיומה של עיירה ציורית ויפה בגרמניה בעלת שם זהה לשם המשפחה שלו. משום מה, סבא וסבתא טיילו הרבה באירופה בשנים שלאחר מכן אך לא חשבו מעולם לעצור ולבקר בעיר הנושאת את שם משפחתם. החלטנו לקחת יוזמה ולהגיע לעיר הנידחת והמסתורית. שעה וחצי מפרנקפורט הגענו לפרשת דרכים ואילולא היה לנו GPS ברכב ששכרנו, ספק אם היינו מגיעים למקום היפה הזה. בכבישים צרים, על הרים תלולים, בתוך עיירות זעירות ורדומות נסענו ולא ראינו אף שלט המעיד על קיומה של העיר הירשהורן. רק כ-20 קילומטר לפני שהגענו התחילו השלטים לרמוז שאנחנו בדרך הנכונה, ומה תגידו - הם לא טעו. העובדה המעניינת היא שזו עיירה הרבה יותר גדולה מכל שאר הכפרים הנידחים שדרכם עברנו ואליהם היו שלטים די ברורים.
עלינו לטירת הירשהורן, שכיום משמשת כבית מלון די יוקרתי, השקפנו על נהר נקר שעובר בה וטיפסנו על המגדל הגבוה. גיל ושרית החלו לחוש את הכוח בידיהם ולקבל החלטות בנוגע לאישורי הבנייה בעיר. תאמינו שגם אתם הייתם חושבים אותו דבר, אם הייתם בעיר שקרוייה על שם המשפחה שלכם.

תמונות מתוך הפרק - בפייסבוק של 770

מה הלאה?

יש הרבה מאוד חומרים שמחכים לעבור עריכה ולעלות לערוץ של 770. הבעיה: אין לי זמן או סבלנות בשבילם. רק לאחרונה חזרתי מחופשה משפחתית בגרמניה, שם כמובן צילמתי במטרה עתידית להפוך אותה לסדרת המשך ל"היינו בגרמניה". בשבועות הקרובים אני עתיד להתגייס ואז לא יהיה לי את הזמן או הכוח להתעסק בעריכה בכלל.

מה לעשות? לכתוב מה עתיד לעלות ב-770

• היינו בגרמניה: האיחוד* - כל המשפחה מתאחדת לחופשה קצרה בצפון הארץ. אפשר לומר שזה היה סוג של דה ז'ה וו.
• עם קצפת ודובדבן (שם זמני) - הספין אוף המדובר ל"היינו בגרמניה" המתרחש לשם שינוי בגרמניה עצמה, ביער השחור.

*צולם כבר בסוף חודש מאי השנה, אבל מסיבות שונות ואישיות לא נכנס לעריכה. אחת מהן היא שכנראה אין מספיק חומרים כדי לבסס עלייה סדרת רשת, ככל הנראה תהפוך לסרט בודד. 

כמובן שבמציאות זה נראה יותר טוב. וטעים יותר כמובן

היינו בפרידה - היינו בגרמניה (אחרון)

זהו, נגמר?

נכון מאוד, זה הפרק האחרון של "היינו בגרמניה". מה יש בפרק הזה? לא ברור.

בעצם, הפרק הקודם כלל את כל הצילומים המעניינים ולפרק הזה לא נשארו מספיק חומרים שאמורים להחזיק פרק שלם, בגלל זה הוא קצר יחסית מקודמיו.

מתחילים בעיירה המצ'עממת לונוויל מהפרק ספיישל, אילנית הולכת לחפש מסעדה ראוייה ובמקרה גורמת לתאונה הזוייה בין ג'יפ לאופניים. סבא חיים וסבתא חנה מחליטים לצאת בהצהרות ליום שאחרי שהם לא יהיו איתנו ומפקידים בידיי את התפקיד של משמר התמונות. וממה שהספקתי לראות, מדובר על כמה ארגזים טובים מלאים בתמונות שיכולות לפרנס את "יד ושם" לא פחות מעוד תיעוד מצמרר באושוויץ.

הקטעים שממלאים את הפרק עצמו לא התרחשו ברצף מסיום, אלו בעצם סצינות שירדו בעריכה והיו אמורות להתווסף כסצינות מיוחדות ב-DVD המשפחתי שאני אפיק בהמשך. תודות אחר כך.

לא נפל רחוק מהעץ

אחרי שקופית הסיום של "770" פתאום הוידאו הופך לפחות איכותי ודומה לזה של הפרק הראשון. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, אומר שכאן המצלמה הישנה של סבא חוזרת לתפקד מסיבות שונות (המכס...). 

אם בפרק הראשון סבא וסבתא הלכו לאיבוד והכניסו אותנו לפאניקה, כאן שלומיק, האח הסורר, נאבד ועוברת מספר דקות מורטות עצבים עד שהוא חוזר לחיק המשפחה. התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

ומה הלאה?

בטח קראתם בעמוד שלנו בפייסבוק על שמועות שמדברות על הפקת עונה שנייה לסדרה המדהימה הזאת. האמת היה שיש סיכוי טוב מאוד שזה הולך לקרות. המחשבות לגבי היעד הבא לחופשה המשפחתית היו מפתיעות: אנגליה, אפריקה, תאילנד (מה???) ורק אני הצעתי גרמניה. נכון לעכשיו, הכיוון הוא גרמניה אבל בשונה ממה שהתרגלנו אליו, הפעם נלון בחווה או בקרוון. בהחלט מרתק, מבטיח לעדכן אם יהיו עדכונים.

עד לפעם הבאה, 

אורי

ברגע שהכל ילך פיקס

מחר, אחרי 10 פרקים ושבעה חודשים, תסתיים הסדרה שהכי נהנתי להיות חלק ממנה. "היינו בגרמניה" בשבילכם היא עוד סרטון ביוטיוב שעוברים עליו וממשיכים לאיזה ריי וויליאם ג'ונסון, בשבילי הוא האמנות שלי.

לא קל להיות באותו זמן צלם, עורך וכל שאר הדברים הנלווים, אבל אני נהנה לעשות את כל זה כדי להגיע לסיפוק הזה ברגע שפרק חדש עולה ליוטיוב.

ענבר אחותי (באמצע) ואני. בדרך לאירופה פארק בגרמניה

לקח לי הרבה זמן לרצות לערוך עוד פרק, בגלל זה היו מרווחים של שבועיים או חודש בין פרק לפרק. כשפתאום התעורר בי הרצון לעשות עוד פרק (כי נמאס לראותו אותו בלופים בערוץ שלך ביוטיוב) אני נכנס לעבודה ותוך יום וחצי מסיים אותו. לפעמים אחרי שאני מסיים לערוך וגומר לפרסם את הסרטון אני מגלה מלא פאקים קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם חוץ ממני. פה נחתכת מילה, שם הטקסט לא נכון (סבתא במקום סבא...) אבל זה לא משהו שיגרום לי להתעצבן ולהתחיל הכל מההתחלה.

כשאני אגדל, אחרי שאסיים את התיכון ואגמור עם הצבא אני רוצה למצוא עבודה שאני אהנה ממנה בכל פעם. שבכל פעם אני אתרגש מחדש, אהיה מלא מוטיבציה ממש כמו בפעם הראשונה. אם לא יהיה לי את כל זה, אז כנראה שהחיים שלי יהיו ממש מבאסים.

לא קל לנהל ערוץ ביוטיוב, לכתוב בלוג ולעדכן עמוד מעריצים בפייסבוק במקביל לעבודה וללימודים בתיכון. לפעמים אני מעדיף להתמקד ב-770 או לכתוב למעריב לנוער מאשר ללמוד לבגרות בלשון (זאת שמחר... נו, טוב). אני מעדיף לעשות רק מה שאני אוהב ולדעתי, מי שעושה דברים שהוא לא אוהב רק הורס לעצמו את הפוטנציאל להיות מאושר ולהצליח בדבר שהוא טוב בו.

להתמקד במה שעושה טוב ולנסות שמסביב הכל ילך פיקס.

עדיין לא הגעתי לשם, אבל אני מקווה להגיע יום אחד.

היינו בהישרדות - היינו בגרמניה

תאמינו לי, זה היה יום מייגע. יותר מאירופה פארק, יותר מקו מז'ינו, היום הזה היה מטורף. זה היום השישי של החופשה, יום לפני הסוף. לכולם כבר נמאס אחד מהשני. אילנית וניר מנהיגים מרד ונמלטים ל"באפלו גריל", גיל בורח לשרית, חנה במופע יחיד "בנים גידלתי ורוממתי" וכולנו נאלצנו לצפות בזה.
העיקר שהיה מה לאכול.
הבוקר התחיל כרגיל, סבא וסבתא משחקים כיסאות מוזיקליים ועוברים בין המכוניות. אז התחיל לרדת גשם מעיק והגענו לגן חיות מגוחך שרוצה שנשלם יותר ממה שהוא שווה. במקום זה, נכנסו ליער סבוך שמלא בפטריות אדומות עם נקודות לבנות שזכורות לנו עוד מהפעם ההיא כשהיינו בהולנד ב-2003. השוס היה אגם יפה למרגלות היער, אבל לא מצאנו אגם. או שבילים מסומנים! עברו כמה דקות ולפתע הגיח שלומיק מהעצים והודיע בחגיגיות שהנה, הוא מצא את האגם. הלכנו והלכנו רק כדי לגלות שהוא מצא תצפית על האגם ושאנחנו נמצאים על הר.
אבל רצינו אגם.
אז חיפשנו את הכביש שיוביל אותנו מהיער היישר לאגם. אחרי הרבה רגעים של נסיעה ועצירה הייתה תחושה שמצאנו את האגם. גיל הוריד את שרית באמצע הכביש כדי להדריך את שאר המכוניות, אבל אז התחיל המרד- אילנית שולחת SMS "אנחנו פורשים", ושרית תקועה באמצע שומקום ובלי רכב.
במעבר חד.
התיישבנו במסעדת "באפלו גריל", המסעדה הכי אמריקאית שיש, בעיירה לונוויל (מהפרק הקודם). גילינו סוגי בשר של ידענו שקיימים (כן, חזיר) ואז ברגע שהכי לא ציפינו לו זה קרה. סבתא חנה החליטה להיות הגיבורה ולשלם על כוווולם. לא כל כך מהר! אנחנו משפחה ערכית!
ככה עברו כמה דקות טובות של ריבים ומשפטים בסגנון "את לא משלמת", כל זה בזמן שהמלצר ההמום בסך הכל רוצה שנירגע. בסוף נרגענו, חזרנו לפארק וחרשנו את עולם המים.

היינו בליל הסדר - היינו בגרמניה

ליל הסדר, כמו רוב הדברים שקשורים לחגים היהודיים, סובב סביב האוכל ומה שמסביבו. גם משפחת הירשהורן מתעסקת באוכל והרבה. שבוע בחו"ל שווה ערך ל-7 ארוחות צהריים ביום שבת אצל סבתא חנה ובמקרה הזה הדבר כולל עוד 2 ארוחות נוספות בבוקר ולעיתים גם בערב. "צנע" כמו שאילנית דאגה לסכם את זה במילה אחת. שניצלים, כדורי בשר, קוסקוס (!) בנוסף למאפים הטריים (קוראסונים עם חמאה) וקפה עם שוקו לצד קורנפלקס ועוד ועוד. 

כמו שהתוודענו למסע הקניות בסופרמרקט המקומי ("היינו בקיבוץ") שכולל עגלה עמוסה באוכל שלא בהכרח חיוני להישרדות האדם בטבע. בכל זאת, חופשה.

היינו בגרמניה: תמונות

עבר לא מעט זמן מאז שפורסם פרק חדש של הסדרה הכי לא מבויימת שיש, "היינו בגרמניה". לכן, בתור פיצוי על הציפייה הרבה (הפרק הבא כנראה יהיה האחרון, או שיהיו שניים. לא ברור) 770 מארגן לכם תמונות נדירות מתוך הצילומים, כדי שלא תרגישו מקופחים. בכל זאת אנחנו מעריצים את הצופים שלנו!

ניר, הכוכב האמיתי, מקבל את חולצת הירשהורן הרשמית

הטווס שטייל להנאתו בזמן שאילנית ושרית היו בהתמוטטות עצבים

המלכה אנגלה מ' (שם בדוי) גרה כאן

היינו במלחמת העולם ה-2 - היינו בגרמניה

הפרק ממשיך מהנקודה שבה הסתיים הפרק הקודם - ניר נכנס לשירותים הציבוריים. מה יעשה שם? מה יקרה כתוצאה מכך? הכל יכול לקרות במקומות כאלה...
בזמן שניר עסוק בעניינו, חנה ממשיכה בשיחה עם אנגלה, שאף אחד לא יודע את השם האמיתי שלה, ומגיעה לרבדים עמוקים ורחוקים. משיחה על הילדות ברומניה לפתע מגיעה השאלה שהפתיעה את כולם:
"עברת בתאי הגזים?"
חנה, מההלם שנשאלה בכלל שאלה שכזאת עונה בסרקסטיות "אם הייתי בתאי הגזים, הייתי מגיעה לכאן?". פחות מדקה אחרי אותה אימרה וכבר כולנו שומעים את שהתרחש והמומים וגם מחייכים חצי חיוך, היא מציצה עלינו!
ניר מחליט שהוא הולך עם הנקמה עד הסוף ולוקח אותנו לסיור בתור הונספץ'; גדר חשמלית ליהודים, משאבת ביוב וטראומות מהמלחמה הגדולה. לא תאמינו עד כמה זה נראה אמיתי באותו רגע.
אחרי התפרקות במכונית עם ה"נקקמה", שילוב של נקמה ו...אתם יודעים, מצאנו עצמנו עמוק באדמה מסיירים בקו מז'ינו. אותו בונקר שהיה אמור לסמל את הכוח של הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועשה לה יותר בושות מתקרית הבגט המקולקל ב"מאפיית האחים כהן" בנתניה.
סבא מגשים את חלום חייו, אתר שולי מבין אתרי המלחמה הוא היעד המרכזי שלו ואנחנו הצטרפנו אליו כי אנחנו משפחה כזאת מיוחדת. ולא סתם מיוחדת, הולכת איתו וחוצה 2 ק"מ של מנהרות בטון קרירות וקלאוסטרופוביות ביותר.
התיישבנו בחנות המאפים/בית קפה שבהונספץ' (לא ברור), אחרי שחיפשנו בנרות מסעדה שמוכנה להגיש לנו אוכל (רובן היו פשוט סגורות). שם השיחה שוב חזרה לנושא הבוגר והעמוק של תאי הגזים ובו ניר דאג להזכיר לנו את המלחמה הבאה ואת העובדה שהבנות שלו מחוסנות מהגזים. הסיבה בפרק.
החופשה הזאת הייתה חוויה אחת ענקית, אבל היום הזה היה השיא שלה.

היינו במלחמת העולם ה-1 - היינו בגרמניה

כל המשפחה מסכימה פה אחד: היום הזה הוא השיא של החופשה.

 יום שישי, כולם עדיין מנומנמים מאתמול. סבא חיים מאוד רוצה לבקר בקו מז'ינו, בונקר צרפתי שנפל בשבי במלחמת העולם השנייה. בונקר? נסיעה ארוכה? למי יש כוח לזה... אבל, גיל וניר לא וויתרו ולקחו איתם גם אותי (אורי) יחד עם שרית ונדב. הנסיעה עברה בהצלחה, חוץ מעצירה בשטרסבורג (תקרית אירופה פארק חוזרת על עצמה?), הסתובבות מוזרה בעיירות ציוריות הגענו בשלום למתחם רק בשביל לגלות שהוא נפתח ב-14:00.

מה נעשה? העיירה ממקודם הייתה נחמדה, אולי יש משהו לאכול?

הגענו לעיירה הונספץ' שבירור מהיר הראה שהיא חברה באיגוד הערים היפות של צרפת, בהחלט מרגש. אנחנו מגיעים לכיכר העיר ולא מוצאים זכר למסעדות, שלא לדבר על אנשים. אז חיפשנו דרכים להעסיק את עצמנו. שרית ונדב הציצו לתוך כיתת לימוד בבית הספר וגילו שכולם נמצאים באמצע שיעור חשוב בתורת הגזע! סתם... לא.

חנה קנתה תפוחים שעמדו למכירה ורצתה עודף, אז היא נכנסה לבקש עודף ומשם הדבר התפתח לשיחה מרגשת על תולדות משפחת הירשהורן והעם היהודי (בפרק הבא!). במקביל, ניר לא עומד בלחץ מחליט לצאת למסע נקמה בגויים ונכנס לשירותים הציבוריים הקרובים. איך זה ייגמר? האם נכנס בזמן לבונקר? המשך יבוא...

היינו בהתמוטטות עצבים - היינו בגרמניה

באותו אחר הצהריים, אחרי שמצאנו את הבאפלו מהפרק הקודם, החלטנו אנחנו, משפחת הירשהורן, לנסוע לבקר בעיירה נאנסי שנמצאת כחצי שעה מהפארק שבו שהינו.

עזבו את הפקקים והרחובות הצרים של העיר הזאת, החניון שנכנסו אליו היה בשיפוצים ותאמינו לנו שבאמת לא נעים למצוא חנייה כשהבניין נראה שהוא על סף התפוררות. הנה, מצאנו חנייה. חושבים שזה היה קל? לא אם יש לך ואן שחור! הרגשנו כמו פליטים מדארפור שמנסים להסתנן לצרפת. ככה זה נראה לפחות כשנירי פתח את הדלת וכולם יצאו בשקט ובמהירות.

הסתובבנו בעיר, ב"סנטר אוף טאון", בכנסייה שבאופן אירוני הייתה בשיפוצים ולבסוף התיישבנו בגני לז'ארדן (הגן בצרפתית). כאן מתחיל האקשן האמיתי- שרית ואילנית מתפרקות ומוציאות את כל המתח והתסכול שהרגישו כשעלו על רכבת ההרים ב"אירופה פארק" אמש.

"ראיתי שחור בעיניים" "מתקן אקסטרימי ביותר" היו רק חלק ממה שנשמע ולבסוף החליטו שזהו, די, לא הולכים יותר לפארקים באירופה. 

בפרק הבא - הנקמה מגיעה!

770 חוגג שנתיים

זאת הייתה שבת נעימה אי שם בשנת 2009. שני חברים החליטו להוכיח לעולם את מה שאף אחד לא העז לומר: ביאליק היה חרמן! וכך הגיע הסרט "מאחורי הגדר".

הסרטון הזה מסכם בקצרה את המיטב של הסרטונים שלנו (כמובן שיש עוד המון, תצפו!!) ונמשיך להנעים את זמנכם עם מנת הנונסנס החודשית עם פרקים חדשים של "היינו בגרמניה" ועוד ועוד.

היינו בקניות - היינו בגרמניה

איזה כיף זה לעשות שופינג בחו"ל? אז מה אם יש H&M בארץ, בחו"ל אתה מרגיש שאתה קונה משהו שאין לאף אחד. האימהות של משפחת הירשהורן יצאו לעשות קניות בסופר הקרוב וחזרו עם שלל שלא היה מבייש את הפנימייה הצרפתית לקוראסונים.

בזמן שהוציאו את הקניות, את אילנית והקניות קיבלו עדר באפלו חביב שכל חטאו היה לנשנש קצת דשא בזמן שמשפחת הירשהורן התנפלה עליו עם מצלמות וצרחות אימה. 

בארץ זה בחיים לא היה קורה.

רק בקיבוץ.

היינו באירופה פארק - היינו בגרמניה

לא קל להנחות 17 איש בחוץ לארץ ולצפות שהכל יהיה בסדר כמו שלא קל לעלות על רכבת הרים לילדים בגיל 40. הפרק השלישי של "היינו בגרמניה" כבר כאן!