יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

היינו מאחורי הקלעים


העניינים שקעו, הזמן חלף ו"היינו באיטליה" נראית כמו חלום רחוק. אם אפשר לסחוט עוד קצת את הלימון בחינניות אז למה לא?
הנה כמה רגעים שקרו במהלך הצילומים באולפן של "היינו באיטליה", שהוא למעשה חדר השינה שלי. הייתה חוויה מדהימה להפיק את הסדרה הזאת, שמחתי לשמוע את התגובות (הטובות והרעות) לכל פרק והכי אהבתי לשמוע שחלק מהמשתתפים סיפרו שזיהו אותם ברחוב בעקבות הסדרה.
תודה רבה למי שצפה ונתראה ב"היינו באנגליה" (שם זמני!).

תמונות מאחורי הקלעים






הצד השני של המצלמה

האולפן בפנורמה



יום שני, 9 בנובמבר 2015

סדרות שהיו צריכות יותר

שיטוט בספריית האייטונס שלי הזכיר לי כמה סדרות שהספקתי לשכוח. החלטתי לצאת במסע ולחזור לסדרות שלא הצליחו להחזיק מעמד יותר מדי או שלא זכו למספיק הכרה, על אף שהן נהדרות ושוות צפייה.

1. ערים כל הלילה (2011-2012)

Up All Night - קומדיה חמודה על זוג הורים לתינוקת (כריסטינה אפלגייט ביחד עם וויל ארנט האדיר) שמתמודדים עם ההורות ועם המאבק להישאר צעירים ומגניבים. הצלע השלישית של הסדרה היא מאיה רודולף (ששיחקה ב"מסיבת רווקות") שמגלמת את מנחת הטוק שואו "אווה" שהוא מין פרודיה של תוכניות האירוח האמריקאיות ואופרה ווינפרי בעיקר.
הסדרה החזיקה למרבה הצער רק שתי עונות, אפילו שזכתה לביקורות אוהדות ורייטינג לא רע. הסיבה לביטול הייתה מאוד פתאומית ועצובה - רשת NBC ששידרה את הסדרה החליטה באמצע העונה השנייה להמיר את הפורמט ממצלמה יחידה (Single Cam) למולטי קם (Multi Cam) בהשתתפות קהל חי בדומה לסיטקומים מיושנים כאלה ואחרים. אפלגייט ויוצרת הסדרה התנגדו להחלטה ועזבו את הסדרה וכך למעשה היא בוטלה, אך המזל שפרק הסיום הלא מתוכנן של הסדרה, שהוא למעשה פלאשבק לימים שלפני התינוקת, מהווה סיום ראוי. 35 פרקים של חצי שעה.


2. הכל לטובה (2011-2013)

Happy Endings - קומדיה שכונתה כגרסה מודרנית של "חברים", אבל אין טעם להשוות בינהם. אלכס (אלישה קאת'ברט מ-"24") נוטשת את דייב (זאק נייטון ששיחק את הרופא הקוטר ב"פלאש פורוורד") בחתונתם והחבורה שלהם חוששת שהם יאלצו לבחור צד והמפגשים החברתיים שלהם לא יחזרו למה שהיה בעבר. למזלם, השניים חוזרים להיות ידידים וכולם ממשיכים לחיות את חייהם שכוללים מעט מאוד עבודה והרבה מאוד ישיבות משותפות, תוכניות משעשעות, משחקי מילים מתחכמים והמון אזכורים לתרבות הפופ (המון). 
נראה שכל הדמויות נתפרו בדיוק למידותיהם של השחקנים והתוצאה מושלמת, לא פחות. אדם פאלי, שמשחק את מקס, ההומו הכי סטרייט שיש, עומד במרכזו של הפרק הכי טוב בסדרה לדעתי "היציאה שלי מהארון" (עונה 1 פרק 4) שבו הוא מסרב לצאת מהארון מול הוריו פשוט כי הוא עצלן. 
הסדרה זכתה להצלחה יחסית והחזיקה 3 עונות אבל רשת ABC ששידרה את הסדרה התעללה בה במהלך השידור. בעונה הראשונה היא שינתה את סדר שידור הפרקים כך שהפרקים הטובים יותר ישדרו מוקדם יותר למרות שהם לא נכונים מבחינה עלילתית. גם בעונה השנייה קרה מקרה דומה אבל הוא פחות משמעותי מבחינת הצפייה (פרק 21 של העונה השנייה שודר בארץ כרגיל, אבל בארה"ב רק באמצע שידור העונה השלישית). בעונה השלישית, ABC החליטה להיפטר מהסדרה ושידרה אותה במרתון של שני פרקים בשבוע, בימי שישי המתים. 57 פרקים של חצי שעה.


3. חיים בלתי צפויים (2010-2011)

Life Unexpected - עוד סדרה שהערוץ שלה התעלל בה. דרמת נעורים מקסימה עם הרבה מאוד נשמה, כמו שרשת The WB נהגה לעשות ("באפי", "בנות גילמור"). לקס (בריט רוברטסון היפה ששיחקה ב"מתחת לכיפה" והסרט "עולם המחר") היא נערה בת 16 שמחליטה לעתור לבית המשפט כדי להיחשב כבגירה ושלא תצטרך לשהות אצל משפחה אומנת. ההחלטה הזאת מאלצת אותה למצוא את הוריה הביולוגיים שמעולם לא חתמו על כתב ויתור. בית המשפט מסרב לבקשתה ושולח אותה לחיות עם הוריה ששכחו מקיומה. קייט (שירי אפלבי, "UnReal") היא שדרנית רדיו מפורסמת בפורטלנד, אורגון ובייז הוא בעל פאב כושל שעיקר תהילתו הייתה כשחקן פוטבול בתיכון, שניהם מקבלים את לקס כרעם ביום בהיר ונאלצים בלית ברירה לתפקד כהורים לנערה מתבגרת עם מצבי רוח משתנים בלי שום הכנה מוקדת.
הסדרה שודרה ברשת CW, שבזמנו חרטה על דגלה להפיק סדרות שבנות צעירות יאהבו כמו "אחת שיודעת" ו-"90210", והסדרה הזאת הייתה חריגה בנוף שכלל בעיקר תככים, מזימות ובגדים במסווה של דרמה. "חיים בלתי צפויים" אפילו זכתה לאחלה רייטינג בעונה הראשונה ונחשבה בזמנו לסדרה הכי טובה של הרשת אי פעם מבחינת מבקרי הטלוויזיה. הסוד שלה היה שהיא הייתה מאוד צנועה והייתה בעלת אווירה מיוחדת יחסית לדרמת נעורים - כאן אין בנים נטולי חולצה על החוף, בנות בביקיני ומכוניות פאר, זה סיפור על ילדה שהוריה שלחו אותה לאומנה כי הם היו בסך הכל בני 16. הרבה מאוד רגש, הרבה מאוד דמעות (לפעמים גם לא מוצדקות, אבל ניחא).
העונה השנייה עברה הרבה מאוד שינויים שהגיעו מהרשת המשדרת שדרשה לשנות את רוב קווי העלילה המרכזיים ובהם המשולש בין בייז, קייט וראיין בעלה לעתיד של קייט. כך קרה שהעונה השנייה זנחה כמה מהדמויות המרכזיות בעונה הראשונה ושינתה בכוח את הכיוון שלה כדי לרצות את המנהלים. כל הלחץ הזה הוביל את התסריטאים להעתיק במדוייק קו עלילה שהתרחש כבר ב"שקרניות קטנות" - רומן של תלמידה עם המורה שלה. אחרי הרבה מאוד שאלות, הסדרה הסתיימה בפרק שתוכנן מראש לסגור את הסדרה ודחס את כל מה שלא הספקנו לראות לסצנת סיום אחת.
הפרק הטוב ביותר של הסדרה לטעמי הוא פרק 12 בעונה הראשונה, שבו יוצאים לרוד-טריפ אל אביה של קייט. מדובר בסוג של Stand Alone שכן העלילה שונה משאר הפרקים ומתרחשת במקום אחר. 26 פרקים של 42 דקות.


4. להיות אריקה (2009-2011ׂ)

Being Erica - סדרה קנדית בכיכובה של ארין קרפלוק (שגם שיחקה ב"חיים בלתי צפויים"). אריקה היא בחורה בת 32 ממוצא יהודי ותואר ראשון שעובדת במוקד שירות לקוחות מעפן ובאופן כללי החיים שלה לא משהו. היא מפוטרת מהמוקד ומקבלת המלצה לטיפול מיוחד שיכול לשנות את חייה - לתקן את כל הטעויות שעשתה בעבר ולהפוך את חייה לטובים יותר. היא פוגשת את ד"ר טום (מייקל ריילי שהוא שחקן קנדי מוכר, כך טוענים) שאחראי על הטיפול המשונה הזה ודואג להסביר לה היכן טעתה ולהבין כיצד תצליח לתקן את העבר. בפרק הראשון היא חוזרת לנשף הסיום בתיכון ונדהמת לגלות שתיקון טעות אחת יכול להוביל ליצירת טעות אחרת. 
לפי דעתי, הסדרה אמנם הופקה בתקופה יחסית מודרנית של הטלוויזיה אבל האופי שלה מאוד אופייני לסדרות של אמצע שנות ה-90 לטוב ולרע. בכל פרק אריקה לומדת לקח כלשהו ומקריינת את מחשבותיה, מצד אחד זה נורא קלישאתי אבל מצד שני זה לא כזה מפריע. 
הייחוד של הטלוויזיה הקנדית נובע מכך שמדובר באותה רמת הפקה של הטלוויזיה האמריקאית (וגם כי רוב הסדרות האמריקאיות מופקות בקנדה), אבל כאן אין הגבלות בנושאים ובתוכן כמו בארה"ב. קודם כל, הדמות הראשית יהודייה למהדרין, עשתה בת מצווה ואביה הוא רב. אחד הפרקים שזכורים לי במיוחד עוסק בברית מילה. אריקה יוצאת כנגד המנהג הזאת ומציגה אותו כפרימיטיבי. בנוסף יש התמודדות עם נושאים שנויים במחלוקת כמו אונס. מאוד לא צפוי מדרמה-קומית-רומנטית-פנטסטית. 
בניגוד לסדרות אחרות, כאן הסדרה לא עברה התעללות כלשהי מרשת השידור CBC. מלבד קיצוץ בתקציב העונה השנייה שהוביל לאיחוד שני פרקי הסיום לפרק אחד (די מדהים שהצליחו לדחוס כמות כזאת של התרחשות בפרק אחד). 49 פרקים של 45 דקות.


5. דובדבני וקובץ' (2011-2012)

סדרה ישראלית ששודרה ברצועת הלילה הנידחת של "ביפ" בערוץ 2. צמד הקומיקאים הנהדר יצר את הסדרה הזאת יחד עם הבמאי המבריק אופיר לובל. דובדבני וקובץ' הם שני חברים שגרים באותה הדירה ועובדים באותה עבודה (דוכן גלידה בעונה הראשונה), הם שני לוזרים שנקלעים לסיטואציות מביכות והזויות על ימין ועל שמאל. 
העונה הראשונה של הסדרה הייתה נהדרת והוכיחה שאפילו סדרה שיצאה מ"ביפ" יכולה גם להיות מצחיקה וגם להיראות כמו סדרה ולא תוכנית שצילמו במרתף של הערוץ. העונה השנייה כללה רק 5 פרקים ובהם השניים עוברים לעבוד כמאבטחי בית "האח הגדול" (תודה "קשת", שדחפתם את המותג המאוס הזה גם לפה). לא ברור למה הסדרה נעלמה בפתאומיות, היא זכתה לרייטינג מצויין יחסית למעמדה המחתרתי (16%-19% נחשב להצלחה ב-11 בלילה). למרבה המזל השניים לא ויתרו על הקונספט המצליח ובקיץ האחרון יצא הסרט "מה כבר יכול לקרות?" בכיכובם, שממשיך את הקו המשעשע שיצרו לעצמם. 16 פרקים של חצי שעה וסרט באורך מלא שאסור לפספס.


6. בובי ואני (2010-2011)

עוד סדרה של "ביפ" אבל הרבה יותר ביזארית, שכנראה דווקא קיבלה מספיק זמן. יובל שגב ("רנו פסקל" למי שזוכר) מגלם את עופר צ'יקו, מפוטר הייטק שחוזר לגור עם אמו ההזויה (מיקי קם) בחיפה וממשיך לדבר לחבר הדמיוני שלו, בובי. בובי הוא אמנם דמיוני אבל הדמות שלו היא חלק מרכזי בסדרה. הוא לבוש בחליפה כחולה ובוהקת, מדבר במבטא אמריקאי מוגזם וספק גיי ספק דלוק על עופר. אה ומקיא הרבה. העונה הראשונה הייתה נהדרת. סוף סוף סדרה שמתרחשת בחיפה ולא בתל אביב המאוסה. עופר מתחיל לעבוד במשרד חקירות כושל ומגיע לכל מיני חקירות מגוחכות עם מגוון הופעות אורח כמו קרן מור וצחי גראד. 
העונה השנייה שודרה ברצועת ביפ של ערוץ 2 ועברה שינוי מהותי בעלילה. כעת עופר נשלח לבית משוגעים אי שם בכרמל ומתמודד עם מגוון דמויות הזויות הרבה יותר (אחת מהן היא יובל שרף החמודה) וגילוי זהותו האמיתית של אביו. העונה השנייה לא הייתה מבריקה כמו קודמתה, אבל היא רק 6 פרקים אז אפשר לסבול את זה בקלות. 14 פרקים של חצי שעה.


7. החיים על פי נד (2007-2009)

Pushing Daisies - סדרה שהשפיעה עליי הרבה יותר מדי. נחשפתי אלייה כשזכיתי במארז העונה הראשונה של הסדרה מ"מעריב לנוער". צפיתי בה והוקסמתי. נד (לי פייס מ"ההוביט"), הוא אופה עוגות בעל כוח מבאס. בנגיעה אחת הוא יכול להשיב לחיים ובנגיעה נוספת להמית אותם. הוא נשכר על ידי חוקר פרטי להשיב מתים כדי לפתור תעלומות בלתי פתורות ולזכות בפרס כספי. באחד המקרים הוא נאלץ להשיב את אהבתו הראשונה, צ'אק (אנה פריל שנרצחת במהלך קרוז חלומי. נד מחליט להשאיר אותה בחיים ולשמור על כך בסוד. 
הסדרה היא מצד אחד דרמה קומית של בילוש ומצד שני מושפעת מסרטים של טים ברטון ("אליס בארץ הפלאות", "צ'רלי בממלכת השוקולד"). היא מאוד צבעונית, מאוד רומנטית ומתרחשת בתקופה שהיא מעין ההווה בנוסח של סרטי פילם נואר. כשצפיתי בה לראשונה הוקסמתי מהתמימות שלה ומהמודעות העצמית. דמויות חמודות, דיאלוגים מהירים להחריד וכל מיני רגעים קסומים וחמודים שגרמו לי, כנער בכיתה ח', להאמין שאלה החיים שאני רוצה ופאי תפוחים הוא המאפה האהוב עליי. 
העונה הראשונה של הסדרה שודרה בשיאה של שביתת התסריטאים הידועה לשמצה מה שהוביל לסיומה של העונה לאחר 9 פרקים בלבד. העונה השנייה למרבה הצער לא עמדה ברמה של העונה הראשונה והייתה יותר מדי צבעונית וחולמנית מה שהוביל לביטולה באמצע העונה ולסיום מאוד מתסכל שמשאיר הרבה מאוד לדמיון. הפרק האהוב עליי ביותר הוא פרק 2 בעונה הראשונה, שבו יש סיפור חקירה מצויין שמציג את האופי של הסדרה. 22 פרקים של 42 דקות.


8. גריק (2007-2011)

Greek - דרמה קומית על החיים בקולג'. במשך 4 עונות הצליחה גריק להוכיח שהחיים בקולג' הם לא כמו באמריקן פאי וכל שאר סרטי הקומדיה האמריקאים. כלומר, כן גם פה יש מסיבות, שתייה ואחוות, אבל כאן יש גם את המעבר. ראסטי, חנון שנה א' שהחליט להתקבל לאחווה הכי מאגניבה בקמפוס שבמקרה אחותו יוצאת עם נשיא האחווה. במהלך הסדרה זוג האחים מתמודד עם חיי הקולג', התרבות והלימודים וכל מה שכרוך בדבר. הקאסט של הסדרה נהדר, דמויות לא צפויות יותר מדי וכמות פרקים שמאפשרת קצת לעשות שטויות (פרק סוף העולם למשל) בלי להתחרט ולפגוע בעלילה יותר מדי. 
הסדרה שודרה בערוץ הכבלים המצליח ABC Family. הוא כל כך מצליח שהוא החליט לחדש את הסדרה לעונה רביעית על אף שהסדרה כבר לא הייתה הצלחה ברייטינג, רק כי היא נחשבה לאהובה. אמנם הסדרה הזאת קיבלה ארבע עונות, אבל העונה האחרונה קיבלה רק 10 פרקים בלחץ שגרמו לדחיסה של העלילה ולפרק סיום מאוד עמוס רגשית. 
לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של הסדרה שצוות השחקנים עדיין ממשיך להיפגש מדי פעם, מה שמוכיח כמה הליהוק היה מוצלח. 74 פרקים של 43 דקות.


וכבונוס: הנה כמה סדרות שקיבלו יותר מדי זמן 

  1. צ'אק - 3 העונות האחרונות היו משמימות וארוכות מדי (למי יש סבלנות ל-24 פרקים בעונה בימינו)
  2. מתחת לכיפה - העונה השנייה כבר הייתה נפילה והשלישית הוכיחה שגם מתחת לאדמה לא חסר זיוני שכל.
  3. החברים של נאור- שתי העונות הראשונות היו מצוינות ואז הגיעה השלישית ומסיבה לא ברורה הייתה עמוסת ספיישלים מיותרים וערוכה בצורה איומה. 
  4. שקרניות קטנות - הסדרה הזאת כבר בעונה שישית ולא ברור איך הקהל לא התייאש מכמות התפניות הבלתי נגמרות בסאגה הזאת. צפיתי בשתי העונות הראשונות בשקיקה ואז הגיעה השלישית שאמרה - כל מה שהיה עד עכשיו לא נחשב. ביי.
  5. 90210 - הגרסה החדשה של הדרמה המיתולגית הייתה מעולה בעונה הראשונה אבל התחילה לגמגם בעונה השנייה ומשום מה הצליחה לשרוד 5 עונות.
  6. החיים זה לא הכל - 9 עונות זה מדהים לקומדיה ישראלית בפריים טיים, אבל הכמות לא מעידה על האיכות ועל כן העונות האחרונות (מרוב הכמות לא זוכר מתי בדיוק) היו מריחת זמן.
  7. הפיג'מות - הסדרה הכי מצליחה של ערוץ הילדים חזרה לעונה רביעית ב-2006 שהייתה מושלמת ואז משום מה הפכה לסדרת ילדים בגן חובה נטולת חן ועם עודף מודעות עצמית שהפכה אותה לבלתי ניתנת לצפייה לאנשים בעלי שכל ישר.

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

להמציא את עצמך מחדש

הפקה ברמה גבוהה
סיומה של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות בשבילי ובשביל צוות 770 לבחור לאיזה כיוון ללכת בסדרה הבאה. צילמתי באנגליה מגוון חומרים (גם בוידאו וגם ב-GoPro) ויש כמה רגעי שיא שבקלות יכולים להקנות לה רגעים בלתי נשכחים (כמו המלפפון של "היינו בגרמניה", או החלון השבור של "היינו באיטליה").
הדילמה המרכזית שבפנייה אני עומד כעת היא האם לעשות את מה שכבר עשיתי או להתאמץ ולהמציא פורמט חדש במקום להשתמש בישן.
הפורמט "הישן" לכאורה הוא הכי פשוט והכי מקובל כיום בסרטים וסדרות דוקומנטריות - התרחשות בפועל ועדויות של המשתתפים. ראיתם את זה גם ב"משפחה מודרנית", "המשרד" ואינספור סדרות דוקו-ריאליטי וגם, איך לא, ב"היינו באיטליה". 
התוצאה הסופית של "איטליה" יצאה ברמה מאוד מקצועית יחסית להפקות קודמות שלי והציבה סטנדרט שקשה לרדת ממנו. אבל הפקה של דבר כזה, שלא לדבר על עריכה זה פרוייקט לא פשוט (אך מהנה מאוד, עם כל הכנות שבדבר). אני יכול להכין שוב תמליל של ההתרחשויות שצילמתי ולראיין את המשתתפים בדיוק כמו שעשיתי ב"איטליה" וסביר להניח שייצא מזה דברים לא רעים בכלל.
משתתפי הסדרה באנגליה מינוס אילנית ושרית

אבל בא לי לשנות.

כבר שהייתי באנגליה אמרתי שאני רוצה לשנות את הפורמט הידוע שבו יום שלם ממלא התרחשות של פרק אחד. הפעם היינו 14 ימים באנגליה, מה שאומר שלא כל הימים יכולים למלא פרק בצורה מספקת. קיבלתי על זה לא מעט תגובות ב"איטליה" והסכמתי איתן, כיוון שלא הייתה לי ברירה. את פרק 8 למשל, שמתרחש בגארדה לנד ביצעתי החלטה לסיים אותו אחרי 9 דקות (בניגוד ל-15 כמו רוב הפרקים) בגלל שלא היו מספיק חומרים, התוצאה יצאה מספקת ולא מאולצת כפי שקרה לדוגמה בפרק 5.
אחד הרעיונות שעלו לי הוא כזה - במקום להתייחס לכל יום כאל פרק, לקחת נושאים משותפים שחוזרים על עצמם במהלך הצילומים ולהצמיד אותם לפרק אחד שזה הנושא העיקרי שלהם. ענבר, אחותי, אמרה שהרעיון הורס את המטרה האמיתית של הצילומים האלה - מזכרת מהחופשה. היא צודקת, אבל היא לא זאת ששוברת את הראש מול החומרים הלא ערוכים. 
במהלך החופשה באנגליה שהינו בשלוש מקומות - מנצ'סטר, באת' ולונדון. בכל מקום בין 3 ל-4 לילות. ברמה הכי בסיסית אפשר לצמצם את הפרקים ולעשות את שלושת הימים במקום המשותף כפרק אחד או שניים. 
מה הבעיה אם כך? רגעי השיא ברוב החלקים האלה נמצאים במקומות לא שווים מבחינה כרונולוגית. כך למשל ביום הראשון קורה אירוע מפתיע שבו הרכב שלנו נתקע באמצע הכביש המהיר. אז למעשה הרבה יותר מותח לסיים את הפרק ברגע שבו כולנו אבודים באמצע שום מקום ולהמשיך בפרק הבא, אבל אז אין טעם לחלק את הפרקים לפי מקומות. או שכן, צריך לבדוק את העניין לעומק.

והעדויות מה איתן? הפעם היינו 10 אנשים, שתי משפחות. מה שאומר שיש פחות חומרים לערוך (לעולם לא אשכח שבפרק האחרון של "איטליה" היו רק 62 דקות של עדויות...). חשבתי אולי אפשר להסתפק בקריינות בלבד, אולי שלי, כפיצוי על זה שלא השתתפתי באופן פעיל ב"איטליה".

אני בפעולה. 

יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

הסטטיסטיקה לא משקרת

פרק הסיום של "היינו באיטליה" כבר חצה את 5,000 הצפיות. כמות כזאת של צפיות הופכת את הסטטיסטיקה שעושה יוטיוב לכל סרטון להרבה יותר מעניינת ויותר מגוונת. אפשר לבדוק כל פרמטר שעולה ברוחי ולראות את התוצאה המדוייקת להחריד שמתקבלת. אבל הדיון על המידע שגוגל אוספת לא הנושא של הפוסט הזה. זה המידע המעניין על האנשים שצפו בפרק האחרון.


6:36 הוא הזמן הממוצע שרוב האנשים הצליחו להגיע אליו בפרק, לפני שנטשו אותו לטובת מרתון פספוסי חתולים. מרחק שניות בודדות מהמחווה המרגשת שעשינו למרקו ו"הלב", חבל.

60% צפו בפרק בטלוויזיה חכמה או דרך קונסולת משחקים, הם מבינים עניין.

יש לנו קהל גם בפלסטין מסתבר, 92 צפיות הגיעו משם. אולי מדובר בחיילים בשמירה, כי קשה להבין את נירי בלי כתוביות בשפה שאתה מבין (גם במציאות)

 מאיטליה קיבלנו צפייה אחת ובודדה. מעליב.

63% מהצופים בפרק הם גברים ו-12% מכלל הצופים בני 55 ומעלה, כנראה שהגמלאים החדשים אוהבים את ונציה

33% מכלל הצופים צפו בפרק עד הסוף ועל כך מגיע להם הרבה כבוד והכרת תודה. אנחנו כבר מזמן היינו ב"פספוסי חתולים חדש2012" במקומם.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

עוד לא היינו באנגליה


טיזר ראשוני ביותר לסדרה החדשה של 770 שצולמה בסוכות האחרון באנגליה. עדיין לא נבחר לה שם רשמי, אבל אני רוצה להמנע מעוד "היינו ב..." למרות שכולם כבר מכירים את המותג לכאורה.
הסדרה צולמה במשך שבועיים ברחבי האי הבריטי וכוללת לראשונה שילוב של צילומים ממצלמת הוידאו המסורתית שלי וגם מ-GoPro, כפי שניתן לראות בסרטון הנ"ל.


יום שישי, 16 באוקטובר 2015

מאחורי איטליה: איך עורכים פרק?

הכל כאן מתחיל בשמן, ככה אומר אהרוני בגרסת ה"דיבוב מצחיק". לעומת זאת בפרק ממוצע של "היינו באיטליה" הכל מתחיל בהרבה קטעי וידאו שמנים וארוכים ולא ערוכים בעליל.
בהתחלה מייבאים את כל החומרים של העדויות. בשלב הצילום אני משתדל לצלם את כל העדויות של המשתתפים בטייק אחד כדי להקל בסידור לפי ימים (ככה עדות על יום מסויים כולו נמצאת בקובץ בודד). לאחר שהעברתי את כל הקבצים המתאים לעריכה מתחיל החיתוך של הוידאו. כל משפט צריך להיחתך לקטע בודד כדי שיהיה אפשר להעביר אותו בקלות לאחר מכן בעריכת הפרק עצמו. בפרק 9 היו 62 דקות של עדויות בלבד. זה המון. לקח לי הרבה זמן להספיק לעבור על כל העדויות ולהצליח לצמצם אותם בסוף ל-31 דקות (שזה חצי מהחומר שצולם בפועל!).


לחתוך את העדויות זה משימה מורכבת
כעת מתחילה העריכה על הפרק עצמו. האתגר הוא בכל פעם מחדש למצוא איך לפתוח את הפרק. כל פרק מתחיל בפייד אין (מסך שחור) וממנו צריך להתחיל את הפרק. אני אישית מאוד נהנה שיש כמה שניות שמכניסות אותך לאווירה של הפרק או הסרט ומשתדל לעשות את זה בכל פעם. בפרק  9 האחרון, שוט הפתיחה הוא הרכבת שנכנסת לתחנה.
מכאן הכל מתחיל להיות רציני. כל העדויות צריכות להשתלב ביחד עם ההתרחשות של הפרק. צריך למצוא את העדויות התואמות להתרחשות ולבחור איזה מהן מתאימות ואיזה מהן יישארו מאחור ולא ייכנסו לפרק ולעריכה הסופית. אבל זה לא נגמר בזה, בין "סצנה לסצנה" לכאורה צריך לבחור קטעי מעבר קצרים (שניות בודדות לרוב, כי אנחנו ביוטיוב ולא בקולנוע) של נוף ושל הסביבה כדי להכניס את הצופה לתוך ההתרחשות. גם המוזיקה תופסת נפח מרכזי בשלב הזה כי היא זאת שנותנת את הטון של הסצנה ומשפיעה בתת מודע על התחושה של הצופה. 
בסצנת האוטובוס סירה באמצע הפרק, כשכל המשפחה עולה על הסירה וסבתא חנה נשארת מאחור המוזיקה היא מותחת אך גם משעשעת בו זמנית. לא קל למצוא קטעים מוזיקליים שמתאימים בדיוק לאופי הסצנה שלכם ובגלל שיוטיוב מערימים קשיים מהותיים על מוזיקה שמוגנת עם זכויות יוצרים, אני נאלץ להסתפק במאגר המוזיקה שמספקת יוטיוב, שהוא טוב מאוד ומהווה פתרון מצויין למקרה שאין לך את המשאבים למוזיקת רקע.
את רוב הוידאו שצילמתי עשיתי ללא חצובה ואביזרים מייצבים פיזיים. למזלי גיליתי בתחילה העבודה על הסדרה תוכנה שמתקנת סרטונים לא יציבים והופכת אותם ליציבים ומרהיבים בלי לאבד כמעט את האיכות של הקובץ. לתוכנה קוראים Mercalli והיא כל כך פשוטה לתפעול. הרבה מאוד שוטים שהיו בפרקים עברו תיקון שם והם נראים כאילו צולמו במצלמת רחף מקצועית.



בכל פרק יש הרבה רגעים, גדולים יותר ופחות. כל דבר שקרה הוא בעצם מזכרת מהטיול. תמיד יש לי התלבטות על איזה משפט אפשר לוותר והאם יש טעם להתעכב על משהו שאין לו מספיק צילומים. לדוגמא, בפרק 2 ירדו כמה סצנות חביבות אבל לא הכרחיות (בסרטון הנ"ל). בהתחלה הן נכנסו בתוך העריכה עצמה של הפרק (בגלל זה יש להן אפילו מוזיקה) אבל הבנתי שזה יפגע בזרימה של הפרק אז החלטתי לוותר עליהן.
השלב האחרון בהחלט לפני שהפרק מתפרסם הוא הכתוביות. זה השלב הכי מייגע ואני קורא לו הפוסט-פוסט פרודקשן. אם זה היה תלוי בי, לא היו כתוביות בכלל. אני נגד התופעה הזאת, כאשר שפת הקול היא עברית אבל כאשר אני מקרין את הפרקים מול המשפחה יש הרבה רעש וקולות שמבלבלים את הצופים וגורמים להם לפספס את מה שנאמר, גם חלק עם בעיות שמיעה ובלי כתוביות הם לא שומעים כלום משום מה.
לעשות כתוביות בעברית לסרט בעברית אמור להיות פשוט ביותר. פשוט להקליד את הנאמר מילה במילה. זה לא המצב לצערי, כיוון שהתוכנה שאני משתמש בה לא מקבלת עברית מימין לשמאל היא הופכת את הכיתוב משמאל לימין כך שכל דבר שאני מקליד צריך להיות בכתב מראה. למזלי קיימת התוכנה "הפוך על הפוך" שבקליק פשוט הופכת את כל הכיתוב כך שיופיע כרגיל.
כך נראה קובץ הכתוביות לאחר שעבר היפוך שיעבוד בעריכה
ואז אחרי הרבה מאוד בדיקות ואחרי שנמאס לי כבר לראות את אותו הפרק שוב ושוב אני מפרסם אותו לעולם ומחכה לתגובות.
זהו.
"היינו באיטליה" הוא הפרוייקט הכי גדול, הכי מושקע והכי טוב שעשיתי עד היום. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בעריכה דוקומנטרית בשילוב עם קטעי עדויות וגם עם סרטים שאורכם יותר מ-5 דקות. זאת הייתה חוויה מאתגרת ומאוד מאוד מאמצת ואני שמח שהיא הסתיימה.
עכשיו מחכים לו עוד הרבה חומרים מסדרה חדשה ואני מפחד להסתכל עליהם. שיהיה לי בהצלחה...

אורי הירשהורן

וככה זה נראה מחוץ למסך

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

היינו באיטליה / מבצע סבתא - הפרק האחרון


בתחנת הרכבת החל טפטוף קל, ככל הנראה זה היה הגשם הראשון לעונה באזור. מזג האוויר היה קריר ונעים וכולנו התאספנו ברציף בהמתנה לרכבת שהתחנה הסופית שלה הוא "ונציה סנטה לוצ'יה". כמובן שהעלייה לקרון לוותה בהרבה אי הבנות וילדים שהופרדו מהוריהם, אבל קצת לחץ והבעיות נפתרו. ככה זה אצלנו.
הגענו לוונציה והשלפוחית כרגיל לחצה על כולנו אבל האיטלקים לא יוותרו על הרווח שאפשר להפיק מכך וגבו תשלום סמלי על כל כניסה לשירותים. אייל, הבן הקטן של שלומיק ולילך כנראה לא הסכים לנהלים האלה ופשוט עשה את זה על הרציף לעיני הנוסעים. חלק יאמרו מצחיק, חלק מביך.
יצאנו במין יציאה נידחת ליד אתר בנייה צפוף והגענו לעיר. אבא גיל ישר שלף את הטלפון המתקדם שלו והבטיח שהוא ינווט לכיכר סן מרקו בקלות ובמהירות. אבל כמו שכבר למדנו בשבוע שלפני כן, אי אפשר ללכת עיוורים עם העיניים על המסך וככה נדחקנו בסמטאות צרות, עלינו על גשרים וראינו גונדולות שנתקעות במעבר (מאוד משעשע ושובר דמות למשיטי הגונדלות השרמנטיים).

תמונה פנורמית שצילמתי באייפון
בכיכר סן מרקו הייתה באופן לא מפתיע התקהלות המונית של אנשים שהפכו את החוויה למאוד מעיקה מהרגע הראשון.  מזג האוויר היה חם ואמנם הגענו בחולצות קצרות, אבל המוני האנשים שהקיפו אותנו לא תרמו להתקררות הגוף והזיעה החלה לנטוף. אז במקום לעמוד אחרונים בתור הנצחי לכנסייה שהייתה שם במקום חתכנו את התור וקנינו כרטיסים לאוטובוסירה שיוצא משלל רציפים שבמזח.
את האוטובוס שהיה ברציף פספסנו אז חיכינו לזה שיגיע אחריו. עמדנו כולם יחד ועלינו על הסירה שהגיעה. התיישבנו והסירה החלה בתנועה. כמה שניות לאחר מכן פתאום קלטנו שסבתא חנה לא עלתה על הסירה. מבט זריז אחורה לרציף שם עמדה סבתא במבט של כלב נטוש ומופתע. 
שם קרה הפיצוץ הראשון. כולם התחילו לחקור איך פספסנו את סבתא ומהר מאוד עברו לזריקת פתרונות יצירתיים כמו לבקש בנחמדות מהנהג לחזור לתחנה ולקחת את סבתא. כנראה מעמד הסירה חשב שמדובר במשהו משפחתי למרות שמדובר היה בקו אוטובוס לכל דבר וכמו שאוטובוס על גלגלים לא חוזר אחורה לבקשת הנוסעים כך גם הסירה לא תסטה ממסלולה. 
ההורים התחילו להתקשר בלחץ לטלפון של סבתא אבל היא לא ענתה. כל אחד בתורו ניסה לחייג אלייה מהטלפון שלו בתקווה שיתמזל מזלו והיא תצליח לענות לו.בינתיים הסירה מתקדמת לכיוון האי מורנו וכולם על הרגליים מחכים כבר לרדת ולחזור בחזרה לנקודת היציאה. 
ירדנו מהסירה ושוב מספר טלפונים עד שלפתע מצלצל הטלפון של שרית. למרות ששרית ניסתה רק פעם אחת לחייג אליה, דווקא היא זכתה בכבוד המפוקפק ודיברה איתה, סוג של. לבסוף, נוצר קשר ונקבע שסבתא תחכה לנו ברציף שממנו יצאנו ואנחנו נגיע לשם עוד כשעה.
בינתיים השלפוחית שוב לחצה והחיפוש אחרי אסלה זמינה באי הזכוכית נראה בלתי אפשרי. בין סמטאות צפופות לבסוף הגענו לקצה האי ולמעט צמחיה שיכלה להיות קרקע פורייה להיטל את מימנו. אך למרבה ההפתעה כף רגלנו לא הייתה הראשונה לדרוך שם וכתובת גרפיטי ענקית צויירה על הקיר הסמוך והזהירה בבירור על האיסור להשתין שם. זה היה עניין של חיים ומוות אז ציות לחוקים היה בעדיפות משנית.
המזכרות עדיין מעפנות
עשינו סיבוב זריז על האי ומלבד חלונות ראווה עם פסלי זכוכית קיטשיים לא היה יותר מדי עניין על האי הזה, שרק הנסיעה לשם עלתה לנו כמו ביקור אצל זגג. חזרנו לתחנה ועלינו על הסירה בחזרה לוונציה. שם כבר כולנו היינו עייפים וחסרי סבלנות, מצפים להתאחד עם סבתא חנה שאבדה לנו. בינתיים התברר שחנה ישבה בבית קפה והתכוונה להיכנס לאחת הקונדיטוריות ולקנות לנו עוגיות כפיצוי על כך שלא חיכינו לה, או משהו כזה. 
המפגש עם סבתא כצפוי היה טעון והשאלה "איך הלכתם בלעדיי" נשאלה לפחות שלוש פעמים. כאן כבר המצב היה מתוח מאוד והחלטנו להתפצל, כל משפחה ולהגיע לבסוף לתחנה הרכבת. 
הסתובבנו בעיר וכל המזכרות שהיו שם נראו זולות ומעפנות שאפילו לא טרחנו לקנות משם מזכרת. התיישבנו בפיצרייה נחמדה עם אוסף של שטרות מכל העולם (גם 20 ש"ח היו תלויים בגאווה שם) ואכלנו. אפילו השירותים היו כלולים במחיר ולא היינו צריכים לשלם עוד 1.5 אירו על תא שירותים עלוב.
אוסף שטרות

 עלינו על הרכבת וכמובן שנפלנו קורבן ליעילות האיטלקית. למרות שהרכבת הייתה שוויצרית, המוכרים היו איטלקים, ובשוגג מכרו את אותו המושב לשני אנשים שונים. כך היינו צריכים להתווכח עם הכרטיסן של מי המושב הזה. אף אחד לא יצליח להזיז 18 אנשים שעברו יום מתיש שכזה בגלל טעות אנוש מטופשת.
היה טעם חמוץ בנסיעה הזאת ותחושה של פספוס. אמנם היינו בוונציה, אבל מה שקרה לנו בוונציה הותיר בכל אחד מאיתנו צלקת שתגרום לו להימנע מלבקר שוב בעיר הזאת. וזה טוב כי השמועות אומרות שבקרוב על כניסה לעיר יצטרכו לשלם גם אם אתה מגיע בלי רכב.

זה היה ונגמר. בערב הלכנו לעיירה הסמוכה למלון, בורגטו. ישבנו במסעדה ושוב אכלנו פיצה. לאחר מכן הסתובבנו בעיר העתיקה וראינו טחנת קמח בקושי, כי היה חושך והתאורה לא הייתה משהו. ארזנו את המזוודות ונסענו למילאנו לטיסה חזרה לארץ.
אני הבנתי שעם כל המשפחה אני לא אטוס יותר בחיים.





יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

נפגש פה ביום שלישי


בשעה טובה ואחרי אינספור שעות עריכה שמח להודיע שהפרק האחרון של "היינו באיטליה" יעלה ביום שלישי הקרוב, 13 באוקטובר, בערוץ של 770 ביוטיוב.
אז תפיצו לכל מקרוביכם ושימו תזכורת בטלפון.





יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

התסכול מאירופה

החלונות האדומים בלילה
לפני כמה ימים חזרתי מחופשה באמסטרדם עם חברים. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל מאז שהייתי באיטליה לפני כמעט שנתיים. בגלל הצבא נאלצתי להישאר להגן על המולדת, אבל עכשיו שהשתחררתי לא בזבזתי זמן מיותר וישר קפצתי על ההזדמנות לבקר באירופה.
הפעם האחרונה שהייתה בהולנד הייתה ב-2002, אז הייתי בן 8 אם אני לא טועה וכמובן שהביקור היה עם ההורים וכלל את האטרקציות המובנות מאליו של כל תייר ולא באמסטרדם באופן אירוני. הפעם אני בן 21 עם עוד שני חברים. שכרנו דירה בשכונת ג'ורדן ההיפסטרית המגניבה ויצאנו לדרך. 
הדבר הראשון שייחלתי לו כבר בשלב אריזת המזוודה הוא מזג אוויר קר. הרי בארץ אוגוסט וגל חום שהולך ובא מדי יום, אין מספיק זמן להתכסות במעיל וג'ינס ככה באמצע היום בשביל להרגיש טיפה יותר מיוחד. בבית אני הולך במכנס קצר וסנדלי שורש לצורך השוואה.
הנחיתה בשדה הבהירה לי שני דברים - גם באירופה חם, אמנם לא כמו בארצנו ובלי לחות בכלל, אבל זה לא מפריע לאף אחד. במרכזית של אמסטרדם היינו טיפה אבודים, לא טרחתי לבדוק איזה קו לוקחים כדי להגיע לדירה, אבל למזלנו היו דיילים נחמדים שבדקנו עבורנו את התחנה שלנו. 

מניסיוני כתייר באירופה, אני זוכר את אמא שלי ספק רוטנת ספק מתרפקת על המראות שנשקפים אליה מסביב. הצמחייה, הבנייה ומזג האוויר. כולם משתלבים יחד ויוצרים מחזה כה שלו ומזמין שכל מפגש עמו יוצרים רצון עז להישאר שם ולא לעזוב לעולם. 
ברוב אמסטרדם הרחובות מוקצים כמעט בלעדית לתחבורה ציבורית. רכבות ואוטובוסים שולטים בכביש ומדי פעם מונית ולעיתים נדירות אף רכב פרטי. אני חובב מושבע של כלי רכב על מסילות (למרות שבצבא אהבתי לרכבת ישראל נפגעה לא פעם), לכן כל מפגש שלי עם רכבת קלה תמיד גורם לי הנאה במידה מסויימת. תדירות הקווים כל כך טובה שאין צורך לרוץ לרכבת שהגיעה לתחנה, כי אתה יודע שעוד כמה דקות תגיע עוד רכבת. אין לחץ באירופה, גבר.

שוכבים על הדשא
בדרכנו לתחנת הרכבת חצינו תעלה והגענו לצומת שכוללת מלבד כבישי לרכבים גם נתיבים נרחבים לאופניים. נדהמתי לראות שבכל הצומת המורכבת יחסית הזאת, אין ולו רמזור אחד ובקושי תמרור בודד שמסדיר את הזכות הקדימה. הישראלי הפנימי שלי כמובן לקח את הדוגמה הזאת להשוואה "מה היה קורה אם זה היה בארץ?" והתשובה האוטומטית נראתה כמו פיצוץ גרעיני של רכבים מרוסקים ולהבות במרכז הצומת. 
אבל כאן באמסטרדם אין לחץ, לא ממהרים לשום מקום. הרכבת הקלה עוצרת ונותנת לאופניים לעבור בבטחה ורוכבי האופניים מזלזלים בבוטות בהולכי הרגל שכמעט ולא זוכים לשטח מחייה ברחובות. אבל זה בסדר, תכף נעלה על הרכבת.

כולם שמעו על רובע החלונות האדומים, איפה שמחכות לך בחלונות ראווה זונות חוקיות לחלוטין שמחכות שתבחר בהן ל-50 דקות עם סוף שמח. מכיוון שהדבר מעוגן בחוק, יש סדר מאוד ברור בנושא. לא פוגשים אותן בצומת והולכים לסמטה צדדית, פשוט סוגרים את הדלת ומסיתים את הווילון. זה הכל. במקום להילחם בתופעה הלא ממש יפה הזאת, בחרו להסדיר אותה ולהפוך אותה למקצוע לכל דבר. 
הכל חוקי

קופי שופס הם הגורם העיקרי לתיירים צעירים בני 18 ומעלה שמגיעים לאמסטרדם בשביל לחוות באופן חוקי ובלי בעיה את המריחואנה. חברים שלי בארץ שאלו אותי "הצלחתם להתארגן על משהו?" כי הם יודעים שכאן בשביל להשיג חומר צריך להכיר מישהו שמכיר מישהו שמוכר ולפגוש אותו במקום צדדי ומרוחק כדי שהמשטרה לא תעצור אותך על שימוש בחומרים לא חוקיים. עניתי להם "כן, הלכנו לחנות וקנינו". זהו, זה כל הסיפור. גם כאן במקום להילחם בתופעה בחרו להסדיר אותה באופן חוקי ולפקח עלייה כמו שמפקחים על בתי מרקחת. הכל כל כך פשוט וטריוויאלי באמסטרדם שהתסכול מארץ המוצא שלך הופך בהדרגה לייאוש.

ואם כבר התייחסתי לתחומים לא חוקיים בישראל שחוקיים באמסטרדם הופתעתי לראות זוגות חד מיניים הולכים בגלוי יד ביד, מתנשקים ומתחבקים ככה סתם בלי זה יהיה חודש הגאווה. גם בתל אביב, שנחשבת להכי פתוחה בארץ בנושא הזה לא זכור לי שראיתי שני גברים הולכים יד ביד באמצע הרחוב, מקסימום זוג לסביות מתנקשות ליד רכבת ההגנה וזהו.  

אחרי יום בעיר כבר הבנו פחות או יותר איך להתמצא. בכל תחנת אוטובוס מופיעה מפה של הקווים שעוברים בה, איזה תחנות הקו עוצר, שעות שהוא עובר וגם מפה שלו. אני יודע שגם משרד התחבורה מנסה ליישם את זה בארץ אבל אני עדיין תלוי יותר מדי ב-moovit בשביל לדעת לאן להגיע ואיזה קו לקחת. 
הכל היה כל כך פשוט באמסטרדם, בעיר עצמה לא היו מגדלי ענק שהשקיפו עליי מגבוה, לא פקקים חונקים ולא סכנה קיומית מפני פיגוע כלשהו. הכל כל כך שלו בעיר הזאת שזה מתסכל. אני בגיל 18 גויסתי לצבא ועברתי דברים בזמן שמקבילי ההולנדי בדיוק התקבל לתואר ראשון בעיצוב באוניברסיטה המקומית כשהוא רוכב על אופניים מעל תעלות מים חביבות. עכשיו הוא מסיים שנה שלישית של התואר ואני מחפש עבודה ועוד לא החלטתי מה אני אלמד.

הנוף מהדירה, אפילו שיש עוד בניינים זה לא מרגיש צפוף


יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

התקף נוסטלגיה

במהלך חיפוש חומרים לסרט בר המצווה של אחי נדב, צפיתי בסרטים ישנים שצילמתי כדי למצוא קטעים שהוא מופיע בהם. מהר מאוד הגעתי לתיקייה "פרוייקטים ישנים" וצלילה אל תוך כמה תיקיות הביא אותי ל"יוצאים לחופשה - צרפת 2008". חשק עז לצפות ביומרנות שהייתה לי לפני 7 שנים. אוי הפדיחה.

שיטוט בארכיון שבמחשב של 770 הביא אותי לצפות בסרט הראשון שצולם בחופשה המשפחתית אי שם בשנת 2008. אז עוד לא עלינו על הפורמט...
‎Posted by ‎צוות 770‎ on‎ חמישי 13 אוגוסט 2015


הכל התחיל בהכנות לחופשה המשפחתית הגדולה הראשונה בצרפת. כלל המשפחה הייתה בטירוף. התכנסנו בשבתות ותכננו את המסלול. במקביל, אני יחד עם ענבר ושחר רצינו לעשות המשך לסדרה המשפחתית הקטנה שלנו "חברים (במשפחה)". הטיסה לשם הייתה יכולה להיות הזדמנות ליצור סרט באורך מלא (כן כן) שבו הדמויות המוכרות עושות את הדברים שהם תמיד עשו, אבל בחו"ל.
את התסריט כתבתי בשקדנות והאמנתי באמת ובתמים שהכל יילך כמו שצריך. עשינו צילומים מקדימים בארץ של כמה סצנות ועדיין האמנו ברעיון שלנו. הטיסה הגיעה ואיתה ההתרגשות. מבלי לפרט יותר מדי נקצר ונאמר שהיו דברים שעבדו טוב וחלק נראו טוב על הנייר.
רק הסצנה הזאת, שקראנו לה "הבנות על המזח" ואליה הכי התכוננתי, יצאה נהדר. כל מה שקרה לפני ואחרי יצא לא משהו בלשון המעטה, אבל יצאו כמה פנינים משפחתיים.

ישבתי על המזח עם חצובה שרק רגל אחת שלה פתוחה (מעל המים!) כדי לאזן אותה. צילמנו את הדיאלוג בשני טייקים, כל אחד מזווית שונה ואת השורה האחרונה צילמתי גם מרחוק. מסביב אפשר לראות דייגים שהתעלמו מאיתנו באלגנטיות אירופאית והוסיפו ליופי של הסצנה הזאת.

אני מקווה שיום אחד אני אחזור לשם ואצלם שם עוד סצנה, סתם בשביל הנוסטלגיה.

פוסטר הסרט


יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

הלכתי לאיבוד

העריכה על הפרק טרם התחילה בכל הכוח אבל ממש התחשק לי ליצור מודעות ליצירת עניין בנוגע לפרק האחרון.
הרבה זמן שלא ריעננתי את השפה העיצובית של 770 והסיום של "היינו באיטליה" הוא הזדמנות לחרוג קצת מהעיצוב השגרתי ולהמציא מחדש את תמונת הקאבר והלוגו בפייסבוק. לאט לאט יעלו עוד דברים.
מקווה שגם העריכה על הפרק תתקדם כמו שצריך ושאסיים את הסדרה המשוגעת הזאת עד לסוף השנה הקלנדרית (בתקווה לפני!)

יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

הסוף קרב סוף סוף



הפרק האחרון. לתמיד?
‎Posted by ‎צוות 770‎ on‎ שבת 1 אוגוסט 2015
אז כמעט שנתיים מאז מתקרבים לפרק הסיום. נקווה שיצא מרשים כמו שפרק סיום צריך להיות 

יום שבת, 18 ביולי 2015

היינו באיטליה / גארדה לנד


על המקום הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים קודם לכן. כל אחד שיצא לו לבקר באיטליה לא פספס הזדמנות להיכנס לשם ולחוות קצת מתקנים ורכבות הרים. הגענו לשם בזינזאנה החדשה של שלומיק, כיוון שרוב האימהות והילדים הקטנים נשארו במלון. 
התחלנו מהקשה אל הקל, החלטה חכמה מכיוון שעדיף לנצל את ההזדמנות שבבוקר יחסית יש פחות מבקרים כדי לחסוך זמן המתנה בתור. עשינו שתי רכבות הרים, הראשונה הייתה ממש טובה והשנייה הייתה ממש לא נעימה. הרכבת השנייה, "בלו טורנדו", נראתה כמו חיקוי חיוור של ה"בלו פייר", רכבת הרים פסיכית מאירופה פארק (שאותה גם עשינו כשהיינו בגרמניה). הפעם, מדובר ברכבת שפחות הייתה מהנה ויותר הייתה כואבת. אני זוכר שכולנו ירדנו והרגשנו בחילה. אני מחזיק מעצמי כאחד שיש לו קיבה חזקה אבל הרכבת הזאת הצליחה לסדוק במעט את החוסן שלי וגם שלו רוב האחרים. 
הדבר הכי מעניין עבורי היה לראות איך חלק לא מבוטל מהמתקנים מקבלים השראה (כלומר, מעתיקים אבל באופן חוקי) את המתקנים הידועים של דיסנילנד. גם באירופה פארק שמתי לב לזה אבל כאן כבר היה מדובר בחיקוי של החיקוי. המתקן "רעמסס" הוא השראה מדוייקת של "באז שנות אור", גם כאן קרון בתוך חלל חשוך שיורים לייזרים על מטרות. אולם סרטי 4D שמציג סרטים בתלת מימד ועוד מגוון מתקנים שיצא לכם לראות פעם. 
עלינו על המתקן של זאוס (או פוסידון, לא היה ברור) שכולו שיט במים ובסיומו גלישה במדרון רטוב במיוחד. אני, שהשכלתי להישאר יבש בדרך מזל קיבלתי מטח רציני של מים שהרטיב את כולי והוכיח שאף אחד לא חסין מפני אל המים.

אילנית ושרית כאמור לא הצטרפו לנסיעה לגארדה לנד. זה בגלל לקח שלמדו בפעם הקודמת שכף רגלן דרכה בפארק שעשועים אירופאי. השתיים נשבעו למצלמה בסצנה בלתי נשכחת מ"היינו בגרמניה" שהן לא הולכות יותר למקומות כאלה, כמובן לאחר שפרקו את הרגשות שלהן לאחר נסיעה קלילה ברכבת הרים.

הפעם הקודמת שהיינו בלונה פארק

יום רביעי, 8 ביולי 2015

טיזר מסקרן להיינו באיטליה




יש לנו כבוד!
יש לנו כבוד!טיזר לפרק 8 של "היינו באיטליה"
‎Posted by ‎צוות 770‎ on‎ יום שלישי 7 יולי 2015

יום ראשון, 24 במאי 2015

לא יודע עדיין



עוד כמה שבועות אני עומד להשתחרר מהצבא. אני מאוד מצפה לזה ומאוד נרגש, אבל במקביל יש בי פחדים. אני כבר יודע שאני אטוס עם חברים לאמסטרדם ולאחר מכן עם המשפחה ליעד כלשהו (לא מבטיח שתהיה על זה סדרה), אבל לאחר כל האירועים המשמחים אני אשאר ללא תוכניות וללא מעשים.
הצבתי לעצמי מטרות כלליות מאוד: למצוא עבודה ולחסוך כסף לטיול הגדול, בהנחה שבאמת אעשה אותו. חברים משוחררים מספרים שכמובן לא כל הנוצץ זהב ועל אף יתרונותיה הרבים של האזרחות לא חסרים גם חסרונות לעניין. זה ברור ומובן. המחשבות על העתיד רצות לי בראש - מה אלמד? איפה אגור? וגם כשהסובבים אותי ניגשים ושואלים אותי בנושא אני ישר מבטל הכל ועונה בלקוניות "לא יודע עדיין". אותה התשובה שאני עונה עוד מימי התיכון, אז זה היה הגיוני לומר את זה, היום כבר פחות.
ידידות שלי שהשתחררו בקיץ הקודם כבר עמוק בתואר הראשון באוניברסיטה, מתלוננות על עומס המבחנים והשיעורים הארוכים בזמן שאני עדיין מזיע על מדי ב' שוכב על החול ומסתכל על הפז"מ דופק. מצד אחד זה נורא מציק כבר לשמוע את הקיטורים שלא באמת מובנים לי אבל מצד שני זה מעלה חששות כיצד אני אצליח להתמודד כשאהיה במצבם בקרוב. אני בכלל לא יודע מה אני רוצה ללמוד, יש כיוון אבל הוא מאוד כללי, שלא נאמר על מתי.
חברים שהתחילו לעבוד בעבודות שונות, טסים לדרום אמריקה, ליפן, לא מצליחים לפנות בלו"ז שלהם זמן לצאת בסופשי שבוע מפאת עבודה או עייפות מהשבוע העמוס שהיה עליהם. כנראה שהם שכחו שפעם שישי זה הזמן היחד בשבוע שהיה לצאת וליהנות. 


בשירות הצבאי למדתי שככל שתדע מראש מה הולך לקרות, כך תוכל להיות מוכן אליו ולהיות רגוע כשהוא יקרה. אני לא יודע מה הולך לקרות איתי אחרי שאשתחרר. מקווה שאמצא עבודה טובה, מקווה שאחליט מה אני רוצה ללמוד, מקווה אדע לאן הולכים חיי.

בינתיים, יש לי את המסגרת הצבאית שבה אני שוכב על המיטה ומחכה שהימים יעברו, יחד עם שאר חבריי למחזור. מפנטזים על החפש"ש, על היום שאחרי, על הטיול הגדול אבל לא על החיים עצמם. מתחילים כל יום מחדש, עד שיגיע השחרור ויזרוק אותנו למים הקרים של האזרחות.

יום ראשון, 10 במאי 2015

איך עורכים פרק ב-30 שניות



העבודה על פרק 7 הייתה מאוד מייגעת. משהו לא כזה זרם כמו בדרך כלל, לקח הרבה זמן לסיים את הפרק הזה. תוך כדי העבודה על העריכה שלו, החלטתי לתעד את עצמי בפעולה והנחתי את ה-GoPro שלי בצד. הגדרתי צילום כל עשר שניות, אבל לא רציתי סתם לצלם יותר מדי אז עצרתי את המצלמה אחרי בערך 150-200 תמונות בכל פעם. 
סך הכל יצא 686 תמונות (באיכות 4K, שהיא העתיד של כולנו) שאיחדתי כאן לסרטון חביב של שלושים שניות כשברקע "Taro" הנהדר של Alt-J, שבמקרה יצא שאני הולך להופעה שלהם בארץ בקיץ הקרוב.

פרטים טכניים לסקרנים: ערכתי את הסרטון ב-GoPro Studio, לא כי זה טוב במיוחד. בתוכנת עריכה שאני משתמש בה כרגע אין ייצוא וידאו באיכות 4K (כרגע הגרסה החדשה לא נוחה לעבודה בשבילי), אז רציתי שלפחות יהיה לי סרטון באיכות כזאת לפני שלכולם יש. 
שימו לב לנר שרוקד בסרטון ומוסיף עוד קצת דינמיות לכיף הגדול שהיה לי שם. 
יש כמה פריימים בודדים שאני משתגע, אפשר לראות את זה אם מתאמצים ועוצרים ברגע הנכון.

והנה התוצאה: https://youtu.be/BeP6PyGXYAA

יום שבת, 9 במאי 2015

הייתי באיטליה: שירה מספרת על סעודת האבירים


"זה היה מדהים". שירה
לפני שנה וחצי היינו באיטליה, זה היה מדהים. המקומות, המאכלים, האנשים ובעיקר האווירה. 
עם האחיות (שירה במרכז)
יום אחד נסענו למקום שנקרא "סעודת האבירים", בתרגום חופשי. הקונספט הוא שרואים קרבות אבירים ואוכלים ארוחה של אבירים תוך כדי. תחילה, קיבלה את פנינו נסיכה יפהיפייה, בעלת מסיכה, שסיפרה על מה שיקרה הערב, ועל הקרבות במספר שפות. מיד לאחר מכן, נכנסו ובחרנו צבע של אביר. אנחנו, משפחת הירשהורן-קורן, בחרנו באביר הכחול, כמו שהיינו בפעם הקודמת שביקרנו שם עם המשפחה שלי. אחרי שבחרנו צבע וקיבלנו כתר, עשינו תמונה עם המלך והנסיכה.

נכנסו לאולם, שבמרכזו המקום בו האבירים ילחמו לעיניי הנסיכה ואבא שלה שיושבים מאחוריהם. התיישבנו במושבים, אם אפשר לקרוא להם ככה (הם פשוט היו מדרגות בטון). על השולחן היו כוס, קערת מתכת וצלחת. למנה ראשונה קיבלנו מרק עוף. אפשרויות השתייה היו מוגבלות. בירה או פפסי. כילדה בת 11 התלהבתי מהכל. למנה עיקרית עוף שלם, אבל של ציפור קטנה. זה היה טעים! נכון, הם היו יכולים להוסיף תבלינים, אבל זה היה הורס את האווירה של ימי הביניים. 

"הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם"

הקרבות היו מחולקים למספר שלבים - קרב אחד עם סוסים, קרב אחר עם חרבות אחד על אחד. האביר הכחול נכנע לאביר הצהוב. בחיי, זה היה מאכזב. אחרי זה, יצאנו לחנות המזכרות וגם להצטלם עם האביר הכחול שלנו. אני הייתי סקרנית נורא ורציתי לדעת אם הזקן של האביר הכחול אמיתי. אז התקרבתי לגעת בזקן והאביר תפס לי את היד. זה היה רגע מצחיק. הוא היה רציני, אבל אני ראיתי שהוא רצה לצחוק גם. וואו! זאת הייתה חוויה כל כך טובה. הייתי רוצה לעשות את זה שוב, אבל בפעם הראשונה זה הכי טוב.

צפו: סעודת האבירים מתוך "היינו באיטליה"

יום שבת, 25 באפריל 2015

היינו באיטליה / אבירים וזקנים


הבוקר נפתח עם כאבי רגליים, אחרי ההליכות הממושכות שעשינו יום קודם במעלה ההר. כולם התנהלו בעצלתיים ולא מיהרו לקבל החלטה לאן לצאת לטייל. התוכניות לערב כבר נקבעו מראש לכן לא היה לחץ לצאת ולהספיק. שרית כמובן לא מסוגלת להתמודד עם סתלבט ולנוח על זרי הדפנה ודחפה את משפחתה לצאת לבד לכיוון סירמיונה. 
מדובר בעיירה שרוב רובה מתמקד בתיירות בתוך העיר העתיקה. קצת טירה עתיקה, הרבה מאוד גלידות בכל טעם ובכל צבע וכמובן בגודל ענק במיוחד שגורם לשקול מחדש כמה כדורים לקחת ומה הסיכוי שנצליח לסיים את הגביע. מזל שאבא תמיד מחכה לרגע שנישבר ויקפוץ על ההזדמנות לגנוב את כמה לקים מהגלידה.
אני טעיתי בחשיבה של לנסות טעמים חדשים ולקחת טעם שנקרא "זופה אינגלצה" (Zuppa Inglese) שמבירור מהיר בגוגל מתורגם ל"מרק אנגלי" שידוע כקינוח איטלקי שמגיע בצורת עוגת ספוג או פודינג. הטעם היה חמצמץ ומבאס. מה רע בשוקו וניל?
הביקור בסירמיונה היה קצר וממצה ונשאר לנו עוד הרבה זמן לשרוף עד הערב. אז קפצנו לוורונה.

כל טעם, כל צבע וכמובן בגודל ענק. סירמיונה
הגענו לוורונה דרך הכביש המהיר, אבל פה לא מדובר בעיירה כפרית אלא בעיר לכל דבר. לכן, החניות היו מלאות. לבסוף מצאנו חניון והתחלנו ללכת לכיוון העיר העתיקה. בכיכר המרכזית, ליד האמפיתיאטרון של ורונה התאספו מאות אנשים לקראת הופעה שעמדה להתקיים שם. לא ממש הבנו מי הזמר הזה אבל אבא הסיק שמדובר באייל גולן האיטלקי. 
כמו כל תיירים שמבקרים בעיר גם אנחנו רצינו להגיע ולצפות במרפסת של יוליה שעליה התבסס המחזה המפורסם "רומיאו ויוליה". השילוט משום מה היה מבלבל. היה רשום "הקבר של יוליה" ולאחר כמה רחובות הופיע "הבית של יוליה". הרחובות היו יחסית ריקים, היינו בטוחים שאנחנו לא בכיוון, אז נכנסו לבית קפה לשאול וגם לעשות פיפי. אני שמתי לב שמוכרים שם דבר שבזמנו עוד לא ראיתי - שווארמה שוקולד. לצערי או למזלי לא הייתי רעב מספיק בשביל להתנסות בדבר המשונה והמדהים הזה.
שווארמה שוקולד. Before it was cool
מנעולים כסמל לאהבה נצחית. המרפסת של יוליה











מתחם המרפסת של יוליה יחסית קטן ומאוד צפוף בשל כמות המבקרים המוגזמת שלו. כשהגענו ראינו את המרפסת הקטנה שעליה נעמדו כל מיני תיירים כעורים שעשו פוזות לא ברורות למצלמה כלשהי בקהל. באיטליה כמו באיטליה שום דבר לא ניתן בחינם בלי סיבה ועלייה למרפסת כרוכה בתשלום לא ממש סמלי. מה גם שממול למרפסת נפתחה חנות שכל כולה מוקדשת למכירת מזכרות ואביזרים עם כיתובי אהבה ורומיאו ויוליה, אבל גם מנעולים בשלל צבעים שאותם נועלים על הגדר הגבוהה ורושמים את שמם של בני הזוג כסמל לאהבה נצחית.
משם כבר היינו לחוצים למצוא את החנות של C&A שראינו שלטים שלה לפני שנכנסו לעיר העתיקה. זה היה היום השביעי של הטיול ועדיין לא היה השופינג הגדול שתמיד קורה בשלב מסויים. רשמנו את הכתובות ב-GPS ולמרבה ההפתעה הגענו לקניון עצום עם הרבה יותר ממה שרצינו. אז בילינו שם כמה שעות עד שהיה צריך להתכנס בסעודת האבירים.

מתחם סעודת האבירים, שנקרא למעשה "Medieval Times" נמצא ממש ליד "גארדה לנד", שאליו נגיע בפרק הבא. התכנסו כל המשפחה, חבשנו כתרים ואמרנו שלום למכרים ישראלים שמילאו את המתחם ולא הותירו זכר למבקרים ממדינות אחרות. אפשר להבין למה, זה היה חול המועד סוכות. 
התיישבנו בתוך האולם שם חיכו לנו צלחת פח ועלייה קערת פח נטולות סכו"ם. מסתבר שזה חלק מהחוויה שהמקום מציע, ארוחה בנוסח ימי הביניים. הוגשו לנו מרק ולחם, לאחר מכן עוף שלם לצד בירה או קולה. 
המופע היה נחמד, אבירים על סוסים עושים כל מיני תרגילים, יורים בחץ וקשת וכמובן נלחמים בחרבות. לא ממש היה אפשר להבין מה השחקנים אומרים גם כי חלק מהמשפטים שלהם היו באיטלקית וגם כי זה לא ממש עניין אותנו. הרגשנו כמו אדונים והאבירים על הסוסים מבדרים אותנו במהלך הארוחה. עשינו רעש ודפקנו על הצלחות, כי זה מה שצריך מסתבר.
אילנית הייתה ממש ברוח הלחימה ודאגה ליידע את כל מי שאינו האביר הכחול שכדאי לו לוותר על הניצחון ומהר. רובם לא התייחסו אלייה, מלבד האביר הצהוב.


כשהאביר הצהוב עשה את הסיבוב שלו לקהל ועבר ביציע של הכחולים, שלנו, אילנית צעקה לו בוז וסימנים של "אתה מת". הוא נעצר והסתכל והצביע עלייה. אילנית לא התבלבלה, הסתכלה עליו בעיניים והבינה למי יש חרב. זה היה רגע בלתי נשכח שלצערי לא הצלחתי לצלם אבל היה חשוב להזכיר אותו כי כנראה הוא זה שהכריע את הכף ודרבן את האביר הצהוב לקחת את הניצחון ולהותיר את האביר הכחול לאכול אבק.
המופע הסתיים וביציאה נעמדו כל האבירים למען תמונה עם תומכיהם. שירה ונדב הגיעו להצטלם עם גופרדו, האביר הכחול והמזוקן שלנו. לגופרדו היה זקן מרשים מאוד שכנראה לא הרשים את שירה יותר מדי, היא ניסתה לתפוס לו בזקן ולבדוק האם הדבר אמיתי. גופרדו לא התבלבל וישר תפס לה את היד לתדהמת כולם. אז אם חשבנו שהיום הזה עבר בשלום, ברגע האחרון קיבלנו תזכורת לכך שזה לא נגמר אף פעם.

כל התמונות מתוך הפרק - בפייסבוק של 770


יום שבת, 4 באפריל 2015

ליל הסדר עם GoPro



לכבוד יום הולדתי המתקרב זכיתי לקבל מצלמת GoPro Hero4 חדשה. כרגע אני מגדיר את עצמי בשלבי הניסוי של המצלמה, משחק עם ההגדרות ולומד את הסודות הכמוסים שלה. המצלמה כל כך קטנה שזה מדהים אותי כל פעם.
לכבוד הסדר החלטתי לתעד את המאורע שהתרחש אצלנו בבית ותליתי את המצלמה על דלת ההזזה של הגינה כדי לצלם את כל הערב. אבל לא סתם וידאו סטטי, אלא בפיצ'ר המגניב - Time Lapse. בהתחלה ניסיתי לצלם את הערב יורד על הבית אבל משום מה זה לא ממש הצליח (יש בהתחלה איזה שניה וחצי של זה), ובערב צילמתי את כל קריאת ההגדה וכמובן את הארוחה עצמה.
את הארוחה הגדרתי לצלם בהפרשים של 10 שניות בין לכידה ללכידה.
החלק המעניין באמת הוא שבגלל שהצילום נעשה באיכות 4K, שלמירב ידעתי זה פי 4 מ-HD, אפשר לעשות זום על אזור מסויים ברצף הצילומים כדי לתת תחושה יותר מעניינת. 
הסרטון הזה באורך 20 שניות בלבד, אבל הוא מכיל קרוב ל-600 תמונות. זה מגניב ומקווה שבעתיד אעשה עם התכונה דברים טובים יותר.

יום חמישי, 2 באפריל 2015

הספד לשלג

אני זוכר את הלילה שבו נולדת.
הייתי בכיתה א' וזה היה היום האחרון של חופשת פסח. כל הלילה לא הצלחנו להירדם מהיללות של מיץ, אמא שלך, שכרעה ללדת מחוץ לדלת. בבוקר שהגיע גילינו לשמחתנו שני גורים לבנים ומבריקים.
כשהגעתי לכיתה בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי ער והמורה אישרה לי להניח את הראש על השולחן ופשוט לישון. זאת הייתה שינה טובה מאוד, למרות שמסביבי התנהל שיעור כרגיל.
מאז עברו כמעט 14 שנה, שבהם עברת איתנו כל בית וכל דירה, למרות שאמא תמיד הייתה בטוחה שהפעם לא נצליח לקחת אותך באוטו. חיכית לנו גם שנעדרנו לתקופה ארוכה ולא התייאשת גם ששכחנו להשאיר לך מספיק מים ואוכל בזמן הזה. היית תופסת עכברים וציפורים כדי לספק את אדונייך אבל בסוף תפסתי אותך רודפת אחרי גרביים שבכביסה. 

השתלטת על קומה שלמה שהכניסה לכלבים הייתה אסורה ותמיד היית ישנה בערמת ציוד אופניים של אבא במקום במיטה שהייתה מעל המקרר.
היית יושבת שם בשקט ומעבירה את ימייך אבל כשבאו אורחים לא ויתרת על השכמה מוקדמת וקולנית (לטענתם, לי תמיד נתת לישון). כשעוד היית אמיצה מספיק לעלות עד לחדר שלי היית מוצאת לך נקודה להתכרבל בה בדיוק במרכז המיטה ככה שאני הייתי נאלץ לזחול בעדינות מתחת לשמיכה כדי לא להפריע לגברת. אבל אהבתי את זה.

ביי, שלג
2001-2015

יום ראשון, 22 במרץ 2015

היינו באיטליה - תמונות מפרק 7

פרק 7 של "היינו באיטליה" עדיין נמצא בשלבי עריכה ראשוניים והסוף עדיין רחוק. עד שהתוצאה תצא לאור, אפשר לשתף אתכם בתמונות מתוכו. המשפחה הגדולה חוזרת לימי הביניים ומגיעה לאכול סעודת אבירים כמו פעם ולצפות בקרב חרבות על ליבה של הנסיכה. רק תשמרו על הזקן שלכם משירה, טוב?


















מתי הפרק המלא עולה? עשו לייק ל-770 בפייסבוק והישארו מעודכנים!

יום שישי, 27 בפברואר 2015

אייפון וחרדת נטישה


קרוב ל-3 שנים שאני משתמש באייפון 4S. מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם אותו המכשיר. השתמשתי בנוקיה לפני זה (כשהיא עוד הייתה רלוונטית) וגם, איך לא, בסמסונג 770 האגדי. שני המכשירים המאיסו את עצמם עליי בערך אחרי שנה של שימוש. אבל מהרגע שעברתי לאייפון באמצע 2012 באמת הרגשתי שמדובר בטלפון מצויין. השנים עברו, הטכנולוגיות השתפרו ומסביב כולם עם אנדרואיד על שלל גרסאותיו אבל אני בשלי. ממשיך לתחזק ספריית אייטונס מתוקתקת ומפורטת ונאלץ להתמודד עם גחמותיו של iCloud המציק והקיבולת המזערית שלו.

בחודשים האחרונים ההגמוניה ושיתוף הפעולה ביני לבין האייפון שלי התחילה להתערער. כולם יודעים שאפל דואגת שעדכוני הגרסה של המכשירים הוותיקים שלה יהפכו את המכשיר לאיטי ודפוק יותר כדי לעודד רכישת מכשירים חדשים יותר. מצד אחד, מדובר בצד הגיוני של החברה שרוצה לקדם מכשירים מתקדמים יותר ולמנוע משתמשים שלא נהנים מהחוויה הטובה יותר שיש לה להציע. אבל מצד שני, זה צעד לא הוגן ואפילו חצוף. אני חושב שבמקום להמשיך ולעדכן את הדגמים הישנים של האייפון בעדכוני גרסה חדשים שלמעשה הופכים את המכשיר לאיטי ומעיק עדיף פשוט לעצור את אפשרות העדכון ולהשאיר את אותם דינוזאורים במערכת הפעלה ישנה יותר. כבר עכשיו הרבה אפליקציות מסרבות לתמוך במערכות הפעלה ישנות יותר, כך שמשתמשים שמסרבים לעדכן את מערכת ההפעלה שלהם לא יכולים לעדכן חלק מהאפליקציות שלהם מלכתחילה. 

אני יודע שאני צריך להחליף את המכשיר שלי. אבל אני לא יודע לאיזה מכשיר אני אחליף. זה לא סוד שהעולם מלא במגוון מכשירי אנדרואיד שכוללים תכונות טובות הרבה יותר מאייפון 6, אבל הבעיה העיקרית הוא ההפרדה המוחלטת בין iOS לבין אנדרואיד. כלומר, אם אני משתמש ותיק באייפון, מתחזק ספריית אייטונס ומקפיד לגבות כמה שאפשר את התוכן שעל המכשיר שלי אני אאבד את כולו ברגע שאחליט לנטוש את iOS. 
מדובר על למעלה מ-7 שנים של עבודה על המוזיקה ולאחר מכן גם על ההגדרות האישיות, התמונות וההודעות שילכו לפח ברגע שאחליט לערוק למתחרים. 
בנוסף, אני לא ממש מסתדר עם אנדרואיד. יותר מדי אפשרויות, המון תפריטים ויכולת לשנות מצבים שמעט מרתיעה אותי. אני ממש לא טכנופוב, אבל בדיוק כמו שעדיין לא עברתי ל-OSX (מערכת ההפעלה למחשבים של אפל) והמשכתי עם חלונות, כך המצב בפלאפונים. ה-iOS לא נותנת לי לבחור כל דבר מתוך הנחה שעדיף להתעסק בעיקר. המערכת מתקינה לבד אפליקציות, מסדרת מוזיקה, תמונות והודעות. אתה צריך רק להגיע.

עכשיו הקמפיין לשכנוע דינוזאורים עולה שלב, כשגם אייטונס מתחיל לרמוז בגסות שהאייפון שברשותי כבר צריך ללכת לעולמו. הבוקר החליטה התוכנה שהיא מוחקת את כל המוזיקה מהמכשיר בטענה שאין מקום פנוי. לפתע יש לא פחות מ-6 ג'יגה של קבצים מסוג "אחר", שלאיש אין מושג מאיפה הם הגיעו וכיצד מוחקים אותם.
מהמדריכים שקראתי בגוגל נאמר בשורה התחתונה לעשות פירמוט למכשיר. זה לא בעיה, רק שכמו תמיד ברגע שצריך לתקן משהו בפירמוט, האייטונס מסרב לעשות וממציא תקלות כדי לסקל את המהלך. עם כל אהבתי לספריית האייטונס, כתוכנה לסנכרון מדובר בחרא של תוכנה שעמוסה בתקלות מעצבנות ובלתי אפשריות לתיקון.

כעת אני מנסה בכל זאת לנסות למצוא פתרון שלא כולל פירמוט, אבל אין לי ברירה. עכשיו צריך לנסות למצוא פתרון לחוסר המוכנות לבצע פירמוט...