היו לנו הרבה ציפיות מפירנצה. בכל זאת, זו אחת הערים הכי ידועות ומלאות בדברים שאסור לפספס ובראש ובראשונה - פסל דוד של מיכאלנג'לו כמובן. אז בטח שיהיו לנו ציפיות גבוהות מביקור בעיר.
כולם החנו את הרכבים בפירנצה ואז הדלת לא ננעלה לחלוטין. אילנית כמובן נודבה לדבר עם חברת ההשכרה האיטלקית (Maggiore) שלא ממש נתנה פתרון הגיוני - לנסוע לרומא או למילאנו כדי להחליף רכב. הוחלט לחכות עם הנסיעה הלא מתוכננת הזו לזמן אחר ולהעביר את כל הרכוש שהיה ברכב לשני הרכבים האחרים שכן ננעלים כראוי. התחלנו לרדת לכיוון העיר.
הייתה הליכה משעשעת במהלכה ראינו שיירה של פיאט 500 שצפרה לנו בהתלהבות וראינו אנשים מוזרים על שפת הנהר. אבל כשהגענו לליבה של פירנצה לא האמנו לכמות המטורפת של האנשים שפקדו את המקום. בדרך לגשר הדמעות רחובות עמוסים תיירים, דוכני גלידה עשירים ופיצריות מלאות ריחות מסחררים. חלק התפתו לקנות גלידה והמשיכו ללכת לכיוון הבית של משפחת מדיצ'י, שם חיכתו אמני רחוב מחופשים לקופידון, רעמסס ועוד דמות מסתוריות שלא הצלחנו להבין. כמובן שהילדים הקטנים הצטלמו ונהנו, אבל גם אילנית וניר, הזוג המלכותי, נענו לבקשת הקופידון להצטלם עם מלאך האהבה ולהותיר את כל השאר להתמוגג מהקיטש.
לאחר שיצאנו מהדואמו התפצלנו לקבוצה שרוצה לראות את פסל דוד ולקבוצה שרוצה לראות איפה יש חנויות שוות. בדרך לשם תקף אותנו הרעב והחלטנו לעשות את הדבר הכי מבייש בחופשה בחו"ל - לאכול במקדונל'ס. למרות שאם חושבים על זה, יכול להיות מעניין להיכנס למסעדה שאתה לכאורה מכיר בעל פה את התפריט שלה ולראות איזה ארוחות יש במדינות אחרות. כיאה למסעדה באיטליה, אחת המנות במקדונלד'ס האיטלקי היא מנת פסטה עם ירקות וזיתים שהייתה, כמו שניחשתם, לא טעימה וקרה. אולי האיטלקים אוהבים את זה, אבל זה לא מה שציפינו לו.
התקדמנו לכיוון האקדמיה, שם ניצב פסל דוד, והגענו לתור שבמבט ראשון לא נראה כמו תור, אלא יותר כמו קבוצת אנשים מפוזרת בעלת מכנה משותף. אילנית יצאה לברר בקצה הרחוק של התור כמה זמן יקח לחבורה מישראל להיכנס ולראות פסל משיש. שעתיים הייתה התשובה של הבחור בראש התור. אילנית חזרה מהר וקיררה את ההתלהבות. אפשר לומר שהיא עשתה לכולם אחורה פנה ואיכזבה גם את בעלה וגם אותי.
מסתבר שעבור נירי זאת כבר הפעם השנייה שהוא מוותר על פסל דוד. מיד לאחר שהתחתנו, אילנית וניר נסעו לפירנצה והגיעו גם הם לראות את פסל דוד. למזלם לא היה תור, לצערם בכניסה היה שלט - "אנחנו בשביתה - המוזיאון סגור". ומכאן ילדים, המושג "שביתה איטלקית".
הדרך חזרה לאוטו הייתה אמורה להיות מיוחדת, דרך הגנים שאתם שמם לא יצא לי לשמוע. התיישבנו על הרצפה הממש לא נעימה שהייתה מלאה באנשים שוכבים וחיכינו להחלטה. גיל חזר גם הוא עם בשורות לא מעודדות שכרטיס כניסה לא מצדיק את המחיר שלו והתחלנו בויה דה לה רוזה לכיוון האוטו.
הייתה הליכה ארוכה שכללה גם טיפוס במדרגות שאותם ירדנו בתחילת היום. כולם היו קצת עייפים אחרי היום ורק רצו להגיע לאוטו לנוח. גם סבא חיים רצה ולשם שינוי גם אמר את זה לסבתא חנה שישר הסיקה שלסבא כואבות הרגליים והוא לא יכול ללכת. מיד כולם החלו לחפש פיתרון ושקלו לקחת מונית בשבילו עד לחניון. אבל לטענת סבתא חנה, הכל בראש וסבא עשה את עצמו.
בדרך הביתה עצרנו בעיירה שליד הבית, איפה שבפרק הקודם קנינו בסופר, בפיצרייה מקומית ומבטיחה. הרכבים של גיל וניר הגיעו ראשונים ואז לילך הגיעה ואמרה שהחלון של הדלת נסדק. הגענו לשם ובאמת החלון היה כולו רסיסים. אבל איך זה קרה לפתע?
מתברר ששלומיק לא אהב שהדלת לא ננעלת אז הוא ניסה לנעול אותה בכוח. הרבה כוח. כאן כבר הכיף התפוגג והתחלף במתח. אילנית קבורה עם הטלפון, מתקשרת לחברת ההשכרה בארץ ונתקלת בבעיה - בישראל זה ערב חג סוכות. הכל סגור, כמעט ואין מענה. היא מנסה שוב להתקשר למג'ורה, חברת ההשכרה האיטלקית, שמודיעה לה שמחר יחכה רכב חלופי ברומא. רומא במרחק של כ-3 שעות נסיעה. מי יסע? מה נעשה? זה בזבוז זמן, יש ילדים קטנים.
נסענו חזרה הביתה, לילך נראתה מבועתת ביציאה מהרכב. מסתבר שבמהלך הנסיעה נפלו רסיסים מהחלון לתוך הרכב, שכמובן הפחידו את כולם ומהפחד גרמו ליובל הקטנה לגעת ברסיס וכמובן להיפצע ממנו.
מה יקרה מחר?
