ממש לא מזמן, לתאריך היום הייתה משמעות עבורי. הנה נגמרו להם חודשיים של חופש. עולים כיתה, מתחילים את החטיבה, מתחילים את התיכון. עולים לי"א... י"ב... לפני שנתיים זה נגמר.
חודשיים של חופש מוחלט, ששום דבר לא יכול למנוע אותו היו דבר מובן מאליו. עשרה חודשים היינו בבית ספר, מגיע לנו חודשיים חופש ביולי ובאוגוסט (עם זליגה של עשרה ימים ליוני כמובן).
פתאום היום דברים שנראו לי מוחלטים ומובנים מאליהם, כבר לא כאלה. בצבא כלום לא בטוח, פתאום משתנה הלו"ז, יש עוצר, קיבלת שבת, השתנו הסבבים כי המג"ד רוצים לשתות קפה שחור בלי סוכר. מרוב הפעמים שבוטלה לי החופשה אני חושש לתכנן תוכניות. כי מי יודע אם אני בכלל אצא הביתה. מי יודע אם בחמישי אני בבית. אולי יוחלט שנצא בשישי, אולי לא נצא בכלל.
אי אפשר להכין אותך לזה, רק להתרגל לזה עם הזמן. אין תשובה יותר טובה.
31 באוגוסט. יום שכולו התרגשות, גם אם כולם מכחישים את זה. תמיד לקראת הערב, רגע לפני שנכנסים למיטה בידיעה שמחר כבר אי אפשר לקום ב-10, מרגישים את הפרפרים האלה. איך תהיה השנה? מי יהיו החברים? ליד מי אשב? איזה סנדוויץ' אמא תכין לי מחר?
ואז אחרי הרבה סיבובים של הראש מתעוררים לבוקר של 1 בספטמבר. השעה תמיד מוקדמת מדי, למרות שהחלטת לגנוב עוד שתיים שלוש דקות ולשים שעון ל-7:03. אמא מעירה אותך דקה לפני השעון ואתה מרגיש כאילו לא ישנת דקה. מתלבשים, אוכלים ויוצאים לעוד שנה שמתחילה בציפייה כבר לחגי תשרי, לפסח, לחופש הגדול הבא.
רק לסיים כבר את הבצפר. שייגמר כבר. אחרי זה יהיה טוב, העולם פרוס לפניי. נצא כל ערב, נקום מתי שבא לי ופשוט נהיה שמחים.
שנתיים אחרי, 31 באוגוסט זה עוד יום בלוח השנה. בדיוק כמו 1 בספטמבר. מה שחשבתי אז כבר נראה לי אחרת לגמרי היום. נדבר עוד שנתיים, נראה לאן זה יתפתח.
