היינו באיטליה / ירד בעריכה

הפרק הבא של "היינו באיטליה" עדיין לא מוכן, אז החלטנו לתת לכם מקבץ סצנות שירדו מהפרק השני. רובם ירדו מהסיבה הפשוטה שאם הם יישארו, הפרק היה יוצא ארוך מדי. לא צריך להיות איש שיווק מלומד כדי לדעת שצופי יוטיוב לא אוהבים להתחייב לסרטונים ארוכים (אלא אם כן יש עליהם באזז מטורף ברשתות החברתיות), והגבול שהוצב לפרקי "היינו באיטליה" הוא לא לחרוג מ-15 דקות לפרק. נשמע הוגן לא?

למקרה שרציתם להיזכר - פרק 2 המלא

כל הפרקים של "היינו באיטליה"

העיר שלנו - הפרק הראשון של "עם קצפת ודובדבן"

הרקע והקשר ל"היינו בגרמניה"

כמעט שנתיים עברו מאז יצאה המשלחת המשפחתית אל עבר שדה התעופה של פרנקפורט למה שהיה אמור להיות בראש ובראשונה טיול בגרמניה ("כי נמאס לנו כבר מצרפת"). מה שקרה בפועל הוא שרוב הזמן בילינו בשטח צרפת, על הגבול עם גרמניה ומלבד להיות ב"אירופה פארק" ראינו את הפדרציה הגרמנית רק כשנסענו לשדה תעופה שוב. מי שהייתה מתוסכלת מהעובדה הזו הייתה שרית שחשה כיסופים אל המולדת הרחוקה (למרות שהיא בכלל צברית) והתעקשה לארגן טיול חוזר שיהיה באופן בלעדי בגרמניה. ניסיונות שונים וחילוקי דעות רבים הובילו לדחיית התאריך ולצמצום מספר המשתתפים עד לרמה של משפחה אחת מתוך שלוש + סבא וסבתא ולמיקוד באזור "היער השחור", הידוע בעוגת היער השחור עם הקצפת והדובדבן העסיסי שלה.

סיפור ותיק במשפחתנו מספר על דוד רחוק שגר בניו יורק,עשה מילונים ולאחר מלחמת העולם השנייה שלח נציגים לארץ ישראל לבדוק אם נותרו לו קרובי משפחה. כשהגיעו הנציגים לסבא יצחק, זה דחה את קיומו של הדוד הרחוק ותירץ שאין לו שום קרובים בארצות הברית. חזר הנציג אל הדוד הערירי שהחליט להוריש את כל הונו לבניית מוזיאון לאמנות בוושינגטון הבירה שקיים עד היום ונקרא "מוזיאון הירשהורן".

העיר שלנו

הסיפור על הדוד והמוזיאון ככל הנראה אמיתי ונכון, אבל סיפור אחר על המשפחה מעניין הרבה יותר. אי שם בשנות ה-70 נאמר לסבא חיים על קיומה של עיירה ציורית ויפה בגרמניה בעלת שם זהה לשם המשפחה שלו. משום מה, סבא וסבתא טיילו הרבה באירופה בשנים שלאחר מכן אך לא חשבו מעולם לעצור ולבקר בעיר הנושאת את שם משפחתם. החלטנו לקחת יוזמה ולהגיע לעיר הנידחת והמסתורית. שעה וחצי מפרנקפורט הגענו לפרשת דרכים ואילולא היה לנו GPS ברכב ששכרנו, ספק אם היינו מגיעים למקום היפה הזה. בכבישים צרים, על הרים תלולים, בתוך עיירות זעירות ורדומות נסענו ולא ראינו אף שלט המעיד על קיומה של העיר הירשהורן. רק כ-20 קילומטר לפני שהגענו התחילו השלטים לרמוז שאנחנו בדרך הנכונה, ומה תגידו - הם לא טעו. העובדה המעניינת היא שזו עיירה הרבה יותר גדולה מכל שאר הכפרים הנידחים שדרכם עברנו ואליהם היו שלטים די ברורים.
עלינו לטירת הירשהורן, שכיום משמשת כבית מלון די יוקרתי, השקפנו על נהר נקר שעובר בה וטיפסנו על המגדל הגבוה. גיל ושרית החלו לחוש את הכוח בידיהם ולקבל החלטות בנוגע לאישורי הבנייה בעיר. תאמינו שגם אתם הייתם חושבים אותו דבר, אם הייתם בעיר שקרוייה על שם המשפחה שלכם.

תמונות מתוך הפרק - בפייסבוק של 770

היינו בהישרדות - היינו בגרמניה

תאמינו לי, זה היה יום מייגע. יותר מאירופה פארק, יותר מקו מז'ינו, היום הזה היה מטורף. זה היום השישי של החופשה, יום לפני הסוף. לכולם כבר נמאס אחד מהשני. אילנית וניר מנהיגים מרד ונמלטים ל"באפלו גריל", גיל בורח לשרית, חנה במופע יחיד "בנים גידלתי ורוממתי" וכולנו נאלצנו לצפות בזה.
העיקר שהיה מה לאכול.
הבוקר התחיל כרגיל, סבא וסבתא משחקים כיסאות מוזיקליים ועוברים בין המכוניות. אז התחיל לרדת גשם מעיק והגענו לגן חיות מגוחך שרוצה שנשלם יותר ממה שהוא שווה. במקום זה, נכנסו ליער סבוך שמלא בפטריות אדומות עם נקודות לבנות שזכורות לנו עוד מהפעם ההיא כשהיינו בהולנד ב-2003. השוס היה אגם יפה למרגלות היער, אבל לא מצאנו אגם. או שבילים מסומנים! עברו כמה דקות ולפתע הגיח שלומיק מהעצים והודיע בחגיגיות שהנה, הוא מצא את האגם. הלכנו והלכנו רק כדי לגלות שהוא מצא תצפית על האגם ושאנחנו נמצאים על הר.
אבל רצינו אגם.
אז חיפשנו את הכביש שיוביל אותנו מהיער היישר לאגם. אחרי הרבה רגעים של נסיעה ועצירה הייתה תחושה שמצאנו את האגם. גיל הוריד את שרית באמצע הכביש כדי להדריך את שאר המכוניות, אבל אז התחיל המרד- אילנית שולחת SMS "אנחנו פורשים", ושרית תקועה באמצע שומקום ובלי רכב.
במעבר חד.
התיישבנו במסעדת "באפלו גריל", המסעדה הכי אמריקאית שיש, בעיירה לונוויל (מהפרק הקודם). גילינו סוגי בשר של ידענו שקיימים (כן, חזיר) ואז ברגע שהכי לא ציפינו לו זה קרה. סבתא חנה החליטה להיות הגיבורה ולשלם על כוווולם. לא כל כך מהר! אנחנו משפחה ערכית!
ככה עברו כמה דקות טובות של ריבים ומשפטים בסגנון "את לא משלמת", כל זה בזמן שהמלצר ההמום בסך הכל רוצה שנירגע. בסוף נרגענו, חזרנו לפארק וחרשנו את עולם המים.

היינו במלחמת העולם ה-2 - היינו בגרמניה

הפרק ממשיך מהנקודה שבה הסתיים הפרק הקודם - ניר נכנס לשירותים הציבוריים. מה יעשה שם? מה יקרה כתוצאה מכך? הכל יכול לקרות במקומות כאלה...
בזמן שניר עסוק בעניינו, חנה ממשיכה בשיחה עם אנגלה, שאף אחד לא יודע את השם האמיתי שלה, ומגיעה לרבדים עמוקים ורחוקים. משיחה על הילדות ברומניה לפתע מגיעה השאלה שהפתיעה את כולם:
"עברת בתאי הגזים?"
חנה, מההלם שנשאלה בכלל שאלה שכזאת עונה בסרקסטיות "אם הייתי בתאי הגזים, הייתי מגיעה לכאן?". פחות מדקה אחרי אותה אימרה וכבר כולנו שומעים את שהתרחש והמומים וגם מחייכים חצי חיוך, היא מציצה עלינו!
ניר מחליט שהוא הולך עם הנקמה עד הסוף ולוקח אותנו לסיור בתור הונספץ'; גדר חשמלית ליהודים, משאבת ביוב וטראומות מהמלחמה הגדולה. לא תאמינו עד כמה זה נראה אמיתי באותו רגע.
אחרי התפרקות במכונית עם ה"נקקמה", שילוב של נקמה ו...אתם יודעים, מצאנו עצמנו עמוק באדמה מסיירים בקו מז'ינו. אותו בונקר שהיה אמור לסמל את הכוח של הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועשה לה יותר בושות מתקרית הבגט המקולקל ב"מאפיית האחים כהן" בנתניה.
סבא מגשים את חלום חייו, אתר שולי מבין אתרי המלחמה הוא היעד המרכזי שלו ואנחנו הצטרפנו אליו כי אנחנו משפחה כזאת מיוחדת. ולא סתם מיוחדת, הולכת איתו וחוצה 2 ק"מ של מנהרות בטון קרירות וקלאוסטרופוביות ביותר.
התיישבנו בחנות המאפים/בית קפה שבהונספץ' (לא ברור), אחרי שחיפשנו בנרות מסעדה שמוכנה להגיש לנו אוכל (רובן היו פשוט סגורות). שם השיחה שוב חזרה לנושא הבוגר והעמוק של תאי הגזים ובו ניר דאג להזכיר לנו את המלחמה הבאה ואת העובדה שהבנות שלו מחוסנות מהגזים. הסיבה בפרק.
החופשה הזאת הייתה חוויה אחת ענקית, אבל היום הזה היה השיא שלה.

היינו באירופה פארק - היינו בגרמניה

לא קל להנחות 17 איש בחוץ לארץ ולצפות שהכל יהיה בסדר כמו שלא קל לעלות על רכבת הרים לילדים בגיל 40. הפרק השלישי של "היינו בגרמניה" כבר כאן!

כל סוף הוא

הפרק הראשון של "אחד על Echad" עלה ב-20 באוגוסט הקיץ, תאריך סמלי. בתאריך הזה בדיוק לפני שנה חזרנו (הישראלים) הביתה ולא יכולנו לחכות לקיץ הזה. השנה האמריקאים הגיעו מוקדם יותר וגם עזבו מוקדם יותר, ב-10 באוגוסט.

הסדרה הזאת החזיקה את הקשר שלנו עוד וגרמה לנו להתגעגע לשבועיים האלה כל כך.

הודעות פייסבוק כמו: "I miss you!" שנראות סתמיות לאדם מן השורה, היו בעלות משמעות רבה בעיניי ואני בטוח שגם שאר המשלחת הרגישה כך.

הפרק ה-6 של "אחד על Echad" אמור להיות האחרון בעלילת המשלחת והתחיל להיכנס לפעילות בימים האחרונים, כולל קטעי וידאו חדשים מהשבוע הנוכחי בהשתתפות המשלחת. איזה כיף שיש אינטרנט!

מה עומד להיות בפרק האחרון?

תמונות מקיץ 2009, בשיקגו.

המשך הפרק הקודם - אוכלים פלאפל.

השיר של מייקל ויואב, שכל כך חיכו לו (וגם יואב העלה קטע משלו, לינק בהמשך).

מילות פרידה מחברי המשלחת.

ועוד!

בהחלט הולך להיות פרק מרגש ומעניין, עם סיום דרמטי כמו שאמריקה אוהבת לעשות. אמנם אין לנו את ליאונרדו די קפריו ובר רפאלי לא תבוא לחלטר בסוף עונה (כמו שהיא עשתה בכל עונה של "מועדון לילה"- לא נמאס?) אבל יש לנו את אבּי!

תאריך משוער: יום שישי 12/11/10

הפרק הכי לוהט - "אחד על Echad"

מירושלים נסענו ישר לים המלח. הזמן הוא תחילת אוגוסט ודווקא השנה קיבלנו את הקיץ הכי חם אי פעם.

אז נכנסו לים המלח, בהתחלה קצת כאב ואז זה עבר. בסוכת המציל שבחוף היה צג שמראה את הטמפרטורה. כשנכנסו למים היו 46 מעלות, אמרנו "אוקיי, חם" ואחרי כמה דקות הטמפרטורה עלתה עד שהגיעה לשיא המלחיץ של 50 מעלות (!) ובדיוק אז נזכרתי שאדם יכול לשרוד בחום של 58 מעלות. היינו קרובים לשם...

אחרי שנשמנו לרווחה באוטובוס יצאנו לעין גדי, למים קצת יותר קרים ומשם ישר לחניון הלילה של מצדה, שם נשכבנו על המזרנים ולא רצים לזוז לשום מבצר עתיק.

שנה טובה? חכו לפרק הבא