יום שישי, 26 בדצמבר 2014

2015 ואנחנו

אז ב-2014 לא היו ל-770 יותר מדי הפקות. המשכנו עפ היינו באיטליה ועדיין לא סיימנו וגם אפס בחולייה ארצית קפצה לבקר ל-3 פרקים. אז ל"איטליה" נשארו עוד 3 פרקים בערך וכשתסתיים מתישהו בשנה האזרחית הבאה (בעזרת השם) לא ברור לאן מועדות פנינו ומה יעלה בערוץ של 770, שיחגוג בפברואר 6 שנים.

אז מה צפוי ל-770 ב-2015?

  • "היינו באיטליה" נגמרת
  • פרק האיחוד של "היינו באיטליה" (עדיין בפיתוח)
  • Travel (שם זמני) - סדרת סרטונים מתוך מגוון אטרקציות תיירותיות שערוכות בצורה מגניבה ביותר. עד כה התחלתי לערוך מקום אחד, אבל במידה ואראה לנכון אפתח את כל קבצי המקור מהארכיון ואוסיף עוד מקומות. אני מתכנן גם לקנות מתישהו בעתיד מצלמת GoPro ולעשות סרטונים כמו זה:

יום שישי, 12 בדצמבר 2014

פתאום היא מתפרצת

מתוך צילומי העדויות של "היינו באיטליה"
הבעיה העיקרית שלי עם עריכת סרטים היא המוטיבציה. באופן כללי אני מאוד אוהב לעבוד ולערוך חומרים שצילמתי אבל מאז שהתחלתי עם "היינו באיטליה", המוטיבציה, או יותר נכון המוזה שלי להתיישב ולערוך את הפרקים עולה ויורדת. בניגוד ל"היינו בגרמניה", שאז גם הייתי בתיכון והיה לי הרבה יותר זמן פנוי להתיישב ולערוך את הפרקים, ב"היינו באיטליה" אני מחלק את זמני 80-20 לטובת הצבא ובזמן המועט שאני בבית אני צריך לחלק את זמני בין שלל עיסוקי, ש"היינו באיטליה" הוא אחד מהם. בנוסף, "איטליה" כוללת פן נוסף שעדיין לא יצא לי להתנסות בו מעולם - העדויות. אם עד כה הסרטים שהפקתי היו ברובד אחד של "האירועים עצמם", עכשיו,  נוסף רובד חדש ומאתגר - "הסיפור מאחורי" שבו נכללים העדויות של בני המשפחה.
הרובד הזה הוא מצד אחד מקל בעריכה כשיש צילומים שאינם מובנים לצופה, כי אז אפשר להכניס מישהו מדבר על מה שקורה באותה סצנה אבל מצד שני מצריך הרבה תשומת לב וזיכרון לפרטים. ישנם קרוב ל-14 מצולמים שמתארים כמעט את כל ההתרחשויות של הפרק ותפקידי כעורך הוא לבחור את העד הכי רלוונטי ומעניין. 

כעת מלבד החלוקה להתרחשות ולעדות, מצטרף האקס פקטור התמידי שהוא העריכה הקצבית. מצד אחד, צריך להעביר את ההתרחשות בצורה ברורה אך גם מבדרת וקצבית. אז צריך לדעת לבחור את החומרים המעניינים, לברור מכל צילומי הנוף האינסופיים (תאמינו לי, שיש יותר מדי כאלה ובו זמנית מעט מדי) את אלה שמתאימים לאותה סצנה ולהוסיף קצת מוזיקת רקע חביבה, אבל שלא מוגנת בזכויות יוצרים כי אז בפרסום של הסרטון ביוטיוב אני מקבל מיילים זועמים.

הפרקים של "היינו באיטליה" ארוכים משמעותית מסדרות קודמות של 770. אם ל"היינו בגרמניה" היו פרקים באורך של בין 5 ל-6 דקות, ל"איטליה" יש לפחות 15 דקות אחרי תספורת רצינית. העדויות מוסיפות הרבה מאוד כמו שהבנתם. אם אי פעם אקבל הצעה להעביר את "היינו באיטליה" לטלוויזיה בתנאי שהפרקים יהיו באורך מסורתי בין 20 ל-25 דקות לא תהיה בעיה. מכל פרק יורדים לא מעט דקות של התרחשויות ועדויות שפשוט לא מתאימות לעריכה הסופית. אבל במידת הצורך יהיה אפשר להכניס אותם כדי למלא את החלל הריק שחסר.

לא התלהבו מ"היינו בגרמניה". אבי ניר, מנכ"ל קשת
מה שמזכיר לי שלפני כ-4 שנים, "קשת" פרסמה מודעת דרושים באתר שלה לאנשים שעברו חוויות מיוחדות ולא שגרתיות בחו"ל. מיד קפצתי על ההצעה ושלחתי למייל המצורף לינקים לפרקי "היינו בגרמניה" שעלתה באותו זמן. לאחר כמה ימים קיבלתי מייל שהזמין אותי להתקשר למפיקה כדי "לשמוע עוד". התקשרתי והתחלתי להסביר לה על מה שעבר עלינו בגרמניה, על אנגלה ותאי הגזים, אבל בניגוד אליי ולמשפחה שצחקו על המקרה וזכרו אותו בהומור, אותה מפיקה לא התחברה להומור וחשבה שזה יותר עצוב ממצחיק. שיתוף הפעולה של 770 עם ערוץ 2 נגמר מהר מאוד ועד כמה שידוע לי גם התוכנית מעולם לא הופקה.



יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

אפס בחולייה ארצית - אב"כ ואחרון



שבוע חולייה ארצית הוא שבוע תרגולים שעובר כל תאג"ד, בסדיר ובמילואים, פעם בשנה. בפקודה. לי "התמזל" לעשות 2 חולייה ארצית. הפעם הראשונה הייתה באוגוסט 2013 ממש בשבוע הראשון שלי בתאג"ד והפעם השנייה כאמור, במרץ 2014.  במהלך השבוע הזה כמו שאפשר לראות בכל שלושת הפרקים, עברנו הרבה שיעורים עיוניים, שאת רובם חשבנו שלא נשמע שוב מאז קורס חובשים. עשינו קיבועים, פתחנו ורידים ופרסנו הרבה אינטובציות. 
הפרק השלישי והאחרון הוא גם כמובן השיא של השבוע. אחרי שלמדנו את כל מה שצריך לדעת בפריסת תאג"ד ועשינו פריסת תאג"ד מלאה הגיע הרגע שכולם חששו ממנו. 
ציר אב"כ בקורס חובשים נחשב לחלק הכי קשה והכי מתיש בכל הקורס. הוא כולל יותר מדי חומר עיוני ותיאורטי כמו התעמקות בתפקוד מערכת העצבים, הסבר על מצבי כוננות אב"כ ומה עושים בכל מצב, ארגון ציוד למתאר אב"כ ולבסוף - עולים על במ"פ (בגד מגן פחמי), מסכת אב"כ, ערדליים וכפפות אריסטה הידועות לשמצה. 
זה היה חודש מרץ והאימון היה בדרום רמת הגולן. למי שלא מכיר את ההתנהגות של האזור הזה בארץ, זה המקום להכיר שהקרבה שלו לכנרת גורמת לו לקבל מנה נכבדת של הלחות הטבריינית ולהקשות על כל פעולה מחוץ לחדר ממוזג מרגע סיום החורף. מדי ב', עליהם בגדים ארוכים ומבודדים יחד עם מסכת אב"כ מאובקת וכפפות גומי להשלמת החוויה.
כעת צריך לצאת החוצה ולטפל בפצועים המדומים וגם לנסות לפתוח להם וריד. בהצלחה.

הפצועים בתאג"ד אב"כ

מטושטש אחרי האב"כ


האם זה אפשרי לפתוח לה וריד?


הפרק השני:

יום שני, 13 באוקטובר 2014

היינו באיטליה / משנה מקום משנה מזל



יותר מדי זמן עבר מאז שעלה הפרק האחרון. קצת חוסר וודאות, קצת חוסר מוזה וקצת הרבה צבא. עכשיו כשהתפנה הזמן מגיע סוף סוף הפרק הראשון מהחלק השני - "היינו באיטליה: אגם גארדה". 
העמסנו את כל המזוודות והתיקים לרכבים. כמובן שגם רוקנו את המקרר ולקחנו את האוכל איתנו, כי מי יודע מתי יתקוף אותנו הרעב. כולם וידאו שהם מבינים את הדרך, חישבו את המסלול עד לקניון "גרנד אמיליה" במודנה ויצאו לדרך. הנסיעה הלכה והתארכה והשלפוחית התחילה ללחוץ וגם בלוטות הטעם רצו קצת מתוק. כבר ביום הראשון שביקרנו ב"אוטוגריל" גילינו את ה"גראן קרמה", כוסית קטנה של מעין אייסקפה מעורבב עם שמנת וליקר מתקתק שהופך לחוויה ברגע שלוגמים ממנו. אז אמא ואני רצינו קצת, ובאמת שלא חסר "אוטוגריל" באיטליה, זה כמו מקדונלד'ס באמריקה וארומה אצלנו. נכנסו, הלכנו להתרוקן והזמנו קפה. בזמן שחיכינו בתור התפלאנו לראות את אילנית וניר הולכים גם הם לשירותים באותה תחנה בדיוק. עברנו בסופר וגילינו שגם סבתא חנה נמצאת שם. ככל הנראה כולם עצרנו במקרה באותה תחנת דלק להתרעננות וזאת כמובן סיבה להוציא את האוכל שהכינו מבעוד מועד.
סבתא חנה תמיד דואגת שלא יהיה חסר כריך לאף אחד, ושיהיה לו לפחות שלוש מנות מכל סוג. משום מה החליטו לקחת גם את המעדנים ולנצל את הקניות עד תום. לא כל הילדים התנפלו על האוכל, לכן סבא חיים החביב זכה לקבל את כל השאריות של כולם. והוא היה מרוצה, כי הייתה גם בירה בין כל השאריות מהמקרר.
אחרי ששבענו והבטן נרגעה, נירי הבחין בגרפיטי של צלב קרס שהיה בדיוק איפה שישבנו לאכול. כולם נדהמו וישר הציעו לעשות את המעשה הנכון - לתת לאייל הקטן להשתין עליו ולראשונה לעודד אותו לעשות את זה במקום ציבורי. 

הקניון שאילנית הבטיחה לנשים כאלטרנטיבה למוזיאון פרארי התברר כלא יותר מאכזבה. בזמן שכולן פנטזו על מינימום שאנז אליזה, קיבלו במקרה הטוב את קניון חיפה לפני שהפך ל"עזריאלי חיפה". מלבד "OVS", חנות בגדים פופולרית באיטליה בדומה לקסטרו שלנו, ועוד כמה חנויות בינוניות, לא הייתה בשורה ב"גרנד אמיליה" של מודנה. 

הדרך למוזיאון פרארי ממש לא מסובכת. מהקניון, נסיעה על הכביש הראשי למרנלו, שגם כולל שילוט למוזיאון. אבל אי אפשר להסתמך על שילוט פיזי בימינו, לכן גם גיל וגם שלומיק שלפו את מכשירי הניווט והזינו את היעד. שלומיק השתמש ב-waze המוכר וגיל בתוכנת הניווט החינמית שגרמה לו צרות עוד מהיום הראשון.  משום מה החליטו לתת צ'אנס לתוכנה הפחות מוכרת שהתעקשה להוריד אותנו מהכביש הראשי בכל פעם שחזרנו אליו. יצא לנו לראות את הכפרים מסביב בלית ברירה פעם אחר פעם ולא הבנו למה המסלול לוקח אותנו לשם כל הזמן. בסוף התברר שהתוכנה הייתה מוגדרת להימנע מכבישים ראשיים משום מה.

כבר שיצאנו מהחניה תפסה אותנו מוכרת בבגדי נהג מרוצים של פרארי וניווטה אותנו לתוך החנות בסמוך לקניון. בהתחלה חשבנו שהיא עוזרת לנו להיכנס למוזיאון ולהסביר לנו על המחירים של הכניסה. למעשה, היא הכווינה אותנו לחנות שבה מלבד מזכרות ממותגות של פרארי, גם מוצעת השכרת מכונית ספורט יקרה להחריד לנסיעת התנסות ותמונה למזכרת. פרארי, בוגאטי ומזרטי חיכו לנהגים שיהיו מוכנים לשים כספם תמורת דקות בודדות לנהוג בהם. המוכרת הנלהבת הסבירה לנו על האפשרויות העומדות בפנינו ולבסוף הציגה באגביות את המחיר. התמונה שלפניכם, תסכם את תשובתנו.

המחירון להשכרת מכונית לנסיעת חוויה במוזיאון פרארי. לא תודה.
מחיר כרטיס כניסה למוזיאון עלה 7 יורו. בהתחשב במחירים של כל שאר הדברים בחנות המוזיאון, התברר שזה הדבר הכי זול שאפשר לקנות שם. המוזיאון חולק לתצוגות לפי נוסעים - פורמולה 1 לדורותיה, פרארי שהופיעו בקולנוע, פרארי בנסיעות חוצות יבשות, רכבי העתיד של פרארי וגולת הכותרת - היכל התהילה בו מוצגים לראווה כל הפרסים וכל הרכבים שזכו אי פעם. כמובן שהמקום הרגיש כמו מזבח הערצה לפרארי, כפי שאמרו גיל וניר, כי זה הבית שלהם.
בסיום המוזיאון יש סימולטור של פורמולה 1, שגם הוא כמובן בתשלום נכבד. מסתבר שהמחיר לא הפריע למבקר מבוגר במיוחד, והוא קפץ על ההזדמנות להיות נהג מירוצים. לכאורה כמובן.



הדרך לבית החדש הייתה מבלבלת. כי הגענו לשדות רחבים וגבוהים ומושבים מנומנמים. עוד אחת מההברקות של אשת הקשר אילנית, מלון מסוג תיירות חקלאית. לא ברור מה אומר הז'אנר הזה, אבל כנראה שהמלונות ממוקמים סמוך לשדות ומטעים כי זה היה הנוף שנשקף מהחלון בדרך לשם. המלון עוצב בסגנון מוטל אמריקאי קלאסי, עם שלושה מבנים בעלי שתי קומות כשבריכה במרכז. אבל מתוך שלוש המבנים, רק אחד היה גמור והשאר עדיין שלדים. ממש לא החווילה העצומה שהייתה לנו בטוסקנה.
אילנית ושרית חיפשו את הקבלה ללא הצלחה. אז הן דפקו בדלת של בית סמוך שהוביל אותם לדלת הנכונה. משם יצאו שני כלבים קטנים ושמחים וגם בעל המקום, סטודנט באוניברסיטת פירנצה שגר עם משפחתו ובמקביל ללימודיו מנהל את המלון. קיבלנו את המפתחות והתמקמנו בחדרים.
תוך כדי הופתענו לגלות שמשפחה של ישראלים כבר מאיישת את אחד החדרים שם. בהתחלה חשבנו מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, אבל לאחר בירור קצר עם אילנית הסתבר שהיא מצאה את המקום ב"למטייל" תחת הקטגוריה - מלונות כשרים. וזה באמת היה נכון, על הצלחות הייתה מוטבעת המילה "כשר", בארונות המטבח קפה עלית וסוכר כשר. אז הסיכוי לישראלים הרבה יותר גבוה ממה שחשבנו.
לא ממש יצא לי לראות אותם, אבל לפי מה ששרית סיפרה הם היו מאוד מאוכזבים כשאנחנו הגענו לשם. אפשר להבין אותם, היה קצת הרבה רעש במקום השקט הזה. אבל זה לא סיבה לקום וללכת בבוקר שלמחרת. כולנו משפחה אחת בסוף.

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

31 באוגוסט זה עוד יום


ממש לא מזמן, לתאריך היום הייתה משמעות עבורי. הנה נגמרו להם חודשיים של חופש. עולים כיתה, מתחילים את החטיבה, מתחילים את התיכון. עולים לי"א... י"ב... לפני שנתיים זה נגמר.
חודשיים של חופש מוחלט, ששום דבר לא יכול למנוע אותו היו דבר מובן מאליו. עשרה חודשים היינו בבית ספר, מגיע לנו חודשיים חופש ביולי ובאוגוסט (עם זליגה של עשרה ימים ליוני כמובן).

פתאום היום דברים שנראו לי מוחלטים ומובנים מאליהם, כבר לא כאלה. בצבא כלום לא בטוח, פתאום משתנה הלו"ז, יש עוצר, קיבלת שבת, השתנו הסבבים כי המג"ד רוצים לשתות קפה שחור בלי סוכר. מרוב הפעמים שבוטלה לי החופשה אני חושש לתכנן תוכניות. כי מי יודע אם אני בכלל אצא הביתה. מי יודע אם בחמישי אני בבית. אולי יוחלט שנצא בשישי, אולי לא נצא בכלל. 
אי אפשר להכין אותך לזה, רק להתרגל לזה עם הזמן. אין תשובה יותר טובה.


31 באוגוסט. יום שכולו התרגשות, גם אם כולם מכחישים את זה. תמיד לקראת הערב, רגע לפני שנכנסים למיטה בידיעה שמחר כבר אי אפשר לקום ב-10, מרגישים את הפרפרים האלה. איך תהיה השנה? מי יהיו החברים? ליד מי אשב? איזה סנדוויץ' אמא תכין לי מחר?
ואז אחרי הרבה סיבובים של הראש מתעוררים לבוקר של 1 בספטמבר. השעה תמיד מוקדמת מדי, למרות שהחלטת לגנוב עוד שתיים שלוש דקות ולשים שעון ל-7:03. אמא מעירה אותך דקה לפני השעון ואתה מרגיש כאילו לא ישנת דקה. מתלבשים, אוכלים ויוצאים לעוד שנה שמתחילה בציפייה כבר לחגי תשרי, לפסח, לחופש הגדול הבא.
רק לסיים כבר את הבצפר. שייגמר כבר. אחרי זה יהיה טוב, העולם פרוס לפניי. נצא כל ערב, נקום מתי שבא לי ופשוט נהיה שמחים. 

שנתיים אחרי, 31 באוגוסט זה עוד יום בלוח השנה. בדיוק כמו 1 בספטמבר. מה שחשבתי אז כבר נראה לי אחרת לגמרי היום. נדבר עוד שנתיים, נראה לאן זה יתפתח.

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

אפס בחולייה ארצית



הכל התחיל לפני יותר משנה. נחתתי במקום חדש ישר לשבוע שקורה רק פעם בשנה קלנדרית - חולייה ארצית. ככה הכרתי את התאג"ד (תחנת איסוף גדודית, או פשוט מחלקת הרפואה בגדוד). עברו 8 חודשים והגיע שוב השבוע הזה בשנה, הפעם באתי מוכן.
חמישה ימים של שיעורים על כווווווול החומר העיוני והמעשי מקורס חובשים. את המדריכה אור, הכרתי לפני, בנסיבות אירוניות. התחלנו שבוע, סידרנו ציוד, פתחנו ורידים, דחפנו צינורות לכל חור אפשרי (אין צילום של קטטר שתן, אבל זה גם היה). במקביל היינו אנחנו, תאג"ד 334, אלה עם תקן לוחם במפקדה שלפי הסוללות לא עושים כלום ולפי שאר חיילי המפקדה הם לוחמים אז אפשר לדחוף להם כמה שיותר משימות. בכל זאת, הם לוחמים, הם בחרו לעשות שמירות ולסגור כמה שיותר שבתות. אם חשבתם שהמשפט האחרון היה רציני, זה הזמן שלכם לצאת מהפוסט הזה, אתם לא רצויים כאן.

בפרק הראשון, מתרגלים החייאה לפי הקצב של Stayin' Alive ופותחים להילה הפארמדיקית את הוורידים הבלתי אפשריים שלה. הרבה דם נשפך שם, אבל זה בסדר היה לנו פח מחטים. תקין.

למה "אפס בחולייה ארצית"? כי הסרט "אפס ביחסי אנוש" גם מתעסק בחיילים ממש כמו הסרטון הזה, זה למה.





יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

הגיע הזמן להיפרד מ"חברים"

אין ספק ש"חברים" הצליחה בעשר עונותיה להפוך ללהיט חוצה יבשות, שמייצר קהל מעריצים רחב שרק רצה לראות עוד מהחבורה המאגניבה שגרה בניו יורק. בתום עשר עונות נפרדנו מהחברים וחשבנו שנישאר עם זיכרונות מתוקים מהתקופה שבה שודרה. כנראה שמנהלי הערוצים בארצנו הקטנה התקשו להתמודד עם העובדה שלא נראה עוד את פיבי וג'ואי מנחיתים פאנצ'ים והחליטו להמשיך ולשדר את "חברים" כרגיל, כאילו מדובר בפרקים חדשים.

עשר שנים לאחר שהסדרה הסתיימה ב-2004, השידורים החוזרים עדיין לא הסתיימו. קומדי סנטרל ויס קומדי (ועד לא מזמן גם ערוץ 2 וביפ ז"ל) ממשיכים להריץ את הסדרה בלופים אינסופיים למרות שהפרקים כבר שודרו אלוהים יודע כמה פעמים. המעריצים האדוקים ודאי שמחים מההחלטה להמשיך ולשדר את אותם 236 פרקים שוב ושוב. הנה שוב הפרק שפיבי עושה את הדבר המצחיק הזה והנה הפעם ההיא שרייצ'ל שותה קפה ב"סנטרל פארק". כל ערוץ משדר את "חברים" על בסיס יומי פלוס שידור חוזר של אותו הפרק מאוחר יותר באותו לילה. זה אומר שבממוצע יש לנו 60 דקות ביום ו-300 דקות בשבוע, לא כולל המרתונים בימי שבת. 

הגיע הזמן, עשור לאחר שהסדרה הסתיימה להיפרד לשלום גם מהשידורים החוזרים. בכל פעם שאני מזפזפ ומגיע לערוץ שמשדר את "חברים" אני מעביר אוטומטית לערוץ הבא. תחושת המיאוס ניכרת כבר מזמן ואם הערוצים ימשיכו במנהג הקיים נמשיך לצפות באותם פרקים גם עוד עשרים שנה מינוס תחושת הנוסטלגיה, כי מעולם לא הפסקנו לשדר את הסדרה. לכן, הגיע הזמן להיפרד כידידים מהסדרה "חברים".
פעם להצטלם עם מילקשייק היה קול
למה הטור הזה מתפרסם פה? "מעריב לנוער" החליט להפיק פרוייקט לציון עשרים שנה ל"חברים" ואחד מהכתבות בפרוייקט אמורה להיות טור דעה בעד ונגד הסדרה. אני הצעתי לכתוב טור דעה בנושא הנ"ל כי הוא נראה לי מאוד רלוונטי ל"חברים" בישראל. כל ילד מכיר את הסדרה הזאת היום משידורים חוזרים וגם הילדים שלו כנראה יכירו. העורך חשב שהנושא הזה לא קשור לסדרה וגנז אותו. אני חשבתי שהוא טוב מספיק בשביל להתפרסם ברשת לפחות.

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

צחקנו, התבדחנו. זה הזמן להיות רציניים


הדבר הכי אדיר בטריילרים הוא שאפשר לקחת את החומרים הקיימים ולשנות להם את ההקשר בקלות. אורך של טריילר מאוד מוגדר והמסגרת הזאת מאפשרת לשחק בו כרצונו של העורך ולתת טון שונה לחלוטין מזה של הסרט עצמו. זה בדיוק מה שעשיתי כאן.

במהלך שיטוט אחר מוזיקת רקע לפרקים הבאים של "היינו באיטליה", חיפשתי מוזיקה עצובה ומצאתי את המנגינה הזאת שמאוד הזכירה לי טריילר לסרט דרמה רנדומלי, מהסוג שבדרך כלל גם זוכה בפרסים נחשבים. עלה בי הרעיון - מה יקרה אם נכין טריילר ל"היינו באיטליה" שבמקום להציג אותו כקומי נשנה אותו לחלוטין ונכניס אווירה כבדה ורצינית. נכנסתי לעבודה עם הרבה מוטיבציה והרבה השראה ובדיוק כמו שאני אוהב במהלך עריכה וצילום, הכל זרם בצורה חלקה.

אני אמנם ממש לא אובייקטיבי, אבל התוצאה הסופית יצאה ממש טוב. בעיקר כי יש תחושה של דרמת מתח רצינית כזאת ומי שראה את הפרקים הקודמים של "איטליה" יודע שהקשר בינה לבין רצינות מקרי לחלוטין.

ובנימה שונה, בגלל המצב בארץ ההפקה של הפרק הבא נעצרה בעיקר כי חלק מהמשתתפים נקראו להשתתף במשימה הלאומית של ההגנה על אזרחי המדינה. אז עד שדברים לא יסתיימו לא אוכל להמשיך לפרק הבא, כי חסרים חומרים חיוניים.


יום שבת, 12 ביולי 2014

חזרנו לאולפן


בפעם האחרונה שהתאספנו לצלם את העדויות, זה היה אוקטובר 2013. אז צילמנו רק את שרית ואילנית יחד עם שחר וענבר, גם את נדב ושירה ולבסוף את שוהם. ניר, גיל, שלומיק, חנה וחיים היו באותו זמן בנסיעת עסקים בשוויץ ולא יכלו להגיע להצטלם. שבועיים לאחר מכן צילמתי את ניר וגיל ואת חנה וחיים. כמה שבועות לאחר מכן את שלומיק, לילך והילדים שלו. 
הצילומים היו ממש מהנים, הקמתי בחדר שלי אולפן מאולתר והתפאורה הורכבה ממפות של איטליה וקצת תמונות מהמקומות שביקרנו בהם. הבעיה הייתה שהנייר דבק לא היה חזק מספיק והרקע נטה ליפול באמצע הצילומים. לא נעים בכלל.

מתוך הצילומים לחלק א'. אוקטובר 2013
סשן הצילומים הזה נקרא "חלק א'" מכיוון שהוא כלל את האירועים שקרו מהנחיתה עד ליום האחרון בחווה בחבל טוסקנה. לא הייתה לי מספיק סבלנות בשביל לשבת ולצפות שוב בכל הצילומים, אז אמרתי שבכל מקרה עד שאני אגיע לערוך את הפרקים שבאזור גארדה, אני אספיק לעבור על החומרים החסרים ולצלם את המשפחה. הכל כמובן, אם הצבא לא היה מפריע לי בדרך.
למי שלא ידע, אני חייל לוחם שמשרת בעת כתיבת שורות אלה בצה"ל. לכן הזמן שאני נמצא בבית לא רב. בגלל זה יש מרווחים של כחודשיים בין פרק לפרק, לא תמיד יש מספיק זמן להספיק גם לערוך וגם ליהנות מהזמן הקצוב שיש לי בבית.

ואז הגיע פסח והייתי אמור להיות שבוע שלם בבית ולהיפגש עם כל המשפחה בליל הסדר ואולי לצלם את כולם על הדרך. אבל אז קיבלתי ריתוק והכוונות הטובות הלכו לפח. ואז הגיע שבועות והייתי אמור לצאת בשלישי עד ראשון ושוב לפגוש את כל המשפחה בארוחת חג. אבל אז חייל מהמחלקה היה חולה ואני נאלצתי להישאר במקומו. 
האולפן החדש. יולי 2014 
עברו חודשיים שבהם לא הצלחתי לקדם את הנושא עד לשבועות האחרונים והנה אתמול בערב סוף סוף יצאו לפועל הצילומים לחלק ב'.

אז כלקח מהפעם הקודמת, הפעם התפאורה לא תורכב משאריות של חומרים שאספנו באיטליה, הפעם נשתמש ברקע יפה. עלה לי הרעיון להגדיל את התמונה הידוע של ונציה (שאותה צילמתי באייפון, למי שתהה). וכך באפס מאמץ וללא כל הוצאה הדפסתי את התמונה על 9 דפי A4 והדבקתי אותם על הקיר במרווחים קצרים כדי לתת תחושה שהתמונה גדולה יותר. ככה זה כשאתה בוגר מגמת אמנות. בנוסף דאגתי שהתאורה תהיה טובה יותר ושהצבע של המצולמים יהיה פחות צהוב ויותר טבעי. יאללה לעריכה!


מה שהמצולמים רואים

מבט מכיסא הבמאי

גיל וניר מתראיינים

שרית וגיל מתראיינים יחד לראשונה

הצמד האהוב חוזר לספסל העדים

"היינו באיטליה: גארדה" - בקרוב בערוץ של 770

יום ראשון, 6 ביולי 2014

היינו באיטליה / הילד בן 40



הפרק שחיכינו לנו קצת יותר מדי זמן, הגיע. אחרי שבסוף הפרק הקודם מתברר שהרכב של שלומיק חייב תיקון, אילנית מנסה לדבר עם חברת ההשכרה בארץ אך לא מקבלת מענה כי זה ערב חג סוכות. היא מנסה להתקשר לחברה באיטליה ולמזלה עונה לה מוקדן בשם דניאל שהוא גם, מה הסיכוי, דובר עברית. אילנית משוחחת איתו ומודיעה למשפחה למחרת בבוקר שרכב חלופי מחכה להם בסוכנות שנמצאת בעיירה ארציו, (זאת שה-GPS בטעות לקח אותנו אלייה בפרק הראשון)
היום הזה הוא גם יום הולדת 40 של שלומיק, כזה עיתוי אירוני לחגוג בו. מבעוד מועד כל המשפחה דאגה לשריין את המסעדה של בעלי הוילה לטובת מסיבת הפתעה חגיגית.

חנה וחיים מעלים זיכרונות מלפני 25 שנה. כשהם נפשו בצרפת, תא המטען של ה"אופל" ששכרו היה נפתח במהלך הנסיעה ואף מוסך לא הסכים לתקן את התקלה בטענה שמדובר ברכב גרמני (כך הם מספרים), לכן חנה נאלצה מדי בוקר לקשור את הבגאז' לאגזוז ולוודא שלא יפריע להם במהלך הנסיעה. כששאלתי באיזה שנה זה קרה, הם לא נתנו לי מספר מדוייק, אז הערכתי שלפי עיצוב הרכב מדובר על תחילת שנות ה-90.
חנה מתקנת את הרכב. אי שם בריביירה הצרפתית של תחילת שנות ה-90.

גילי ונירי, שניהם נשואים פלוס שלושה ילדים, מחליטים שעד שייצאו להחליף את הרכב השבור, אפשר להשתעשע בו קצת, לשבור את הזכוכיות ולשחק אותה חיילים שעושים פריקה מהירה מהרכב. מיד אחרי שסיימו לשחק, שלומיק מודיע שהוא לא מוצא את חוזה ההשכרה שבו רשומות כל הפגיעות שקיבלו בעת ששכרו את הרכב. אילנית ושלומיק יוצאים לחיפושים ברחבי הבית, הופכים את סל הכביסה ומחפשים בין  הכיסאות של הרכבים. לבסוף גיל מגיע בשיא התמימות ושולף את הדף מכיס המכנס שלו, בטענה ששלומיק נתן לו את החוזה בארוחת הבוקר.
הילדים והנשים נשארים בבית לנוח, ומחליטים לקפוץ לטבילה בבריכה שבחצר. מתברר שהבריכה קרה במיוחד ולא ממש מהנה לשחייה, אך מספר אמיצים בהם סבא חיים לא מוותרים ונותנים כמה בריכות בשביל הבריאות. 
בינתיים בארציו, מגיעים לסוכנות הרכב ומציגים לראווה את החלון השבור והדלת התקולה. נירי מתחיל להתבדח עם המוכרים וצוחק על הרכבים האיטלקיים. הדבר הנכון לעשות כשאתה רוצה לצאת צודק זה לצחוק קצת על המדינה שבה אתה מטייל מול אחד מתושביה. 
לבסוף שלומיק נשלח למלא את מיכל הדלק ומקבל רכב חלופי, זהה לחלוטין, שמיכל הדלק שלו לא מלא לחלוטין. כשהוא מעיר למוכר, נאמר לו שהדבר ידוע ויתקזז לטובתו כשיחזיר את הרכב. נחיה ונראה...

הגברים חזרו עם הרכב החדש לבית, ובכביש העלייה לבית כל המשפחה עמדה על המרפסת ונופפה לשלום בדרמטיות לגיבורים שחזרו. למרבה הצער, אין תיעוד של האירוע הזה, אבל לו הייתי מספיק לצלם אותו, היה מדובר ברגע קולונועי דרמטי ומרגש.
משם נסענו ליעד המקורי לאותו יום - העיר פיזה. שם הגענו ובקלות מצאנו את האטרקציה המרכזית, שהיא כמובן מגדל פיזה. שחר סיפרה לנו על העיר והמגדל ובמקביל שרית ואילנית קנו לסבתא חנה כובע חדש, במקום הכובע הישן והמתפורר שלה.
כמובן שאי אפשר לבקר במגדל פיזה בלי להצטלם איתו כאילו דוחפים אותו ומעקמים את הפלא הארכיטקטורי. אילנית ישר התנדבה לצלם את כולם, אבל התוצאות היו מביכות מאוד. כמעט אף אחת מהתמונות לא יצאה טוב. מה הכוונה? אין "נגיעה" בין המגדל למצולם.

משם הדעות היו חלוקות, הרכב של שלומיק (שכולל גם את סבא וסבתא) החליט לפנות לעיר קולודי, שידועה כעיר של פינוקיו. השאר המשיכו לעיירה לוקה. השעה כבר הייתה בין ערביים. קבענו להיפגש לארוחה בשמונה בערב, לכן מיהרנו להסתובב בלוקה וענבר אף העבירה את הדרכה שלה על לוקה בווקי טוקי, בזמן שחיפשנו חניה. הגענו לכיכר המרכזית שבו לטענת אילנית יש גן פרחים שמתחלף מדי יום עם התאריך. התברר שכבר לפני כמה שנים טובות הופסק המנהג. עצלנות, טענו המקומיים, ובצדק. למי יש כוח להזיז כמה פרחים כל יום?
בכיכר העיר העתיקה היה דוכן גדול של ממתקים תוצרת בית. המון שוקולדים, סוכריות גומי ושקדים מסוכרים קישטו את השולחנות העמוסים. ניר ישר קלט את ה"חלביצה". ריבוע יצוק שכולל מספר חומרים לא ברור שטעמו משלב אניס עם ליקריץ. מתברר שעוד מימיו בצבא, ניר היה מכור לחלביצה, וכנראה שזה היה סוג של סגירת מעגל עבורו.
ענבר גילתה שהשחקנית האהובה עלייה, ג'ניפר לורנס, מופיעה על השער של ווג. מחיפוש זריז במספר דוכני עיתונים הצליחה למצוא את המגזין והייתה מאושרת במיוחד. 
זה חלביצה (צילום: ynet)
בשעה שמונה התכנסנו וחיכינו ששלומיק יחזור עם המשפחה שלו. מתברר שהוא עשה דווקא לסבתא ולילך, ועיכב אותם בכוונה כדי להלחיץ אותם. משום מה לאף אחד ממי שביקר בפארק פינוקיו לא היה תמונות להביא לי ונאלצתי להשתמש בחומרים שמצאתי ביוטיוב. 
כשהגיע לבסוף, באיחור אופנתי של חצי שעה, שרו לו כולם "יום הולדת שמח" והתחלנו לברך. סבתא חנה בירכה את בנה הצעיר, נירי סיפר סיפורים מביכים וילדיו ברכו אותו. במקביל התחיל האוכל להגיע ונראה שהוא לא הפסיק מאותו רגע. מהמנה הראשונה שכללה נקניקים, גבינות וקיש דרך המנות העיקריות - לזניה טוסקנית כפי שמעולם לא אכלנו וצלעות עשויות היטב עם תפוחי אדמה אפויים. שתינו יין מהענבים שגדלו בכרמים שמסביבנו וגם שמפניה. 
לבסוף הגיעה העוגה והזיקוקים וכאב הבטן הנעים שמרגישים בסיומה של ארוחה טובה.
היום הזה התחיל ממקום בעייתי - נסיעה לא צפוייה להחליף את הרכב של שלומיק בדיוק ביום ההולדת שלו, כשכולם לחוצים ומתוחים בגלל המקרה מליל אמש. תוך כדי הדברים הסתדרו ואפשרו לנסוע לפיזה, לוקה ולבסוף הסתיימו בחגיגה נהדרת שמסכמת את השהות של המשפחה בחבל טוסקנה. זהו, מחר עוברים לצפון למקום חדש לגמרי.
מזל טוב

יום שבת, 28 ביוני 2014

תיאבון לא רק קשור לאוכל


אצלי לפחות, הוא קשור לעוד דברים.
זה התחיל לפני כמה שנים כשהפייסבוק נכנס לחיי. בדקתי יותר ויותר את הפיד שלי. אז הגיע אליי האייפון שאפשר לי לשוטט בפרופיל שלי מכל מקום נתון. כל פעם שרציתי יותר, חיפשתי דרך להשביע את הרעב ולהשקיט את התיאבון לעוד לזמן מה. 
אבל במקביל האייפון נכנס לחיי. ואייפון, כמו רוב הסמארטפונים, גם הם מפתחים תיאבון לג'אדג'טים ואביזרים משלימים. אז גיליתי את "דיל אקסטרים", אתר קניות סיני זול להחריד עם כל פריט שעולה לראשי. המחירים מצחיקים, המשלוח חינם לחלוטין אבל הקאץ' כבר ידוע אפילו לסבא שלי - מייד אין צ'ינה לא מאריך ימים. וככה התמכרתי גם לקניות ברשת של אביזרים לאייפון. מגנים, מטענים, אוזניות ומגוון מציאות זולות ולא נחוצות, אבל זולות. כל כך זולות שלא אכפת לבזבז עוד כמה שקלים בודדים על פריט שבארץ עולה פי כמה וכמה. וכל זה מהמחשב הפרטי שלי בבית.
מתוך הפרק "דוב לבן" בסדרה "מראה שחורה". דוגמא לתיאבון לעוד שאיבד שליטה
הרבה שנים סירבתי להוריד סדרות למחשב. התעקשתי להמתין שהסדרה תגיע לטלוויזיה או תעלה ב-VOD. הטענה שלי הייתה שאין טעם להסתבך עם לחפש לינקים להורדה, טורנטים, להתאים כתוביות, להוריד נגנים, להקצות מקום במחשב וכל הטררם הנלווה כשאפשר להמתין בסבלנות להוט שתדאג לכל הדברים הללו ותשאיר לי רק להתיישב (או בכל תנוחה מוזרה אחרת שאני מוצא) על הספה ולהשלים פערים עם הסדרה האהובה עליי. 
לפני כחצי שנה נכנעתי ולא עמדתי בפיתוי. חברי בצבא הביאו כונן חיצוני עם המון סדרות, חלקן כאלה שאף אני מכיר, לבסיס. בהתחלה נרתעתי, עדיין הייתי בראש של "איכות לא כמו בטלוויזיה" ו"כתוביות מתורגמות בחובבנות", אבל כמו שכבר הבנתם, נכנעתי. התיישבתי לראות עם החבר'ה "איך פגשתי את אמא", "משחקי הכס" וכו' בלי לחכות שהוט יעלו את הסדרה ל-VOD. לא עבר הרבה זמן והחלטתי ליזום כונן סדרות משלי, שבו אני אחליט איזה סדרות לשים. לשם כך נעזרתי בחבר שידריך אותי כיצד להשיג את כל המדיה הזאת והוא כמובן הפנה אותי להורדה דרך טורנטים. מבלי לפרט יותר מדי בפרטים הטכניים, אציין שכיום אני משלים סדרות שפספסתי את שידורן המקורי בטלוויזיה מחוסר זמן או שלא יכולתי לצפות באותו רגע. אני לא צריך להתחנן יותר לאף אחד, אני מחליט איזה סדרה ומתי. וככה גם אני נשאבתי להוריד עוד ועוד סדרות. עונות על גבי עונות, מאות ג'יגה של וידאו יורדים בזה הרגע.
נוצר מצב שאני מחפש בכוח סדרות חדשות להורדה. התיאבון שלי נהיה יותר ויותר גדול.

גם עם מפגשים חברתיים המצב נהיה דומה. אם בתיכון יכולנו לשבת בפארק על ספסל וסתם להעביר את הזמן היום צריך להחליט על מקום כמו פאב או מסעדה שבו נשב. גם כאן התיאבון נהיה יותר ויותר בררני, יש מקומות חשוכים ויש מקומות רחוקים. יש מקומות עם אווירה לא לטעמו של מישהו ואחר מעדיף לעשות משהו אחר כי כבר נמאס לו מלצאת למקום כלשהו. ככה כולם נאלצים לבסוף להתפשר עד שלבסוף כשכולם נפגשים, אין אחד שלא בורח לרגע לאייפון לבדוק שנייה את הפייסבוק, הוואטסאפ והאינסטגרם. סתם כדי לברוח מהמציאות שבו הוא נמצא מחוסר עניין.

אין לי פתרון למצב הזה, אני בעצמי שבוי בו ולא נראה שזה הולך להשתנות. זה בסך הכל התרבות שבה אנחנו חיים, עד כמה שזה נשמע עילאי ומתנשא. אולי אם אני אקבל את המוסכמה החברתית הזאת ואכבה את המחשבות שלי אז לא הייתי טיפוס דאגן וחושב יותר מדי לפני שאני עושה דברים. הייתי פשוט זורם עם הכל ונותן לסביבה לסחוף אותי לאן שתרצה.
אחרי הכל, הרעב משגע אותי.


יום שבת, 7 ביוני 2014

היינו באיטליה / Summer Finale


הפרק הבא של "היינו באיטליה" יהיה ה-Summer Finale של העונה. מה פתאום? אז ככה:
כשצילמתי את העדויות, אי שם בנובמבר 2013, התעצלתי לעבור על כלל החומרים מהטיול ועצרתי בדיוק כשעמדנו לעבור לגארדה. לכן, צילמתי עדויות שרלוונטיות רק עד לפרק הקרוב, שכן מיד לאחר מכן כולם עוברים למקום אחר לגמרי. 
תכננתי לצלם את העדויות של חלק ב' במהלך פסח, אבל דברים לא מתוכננים מהצבא אילצו אותי לדחות את הדבר לשבועות ושוב למועד לא ידוע. אז הפרק הבא, שכמובן הולך להיות בדיוק מה שאתם מכירים ואוהבים, יהיה גם הפרק האחרון באזור טוסקנה.
בפרק הבא, שלומיק חוגג יומולדת 40 ונאלץ להתמודד באותו יום עם החלפת הרכב השכור שלו לאחר שהחלון האחורי התנפץ לחלוטין יום קודם לכן. גילי ונירי, אחיו הגדולים, מחליטים להשטות קצת עד שייסעו להחליף אותו ומשחקים בשברי הזכוכית ומתרגלים פריקה מהירה מרכב, ממש כמו בצבא.

נירי מסתכל מבעד לחלון השבור. מתוך פרק 4

כל הפרקים של "היינו באיטליה"

יום שבת, 24 במאי 2014

היינו באיטליה / ירד בעריכה


הפרק הבא של "היינו באיטליה" עדיין לא מוכן, אז החלטנו לתת לכם מקבץ סצנות שירדו מהפרק השני. רובם ירדו מהסיבה הפשוטה שאם הם יישארו, הפרק היה יוצא ארוך מדי. לא צריך להיות איש שיווק מלומד כדי לדעת שצופי יוטיוב לא אוהבים להתחייב לסרטונים ארוכים (אלא אם כן יש עליהם באזז מטורף ברשתות החברתיות), והגבול שהוצב לפרקי "היינו באיטליה" הוא לא לחרוג מ-15 דקות לפרק. נשמע הוגן לא?

למקרה שרציתם להיזכר - פרק 2 המלא

כל הפרקים של "היינו באיטליה"

יום שלישי, 6 במאי 2014

מי ישמע (למה אין פסקול אמיתי ל"היינו באיטליה")

הבחירה ביוטיוב כמקום שבו בחרתי לפרסם את הסרטונים שלי, כוללת יתרונות וחסרונות. כמובן שיש הרבה יתרונות ברורים - המקום הכי פופולרי ונגיש בעולם לסרטונים, קל לשתף ולפרסם בכל מקום. החסרון אם כן, הוא ההגבלות של זכויות היוצרים בשימוש בשירים כפס קול.

אם תשימו לב, ב"היינו בגרמניה" וגם קצת ב"עם קצפת ודובדבן" השתמשתי בשירים ידועים של U2, אלביס וגם דברים נחמדים שהורדתי מאייטונס. אם לפני כ-3 שנים היית מעלה סרטון עם מעט מוזיקה שמוגנת בזכויות יוצרים היה לוקח זמן עד שיוטיוב היו עולים על זה, הרי היום ברגע שאתה מסיים להעלות את הסרטון המערכת מזהה ישר באיזה שיר השתמשת, כמה זמן ומגבילה את הסרטון לפי קריטריונים שונים, הראשון והקריטי מכולם - חסימת השימוש בפרסומות ליצירת רווח.
נכון, אמנם אני יוצר את "היינו באיטליה" בלי מניעים כלכליים אבל אם ניתנת לי האפשרות להרוויח קצת מהאמנות שלי, אז למה לא. לכן התחלתי להשתמש במוזיקת שלא מוגנת בזכויות יוצרים וניתנת לשימוש חופשי ביוטיוב, מבלי לחשוש לגורל הסרטון מהפן הכלכלי. אמנם הפרק הראשון של "היינו באיטליה" כבר הספיק לעלות על הרדאר של יוטיוב בגלל שלא התאפקתי והשתמשתי בשירים איטלקיים ידועים, אבל הפרק השני והשלישי נמצאים עד כה במצב טוב עד כה.

יש יתרונות לשימוש במוזיקת רקע לא מוכרת. הרבה יותר פשוט להדביק אותה בעריכה, לרוב גם אפשר לקצר או להאריך אותה בלי בעיה ובלי לשחק עם השיר כך שהוא יתקצר או יתארך בצורה שנעימה לאוזן. אבל כאמור החיסרון המשמעותי עבורי הוא שמוזיקת הרקע נהיית רק חלק שולי בסרט ולרוב לא מוסיפה לו יותר מדי מלבד מעט אווירה לסצנה. 
ב-2008 יצרתי את הסרט הראשון שלי בחו"ל (שנקרא "חברים (במשפחה) יוצאים לחופשה") שם שיר הנושא היה Life in Technicolor של קולדפליי. אם היום הייתי מעלה סרטון שכולל את השיר הזה ישר הייתי חוטף אזהרה, חסימה של הסרטון מכמה מדינות (בדרך כלל גרמניה משום מה) והסתכנות בהפרת זכויות יוצרים. 
כשאני צופה בסרטים ובסדרות, אני מאוד אוהב לראות כיצד מצליחים לשלב שירים רגילים, שלא נכתבו במיוחד לאותו סרט או סדרה ושהעורך מצליח לשלב אותם בסצנה כדי להוסיף לה. כך לדוגמה בפרק הראשון של "שקרניות קטנות", סצנת הסיום כוללת את השיר Hands of Time של ריצ'ל דיגס. העורך פירק את השיר והתאים אותו לסצנה בצורה מושלמת. 

הנה הסצנה, החל מ-2:10:

אני כבר החלטתי על השיר שאיתו "היינו באיטליה" תסתיים. ברור לי שהמעשה הזה עלול להוביל למה שהזכרתי קודם לכן בפוסט הזה, אבל לא אכפת לי. אני רוצה שזה ייצא כמו שרציתי.

יום חמישי, 1 במאי 2014

היינו באיטליה 3 - שביתה איטלקית



היו לנו הרבה ציפיות מפירנצה. בכל זאת, זו אחת הערים הכי ידועות ומלאות בדברים שאסור לפספס ובראש ובראשונה - פסל דוד של מיכאלנג'לו כמובן. אז בטח שיהיו לנו ציפיות גבוהות מביקור בעיר.
אבל כמו שבטח למדתם להכיר, תמיד יהיה מכשול לא צפוי בדרך. בדרך לפירנצה הרכב של שלומיק החל לצפצף באכזריות מציקה שהובילה לעצירה בצד לבדיקת המצב. מסתבר שהדלת של הרכב לא ננעלת כמו שצריך והלחץ החל להצטבר, הרי יש ילדים קטנים ברכב וגם סבא וסבתא שם ומי יודע איזה בלאגן יכול לקרות שם בפנים במהלך נסיעה בכביש המהיר.

כולם החנו את הרכבים בפירנצה ואז הדלת לא ננעלה לחלוטין. אילנית כמובן נודבה לדבר עם חברת ההשכרה האיטלקית (Maggiore) שלא ממש נתנה פתרון הגיוני - לנסוע לרומא או למילאנו כדי להחליף רכב. הוחלט לחכות עם הנסיעה הלא מתוכננת הזו לזמן אחר ולהעביר את כל הרכוש שהיה ברכב לשני הרכבים האחרים שכן ננעלים כראוי. התחלנו לרדת לכיוון העיר.
הייתה הליכה משעשעת במהלכה ראינו שיירה של פיאט 500 שצפרה לנו בהתלהבות וראינו אנשים מוזרים על שפת הנהר. אבל כשהגענו לליבה של פירנצה לא האמנו לכמות המטורפת של האנשים שפקדו את המקום. בדרך לגשר הדמעות רחובות עמוסים תיירים, דוכני גלידה עשירים ופיצריות מלאות ריחות מסחררים. חלק התפתו לקנות גלידה והמשיכו ללכת לכיוון הבית של משפחת מדיצ'י, שם חיכתו אמני רחוב מחופשים לקופידון, רעמסס ועוד דמות מסתוריות שלא הצלחנו להבין. כמובן שהילדים הקטנים הצטלמו ונהנו, אבל גם אילנית וניר, הזוג המלכותי, נענו לבקשת הקופידון להצטלם עם מלאך האהבה ולהותיר את כל השאר להתמוגג מהקיטש.

נכנסו לדואמו, הקתדרלה הגדולה של פירנצה שמסתבר שהיא גם הגדולה ביותר באיטליה. התור לא היה ארוך במיוחד, מפתיע במיוחד בהתחשב בכמות התיירים שהציפו את הסביבה ושהכניסה בחינם. בפנים היה מרשים ביותר, כמו כל כנסייה שתבקרו בה באירופה. השקט בפנים כמובן קצת מקשה על הילדים להתמודד איתו ומדי פעם שירה פלטה משפט בעוצמה שלא תאמה לאווירה הדוממת של ההיכל.


לאחר שיצאנו מהדואמו התפצלנו לקבוצה שרוצה לראות את פסל דוד ולקבוצה שרוצה לראות איפה יש חנויות שוות. בדרך לשם תקף אותנו הרעב והחלטנו לעשות את הדבר הכי מבייש בחופשה בחו"ל - לאכול במקדונל'ס. למרות שאם חושבים על זה, יכול להיות מעניין להיכנס למסעדה שאתה לכאורה מכיר בעל פה את התפריט שלה ולראות איזה ארוחות יש במדינות אחרות. כיאה למסעדה באיטליה, אחת המנות במקדונלד'ס האיטלקי היא מנת פסטה עם ירקות וזיתים שהייתה, כמו שניחשתם, לא טעימה וקרה. אולי האיטלקים אוהבים את זה, אבל זה לא מה שציפינו לו.


התקדמנו לכיוון האקדמיה, שם ניצב פסל דוד, והגענו לתור שבמבט ראשון לא נראה כמו תור, אלא יותר כמו קבוצת אנשים מפוזרת בעלת מכנה משותף. אילנית יצאה לברר בקצה הרחוק של התור כמה זמן יקח לחבורה מישראל להיכנס ולראות פסל משיש. שעתיים הייתה התשובה של הבחור בראש התור. אילנית חזרה מהר וקיררה את ההתלהבות. אפשר לומר שהיא עשתה לכולם אחורה פנה ואיכזבה גם את בעלה וגם אותי.
מסתבר שעבור נירי זאת כבר הפעם השנייה שהוא מוותר על פסל דוד. מיד לאחר שהתחתנו, אילנית וניר נסעו לפירנצה והגיעו גם הם לראות את פסל דוד. למזלם לא היה תור, לצערם בכניסה היה שלט - "אנחנו בשביתה - המוזיאון סגור". ומכאן ילדים, המושג "שביתה איטלקית".

הדרך חזרה לאוטו הייתה אמורה להיות מיוחדת, דרך הגנים שאתם שמם לא יצא לי לשמוע. התיישבנו על הרצפה הממש לא נעימה שהייתה מלאה באנשים שוכבים וחיכינו להחלטה. גיל חזר גם הוא עם בשורות לא מעודדות שכרטיס כניסה לא מצדיק את המחיר שלו והתחלנו בויה דה לה רוזה לכיוון האוטו.
הייתה הליכה ארוכה שכללה גם טיפוס במדרגות שאותם ירדנו בתחילת היום. כולם היו קצת עייפים אחרי היום ורק רצו להגיע לאוטו לנוח. גם סבא חיים רצה ולשם שינוי גם אמר את זה לסבתא חנה שישר הסיקה שלסבא כואבות הרגליים והוא לא יכול ללכת. מיד כולם החלו לחפש פיתרון ושקלו לקחת מונית בשבילו עד לחניון. אבל לטענת סבתא חנה, הכל בראש וסבא עשה את עצמו.

בדרך הביתה עצרנו בעיירה שליד הבית, איפה שבפרק הקודם קנינו בסופר, בפיצרייה מקומית ומבטיחה. הרכבים של גיל וניר הגיעו ראשונים ואז לילך הגיעה ואמרה שהחלון של הדלת נסדק. הגענו לשם ובאמת החלון היה כולו רסיסים. אבל איך זה קרה לפתע?
מתברר ששלומיק לא אהב שהדלת לא ננעלת אז הוא ניסה לנעול אותה בכוח. הרבה כוח. כאן כבר הכיף התפוגג והתחלף במתח. אילנית קבורה עם הטלפון, מתקשרת לחברת ההשכרה בארץ ונתקלת בבעיה - בישראל זה ערב חג סוכות. הכל סגור, כמעט ואין מענה. היא מנסה שוב להתקשר למג'ורה, חברת ההשכרה האיטלקית, שמודיעה לה שמחר יחכה רכב חלופי ברומא. רומא במרחק של כ-3 שעות נסיעה. מי יסע? מה נעשה? זה בזבוז זמן, יש ילדים קטנים.

נסענו חזרה הביתה, לילך נראתה מבועתת ביציאה מהרכב. מסתבר שבמהלך הנסיעה נפלו רסיסים מהחלון לתוך הרכב, שכמובן הפחידו את כולם ומהפחד גרמו ליובל הקטנה לגעת ברסיס וכמובן להיפצע ממנו.

מה יקרה מחר?

יום שני, 24 בפברואר 2014

היינו באיטליה - הפרק השני


השכם השכם בבוקר, סבתא חנה החליטה שצריך לקנות אוכל. היא לא שכחה כמובן שרק בלילה קודם לכן כל המשפחה עשתה קנייה מרוכזת וגדולה כדי שיהיה מספק אוכל לשבוע הקרוב. חנה מתחילה ללכת לסופרמרקט הקרוב, שאמור להיות ממש במרחק הליכה מהבית. באותו זמן, אילנית מתעורר ומבחינה בסבתא שמתחילה לצעוד אל עבר האופק. מהר מאוד היא מבינה שסבתא עומדת ללכת לאיבוד בין הכרמים ומחליטה לקחת סיכון ולנהוג ברכב על אף ששכחה את הרישיון שלה בארץ. השתיים מגיעות לסופר, שממש לא נמצא במרחק הליכה, קונות אוכל ומפתיעות את המשפחה בארוחת בוקר מפנקת.
לאחר שסיימו לאכול, החליטו השתיים ביחד עם לילך וניר לקפוץ שוב לסופר לקנות עוד כמה דברים שנגמרו (זה היה התירוץ). אז הם נסעו שוב. המוכרת בקופה כמובן מיד זיהתה את הקונות ששבו תוך פחות משעתיים לסיבוב נוסף.
לאחר שסיימו לריב על מי ישלם, המשיכו לעוד משימה שאלייה נשלחו - לנפח את הכדור לאייל הקטן. לאחר סיבוב מהיר בעיירה הקטנה בעקבות משאבת אוויר, נעצרו ליד מוסך קטן. סבתא חנה יצאה במצח נחושה עם הכדור המפונצ'ר וביקשה מהמוסכניקים למלא אוויר בכדור, כי "הילד איז קרייניג!". שני העובדים שהיו שם התקשו להבין מה פשר הדבר אך בכל זאת הסכימו לנסות ולעזור לסבתא החביבה. לאחר מספר נסיונות עם ונטילים בגדלים שונים הצליחו לנפח את הכדור לשמחת כולם.
אילנית חשבה שזה הסוף ואפשר לחזור כבר חזרה לבית, אבל לילך חשבה אחרת. הבעלים של הוילה, ריקרדו, הוא  גם בעל כרמים בסביבה הקרובה לוילה שבה שכנה המשפחה. לילך ראתה את הכרמים וחשקה בטעימה מאחד מעשרות האשכולות הטריים שהקיפו אותה. לכן התעקשה לעצור בשולי הדרך ולקחת הבית מזכרת בדמות אשכול ענבים אדומים גדול ועסיסי. כמובן שאילנית התנגדה, שכן היא הייתה ביחסים טובים עם ריקרדו ולא רצתה לגרום אי נעימות במידה והוא ידע שהם פלשו לשטח שלו. ללילך כמובן לא היה אכפת והיא זינקה מהאוטו והחלה לחפש אשכול שתוכל לעקור. אך לא מדובר בפעולה פשוטה כמו לקטוף תפוח מהעץ, לכן נאלצה לאלתר את החיתוך עם המפתח של האוטו.

האשכול הגנוב

 סן ג'מניאנו, עיירה קטנה וחמודה שהייתה בשיאה בימי הביניים וידועה בעיקר בגלל המגדלים הגבוהים שבה שנבנו כדי להראות למי יש יותר גדול. המשפחה הגדולה הולכת ברחובות ומהר מאוד מתברר שאם רוצים לעמוד בקצב, צריך להתחיל הכי מהר ולאט לאט להגביר את הקצב. כך אילנית עושה "מבצע סבתא" ומתחילה להריץ את כולם כדי להגיע כבר לכיכר העיר. עומר ושירה מנהלים דיון חוצה גבולות ומנתחים את משמעות המושג "ערבי". שירה טוענת שערבי הוא אדם שלא מאותו דת של האדם שמכנה מישהו ערבי ועומר לא קונה את הטיעון ואומר "בוא נשאל ערבי אם אנחנו ערבים". ומה אתם חושבים?
אחרי הליכה שהרגישה כמו חציית ים סוף, הגיעו כולם לכיכר העיר שם נמצאת גלידרייה שזכתה פעמיים בתואר "הגלידה הטובה בעולם". בין הדבר נכון או לא, התור שהיה בכניסה חייב את כולם להידחף אליו וליצור מהומה בנוגע ל... מי ישלם על הכל. כמובן שסבתא חנה הטילה וטו על התשלום והצמידה אלייה מוכרת שרשמה בקפדנות כל הזמנה ועל הדרך אולי הוסיפה עוד לקוח או שתיים בטעות. 
כעת אחרי שכולם שבעים הגיע הרגע לעלות על המגדל הגבוה ביותר בעיר ולראות על מה כל המהומה. המהומה האמיתית הייתה שוב בקופה, לאחר שהמוכרת השלווה החליטה להפר את המהומה וצעקה "Please SHUT UP!" לתדהמת כל המשפחה שלא הוציאה עוד מילה עד לקצה המדרגות.







יום שבת, 25 בינואר 2014

ערבי בעיניי המתבונן



בדרכנו לכיכר העיר סן ג'מיניאנו, שירה ועומר החל לדון במושג ערבי והחליטו להגדיר מי יכול להיקרא "ערבי". המסקנה מהשיחה - אם אתה לא מהדת שלנו אתה ערבי. תשאלו את שירה, היא יודעת.
לא נגלה לכם יותר מדי מהפרק הבא של "היינו באיטליה", אבל זה נראה כמו משהו שאסור לפספס. אולי עכשיו אפשר להבין את הבעייתיות שבשיעורי אזרחות?

ולקראת הפרק הבא - פוסטר חדש של משפחת קורן

מימין לשמאל: אילנית, ניר, שירה, שוהם ושחר