יום חמישי, 24 במרץ 2011

היינו במלחמת העולם ה-2 - היינו בגרמניה




הפרק ממשיך מהנקודה שבה הסתיים הפרק הקודם - ניר נכנס לשירותים הציבוריים. מה יעשה שם? מה יקרה כתוצאה מכך? הכל יכול לקרות במקומות כאלה...
בזמן שניר עסוק בעניינו, חנה ממשיכה בשיחה עם אנגלה, שאף אחד לא יודע את השם האמיתי שלה, ומגיעה לרבדים עמוקים ורחוקים. משיחה על הילדות ברומניה לפתע מגיעה השאלה שהפתיעה את כולם:
"עברת בתאי הגזים?"
חנה, מההלם שנשאלה בכלל שאלה שכזאת עונה בסרקסטיות "אם הייתי בתאי הגזים, הייתי מגיעה לכאן?". פחות מדקה אחרי אותה אימרה וכבר כולנו שומעים את שהתרחש והמומים וגם מחייכים חצי חיוך, היא מציצה עלינו!
ניר מחליט שהוא הולך עם הנקמה עד הסוף ולוקח אותנו לסיור בתור הונספץ'; גדר חשמלית ליהודים, משאבת ביוב וטראומות מהמלחמה הגדולה. לא תאמינו עד כמה זה נראה אמיתי באותו רגע.
אחרי התפרקות במכונית עם ה"נקקמה", שילוב של נקמה ו...אתם יודעים, מצאנו עצמנו עמוק באדמה מסיירים בקו מז'ינו. אותו בונקר שהיה אמור לסמל את הכוח של הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועשה לה יותר בושות מתקרית הבגט המקולקל ב"מאפיית האחים כהן" בנתניה.
סבא מגשים את חלום חייו, אתר שולי מבין אתרי המלחמה הוא היעד המרכזי שלו ואנחנו הצטרפנו אליו כי אנחנו משפחה כזאת מיוחדת. ולא סתם מיוחדת, הולכת איתו וחוצה 2 ק"מ של מנהרות בטון קרירות וקלאוסטרופוביות ביותר.
התיישבנו בחנות המאפים/בית קפה שבהונספץ' (לא ברור), אחרי שחיפשנו בנרות מסעדה שמוכנה להגיש לנו אוכל (רובן היו פשוט סגורות). שם השיחה שוב חזרה לנושא הבוגר והעמוק של תאי הגזים ובו ניר דאג להזכיר לנו את המלחמה הבאה ואת העובדה שהבנות שלו מחוסנות מהגזים. הסיבה בפרק.
החופשה הזאת הייתה חוויה אחת ענקית, אבל היום הזה היה השיא שלה.

יום שני, 14 במרץ 2011

היינו במלחמת העולם ה-1 - היינו בגרמניה




כל המשפחה מסכימה פה אחד: היום הזה הוא השיא של החופשה.
 יום שישי, כולם עדיין מנומנמים מאתמול. סבא חיים מאוד רוצה לבקר בקו מז'ינו, בונקר צרפתי שנפל בשבי במלחמת העולם השנייה. בונקר? נסיעה ארוכה? למי יש כוח לזה... אבל, גיל וניר לא וויתרו ולקחו איתם גם אותי (אורי) יחד עם שרית ונדב. הנסיעה עברה בהצלחה, חוץ מעצירה בשטרסבורג (תקרית אירופה פארק חוזרת על עצמה?), הסתובבות מוזרה בעיירות ציוריות הגענו בשלום למתחם רק בשביל לגלות שהוא נפתח ב-14:00.
מה נעשה? העיירה ממקודם הייתה נחמדה, אולי יש משהו לאכול?
הגענו לעיירה הונספץ' שבירור מהיר הראה שהיא חברה באיגוד הערים היפות של צרפת, בהחלט מרגש. אנחנו מגיעים לכיכר העיר ולא מוצאים זכר למסעדות, שלא לדבר על אנשים. אז חיפשנו דרכים להעסיק את עצמנו. שרית ונדב הציצו לתוך כיתת לימוד בבית הספר וגילו שכולם נמצאים באמצע שיעור חשוב בתורת הגזע! סתם... לא.
חנה קנתה תפוחים שעמדו למכירה ורצתה עודף, אז היא נכנסה לבקש עודף ומשם הדבר התפתח לשיחה מרגשת על תולדות משפחת הירשהורן והעם היהודי (בפרק הבא!). במקביל, ניר לא עומד בלחץ מחליט לצאת למסע נקמה בגויים ונכנס לשירותים הציבוריים הקרובים. איך זה ייגמר? האם נכנס בזמן לבונקר? המשך יבוא...

יום חמישי, 3 במרץ 2011

אני התפסן בשדה של שיפון



אני לא חובב גדול של ספרים, אף פעם לא הייתי חבר של ספר (כאן תבוא בדיחה בנוסח שחר חסון) אבל "התפסן בשדה השיפון" הוא ספר שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
אתחיל מההתחלה: נעים להכיר, קוראים לי אורי, ועדיין לא סיימתי ספר שהתחלתי לקרוא לפני שנתיים. ככה אני מקווה. אל תראו את זה לא נכון, אני נהנה ללמוד בשיעור ספרות על משוררים מדוכאים ועל רבי נחמן מספרד שכתב שירים על יין בזמן שלמד תורה בברצלונה. ש"י עגנון וביאליק הם חברים טובים שלי (אם הם היו בחיים) ויעידו על כך "תהילה" ו"מאחורי הגדר". אבל בכל זאת, ספרים קשה לי לקרוא.
אני לא מהמגאניבים שלא קוראים ספרים כי הם חושבים שזה לחנאנות. ממש לא. אין לי את כוח הרצון שדרוש בשביל להתחיל ספר ולהתמיד בקריאה שלו, שלא לדבר על לסיים אותו. הספר האידאלי לדעתי, מלבד "הארי פוטר" שזו קטגוריה בפני עצמה, יכול להיות מעניין ומותח, עם הומור שחור (גם ציניות זה בסדר) ואפילו טיפשי.
כשאביבה, המורה לספרות מורחב (סוג של מגמה אצלנו בבצפר), ביקשה שנביא לשיעור את "התפסן בשדה השיפון" חשתי סלידה מקריאה בספר כל כך מפורסם ועם זאת כל כך אנונימי ושקט. אני זוכר שתמיד כהייתי קורא את מוסף "תרבות" במעריב היו אזכורים ל"תפסן" שניסו להשוות את הכתוב אליו או משהו בסגנון. הייתי חושב לעצמי שזה עוד אחד מהדברים שהתקשורת אוהבת לאהוב ולשבח אבל בפועל לאף אחד לא אכפת מזה במציאות, כמו "מחוברים" ו"מחוברות". סדרה משעממת על אנשים משעממים שמעשנים סיגריות ולא יודעים להחזיק מצלמה. מקסים!
מהרגע שהתחלתי לקרוא את "התפסן" נשבתי בקסמו, כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי נהנה כל כך לקרוא ספר שבית הספר מכריח אותי לקרוא (דוגמת "המאהב" המזעזע או "בעל זבוב" המייגע). "התפסן" כמו שאביבה הכניסה לנו לראש טוב טוב הוא ספר שעם צאתו נאסר ללימוד בבתי הספר, דבר שתרם בסופו של דבר להצלחה של הספר.
אי אפשר להישאר אדישים לספר הזה, או שאוהבים אותו או שמתעבים אותו. השפה הישירה של הולדן קולפילד פשוט שורדת במבחן הזמן ואפילו מילים שנשמעות מיושנות כמו "מזופת" לא הורסות את חווית הקריאה גם לבררן גדול כמוני.
מצאתי את עצמי מזדהה עד מאוד עם גיבור היצירה ואפילו מוצא נקודות דמיון קרובות עד מאוד (באמת) לחיים שלי. את אחת הדמות, אקלי הגבוה והמעצבן, פגשתי במציאות. זה הזוי עד כמה הדמות הזאת דומה לאדם שאני מכיר במציאות. זה הרס אותי.
"התפסן בשדה השיפון" הוא ספר ההתבגרות האולטימטיבי לכל בני הנוער שמרגישים שנמאס להם ומבינים שהדרך בה הסובבים אותם חיים היא שגוייה ויש מקום לשיפור.

אני שמח שהתחייבתי לקרוא את "התפסן", אחרתי לא הייתי מגלה לעולם שיש מישהו נוסף בעולם שמבין אותי.