‏הצגת רשומות עם תוויות חופשה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חופשה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

התסכול מאירופה

החלונות האדומים בלילה
לפני כמה ימים חזרתי מחופשה באמסטרדם עם חברים. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל מאז שהייתי באיטליה לפני כמעט שנתיים. בגלל הצבא נאלצתי להישאר להגן על המולדת, אבל עכשיו שהשתחררתי לא בזבזתי זמן מיותר וישר קפצתי על ההזדמנות לבקר באירופה.
הפעם האחרונה שהייתה בהולנד הייתה ב-2002, אז הייתי בן 8 אם אני לא טועה וכמובן שהביקור היה עם ההורים וכלל את האטרקציות המובנות מאליו של כל תייר ולא באמסטרדם באופן אירוני. הפעם אני בן 21 עם עוד שני חברים. שכרנו דירה בשכונת ג'ורדן ההיפסטרית המגניבה ויצאנו לדרך. 
הדבר הראשון שייחלתי לו כבר בשלב אריזת המזוודה הוא מזג אוויר קר. הרי בארץ אוגוסט וגל חום שהולך ובא מדי יום, אין מספיק זמן להתכסות במעיל וג'ינס ככה באמצע היום בשביל להרגיש טיפה יותר מיוחד. בבית אני הולך במכנס קצר וסנדלי שורש לצורך השוואה.
הנחיתה בשדה הבהירה לי שני דברים - גם באירופה חם, אמנם לא כמו בארצנו ובלי לחות בכלל, אבל זה לא מפריע לאף אחד. במרכזית של אמסטרדם היינו טיפה אבודים, לא טרחתי לבדוק איזה קו לוקחים כדי להגיע לדירה, אבל למזלנו היו דיילים נחמדים שבדקנו עבורנו את התחנה שלנו. 

מניסיוני כתייר באירופה, אני זוכר את אמא שלי ספק רוטנת ספק מתרפקת על המראות שנשקפים אליה מסביב. הצמחייה, הבנייה ומזג האוויר. כולם משתלבים יחד ויוצרים מחזה כה שלו ומזמין שכל מפגש עמו יוצרים רצון עז להישאר שם ולא לעזוב לעולם. 
ברוב אמסטרדם הרחובות מוקצים כמעט בלעדית לתחבורה ציבורית. רכבות ואוטובוסים שולטים בכביש ומדי פעם מונית ולעיתים נדירות אף רכב פרטי. אני חובב מושבע של כלי רכב על מסילות (למרות שבצבא אהבתי לרכבת ישראל נפגעה לא פעם), לכן כל מפגש שלי עם רכבת קלה תמיד גורם לי הנאה במידה מסויימת. תדירות הקווים כל כך טובה שאין צורך לרוץ לרכבת שהגיעה לתחנה, כי אתה יודע שעוד כמה דקות תגיע עוד רכבת. אין לחץ באירופה, גבר.

שוכבים על הדשא
בדרכנו לתחנת הרכבת חצינו תעלה והגענו לצומת שכוללת מלבד כבישי לרכבים גם נתיבים נרחבים לאופניים. נדהמתי לראות שבכל הצומת המורכבת יחסית הזאת, אין ולו רמזור אחד ובקושי תמרור בודד שמסדיר את הזכות הקדימה. הישראלי הפנימי שלי כמובן לקח את הדוגמה הזאת להשוואה "מה היה קורה אם זה היה בארץ?" והתשובה האוטומטית נראתה כמו פיצוץ גרעיני של רכבים מרוסקים ולהבות במרכז הצומת. 
אבל כאן באמסטרדם אין לחץ, לא ממהרים לשום מקום. הרכבת הקלה עוצרת ונותנת לאופניים לעבור בבטחה ורוכבי האופניים מזלזלים בבוטות בהולכי הרגל שכמעט ולא זוכים לשטח מחייה ברחובות. אבל זה בסדר, תכף נעלה על הרכבת.

כולם שמעו על רובע החלונות האדומים, איפה שמחכות לך בחלונות ראווה זונות חוקיות לחלוטין שמחכות שתבחר בהן ל-50 דקות עם סוף שמח. מכיוון שהדבר מעוגן בחוק, יש סדר מאוד ברור בנושא. לא פוגשים אותן בצומת והולכים לסמטה צדדית, פשוט סוגרים את הדלת ומסיתים את הווילון. זה הכל. במקום להילחם בתופעה הלא ממש יפה הזאת, בחרו להסדיר אותה ולהפוך אותה למקצוע לכל דבר. 
הכל חוקי

קופי שופס הם הגורם העיקרי לתיירים צעירים בני 18 ומעלה שמגיעים לאמסטרדם בשביל לחוות באופן חוקי ובלי בעיה את המריחואנה. חברים שלי בארץ שאלו אותי "הצלחתם להתארגן על משהו?" כי הם יודעים שכאן בשביל להשיג חומר צריך להכיר מישהו שמכיר מישהו שמוכר ולפגוש אותו במקום צדדי ומרוחק כדי שהמשטרה לא תעצור אותך על שימוש בחומרים לא חוקיים. עניתי להם "כן, הלכנו לחנות וקנינו". זהו, זה כל הסיפור. גם כאן במקום להילחם בתופעה בחרו להסדיר אותה באופן חוקי ולפקח עלייה כמו שמפקחים על בתי מרקחת. הכל כל כך פשוט וטריוויאלי באמסטרדם שהתסכול מארץ המוצא שלך הופך בהדרגה לייאוש.

ואם כבר התייחסתי לתחומים לא חוקיים בישראל שחוקיים באמסטרדם הופתעתי לראות זוגות חד מיניים הולכים בגלוי יד ביד, מתנשקים ומתחבקים ככה סתם בלי זה יהיה חודש הגאווה. גם בתל אביב, שנחשבת להכי פתוחה בארץ בנושא הזה לא זכור לי שראיתי שני גברים הולכים יד ביד באמצע הרחוב, מקסימום זוג לסביות מתנקשות ליד רכבת ההגנה וזהו.  

אחרי יום בעיר כבר הבנו פחות או יותר איך להתמצא. בכל תחנת אוטובוס מופיעה מפה של הקווים שעוברים בה, איזה תחנות הקו עוצר, שעות שהוא עובר וגם מפה שלו. אני יודע שגם משרד התחבורה מנסה ליישם את זה בארץ אבל אני עדיין תלוי יותר מדי ב-moovit בשביל לדעת לאן להגיע ואיזה קו לקחת. 
הכל היה כל כך פשוט באמסטרדם, בעיר עצמה לא היו מגדלי ענק שהשקיפו עליי מגבוה, לא פקקים חונקים ולא סכנה קיומית מפני פיגוע כלשהו. הכל כל כך שלו בעיר הזאת שזה מתסכל. אני בגיל 18 גויסתי לצבא ועברתי דברים בזמן שמקבילי ההולנדי בדיוק התקבל לתואר ראשון בעיצוב באוניברסיטה המקומית כשהוא רוכב על אופניים מעל תעלות מים חביבות. עכשיו הוא מסיים שנה שלישית של התואר ואני מחפש עבודה ועוד לא החלטתי מה אני אלמד.

הנוף מהדירה, אפילו שיש עוד בניינים זה לא מרגיש צפוף


יום שבת, 18 ביולי 2015

היינו באיטליה / גארדה לנד


על המקום הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים קודם לכן. כל אחד שיצא לו לבקר באיטליה לא פספס הזדמנות להיכנס לשם ולחוות קצת מתקנים ורכבות הרים. הגענו לשם בזינזאנה החדשה של שלומיק, כיוון שרוב האימהות והילדים הקטנים נשארו במלון. 
התחלנו מהקשה אל הקל, החלטה חכמה מכיוון שעדיף לנצל את ההזדמנות שבבוקר יחסית יש פחות מבקרים כדי לחסוך זמן המתנה בתור. עשינו שתי רכבות הרים, הראשונה הייתה ממש טובה והשנייה הייתה ממש לא נעימה. הרכבת השנייה, "בלו טורנדו", נראתה כמו חיקוי חיוור של ה"בלו פייר", רכבת הרים פסיכית מאירופה פארק (שאותה גם עשינו כשהיינו בגרמניה). הפעם, מדובר ברכבת שפחות הייתה מהנה ויותר הייתה כואבת. אני זוכר שכולנו ירדנו והרגשנו בחילה. אני מחזיק מעצמי כאחד שיש לו קיבה חזקה אבל הרכבת הזאת הצליחה לסדוק במעט את החוסן שלי וגם שלו רוב האחרים. 
הדבר הכי מעניין עבורי היה לראות איך חלק לא מבוטל מהמתקנים מקבלים השראה (כלומר, מעתיקים אבל באופן חוקי) את המתקנים הידועים של דיסנילנד. גם באירופה פארק שמתי לב לזה אבל כאן כבר היה מדובר בחיקוי של החיקוי. המתקן "רעמסס" הוא השראה מדוייקת של "באז שנות אור", גם כאן קרון בתוך חלל חשוך שיורים לייזרים על מטרות. אולם סרטי 4D שמציג סרטים בתלת מימד ועוד מגוון מתקנים שיצא לכם לראות פעם. 
עלינו על המתקן של זאוס (או פוסידון, לא היה ברור) שכולו שיט במים ובסיומו גלישה במדרון רטוב במיוחד. אני, שהשכלתי להישאר יבש בדרך מזל קיבלתי מטח רציני של מים שהרטיב את כולי והוכיח שאף אחד לא חסין מפני אל המים.

אילנית ושרית כאמור לא הצטרפו לנסיעה לגארדה לנד. זה בגלל לקח שלמדו בפעם הקודמת שכף רגלן דרכה בפארק שעשועים אירופאי. השתיים נשבעו למצלמה בסצנה בלתי נשכחת מ"היינו בגרמניה" שהן לא הולכות יותר למקומות כאלה, כמובן לאחר שפרקו את הרגשות שלהן לאחר נסיעה קלילה ברכבת הרים.

הפעם הקודמת שהיינו בלונה פארק

יום שבת, 23 ביוני 2012

להתראות ילדות, שלום מציאות



זהו, השבוע הסתיימו להם 12 שנות לימוד. אני לא מתכוון לטחון את המשפט השחוק "אני עדיין לא מעכל את זה", פשוט מאוד כי הוא נאמר בערך אחת לשבוע מספטמבר השנה. זה בהחלט מרגש ובהחלט מוזר שמעכשיו אין יותר לימודים (בבית ספר לפחות), כל אחד הולך לדרכו (מתגייס או שנת שירות) והחיים האמיתיים מתחילים לצבור תאוצה.
הקיץ עומד להיות קצר עבורי, בגלל תאריך הגיוס שעומד על סוף חודש יולי, אבל אני מתכוון לנצל את 31 הימים שנותרו לי מהנעורים כי להספיק דברים שהייתי אמור לעשות מזמן. אז לחו"ל אני אטוס (צפו לסדרת ההמשך המדוברת של "היינו בגרמניה"), אולי קצת אעבוד ואתכונן נפשית לדבר הלא ברור הזה שנקרא צה"ל.

לקטר על תהליך הגיוס כבר נראה לי נדוש, החל מהצו הראשון לומדים להבין למה ישראל עדיין לא חתמה על הסכם שלום אזורי - הפקס בנושא עדיין לא התקבל בלשכה והיה בלבול עם נתונים של מלש"ב אחר בטעות. פאק איט, נעשה מה שצריך ונעבור את זה בשלום - זה המוטו שאני מתכוון לאמץ בשלוש השנים הקרובות, למרות שלא בטוח אם זה הדבר הנכון לעשות.

לכל אותם תלמידים שעדיין לומדים בבית הספר - אל תירדמו בשמירה, נצלו את כל ההזדמנויות ועברו את הבגרויות בשלום. להתראות ילדות, שלום מציאות.

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

חו"ל איז קול

המשפחה שלי היא משפחה מיוחדת. הרבה קוראים לנו "משפחה לא הגיונית" מהסיבה שהאמא של החתן מסתדרת מעולה (אפילו אוהבת) את הכלות שלה. כן, נכון שקשה לרבים מכם לדמיין את זה בליל הסדר אצלכם אבל משפחת הירשהורן היא חזית מאוחדת. בגלל זה אנחנו יוצאים לחופשות משפחתיות ביחד בחו"ל.
לפני שנתיים בדיוק, בסוכות 2008, טסנו לצרפת לכבוד 2 אירועים חשובים- יום הולדת 70 לסבתא חנה ו-50 שנות נישואין של סבא חיים וסבתא חנה. קשה לתאר את כמות ההכנות שעשינו ל-7 ימים בצרפת, כמות ההכנות הייתה ארוכה מהחופשה, אבל ברגע האמת שכחנו את כל התוכניות ופשוט נהנו. כמובן שאי אפשר היה לפספס כזאת חופשה ואני, מתוקף תפקידי כצלם/עורך/במאי/סוכן נסיעות, לקחתי על עצמי לתעד את החופשה.


ולמה החלטתי לספר לכם את כל זה? ביום שני משפחת הירשהורן נוסעת לחופשה בגרמניה (למרות שנשהה בצרפת, אבל את זה לא מספרים). הולך להיות מהנה לא פחות.