יום ראשון, 6 ביולי 2014

היינו באיטליה / הילד בן 40



הפרק שחיכינו לנו קצת יותר מדי זמן, הגיע. אחרי שבסוף הפרק הקודם מתברר שהרכב של שלומיק חייב תיקון, אילנית מנסה לדבר עם חברת ההשכרה בארץ אך לא מקבלת מענה כי זה ערב חג סוכות. היא מנסה להתקשר לחברה באיטליה ולמזלה עונה לה מוקדן בשם דניאל שהוא גם, מה הסיכוי, דובר עברית. אילנית משוחחת איתו ומודיעה למשפחה למחרת בבוקר שרכב חלופי מחכה להם בסוכנות שנמצאת בעיירה ארציו, (זאת שה-GPS בטעות לקח אותנו אלייה בפרק הראשון)
היום הזה הוא גם יום הולדת 40 של שלומיק, כזה עיתוי אירוני לחגוג בו. מבעוד מועד כל המשפחה דאגה לשריין את המסעדה של בעלי הוילה לטובת מסיבת הפתעה חגיגית.

חנה וחיים מעלים זיכרונות מלפני 25 שנה. כשהם נפשו בצרפת, תא המטען של ה"אופל" ששכרו היה נפתח במהלך הנסיעה ואף מוסך לא הסכים לתקן את התקלה בטענה שמדובר ברכב גרמני (כך הם מספרים), לכן חנה נאלצה מדי בוקר לקשור את הבגאז' לאגזוז ולוודא שלא יפריע להם במהלך הנסיעה. כששאלתי באיזה שנה זה קרה, הם לא נתנו לי מספר מדוייק, אז הערכתי שלפי עיצוב הרכב מדובר על תחילת שנות ה-90.
חנה מתקנת את הרכב. אי שם בריביירה הצרפתית של תחילת שנות ה-90.

גילי ונירי, שניהם נשואים פלוס שלושה ילדים, מחליטים שעד שייצאו להחליף את הרכב השבור, אפשר להשתעשע בו קצת, לשבור את הזכוכיות ולשחק אותה חיילים שעושים פריקה מהירה מהרכב. מיד אחרי שסיימו לשחק, שלומיק מודיע שהוא לא מוצא את חוזה ההשכרה שבו רשומות כל הפגיעות שקיבלו בעת ששכרו את הרכב. אילנית ושלומיק יוצאים לחיפושים ברחבי הבית, הופכים את סל הכביסה ומחפשים בין  הכיסאות של הרכבים. לבסוף גיל מגיע בשיא התמימות ושולף את הדף מכיס המכנס שלו, בטענה ששלומיק נתן לו את החוזה בארוחת הבוקר.
הילדים והנשים נשארים בבית לנוח, ומחליטים לקפוץ לטבילה בבריכה שבחצר. מתברר שהבריכה קרה במיוחד ולא ממש מהנה לשחייה, אך מספר אמיצים בהם סבא חיים לא מוותרים ונותנים כמה בריכות בשביל הבריאות. 
בינתיים בארציו, מגיעים לסוכנות הרכב ומציגים לראווה את החלון השבור והדלת התקולה. נירי מתחיל להתבדח עם המוכרים וצוחק על הרכבים האיטלקיים. הדבר הנכון לעשות כשאתה רוצה לצאת צודק זה לצחוק קצת על המדינה שבה אתה מטייל מול אחד מתושביה. 
לבסוף שלומיק נשלח למלא את מיכל הדלק ומקבל רכב חלופי, זהה לחלוטין, שמיכל הדלק שלו לא מלא לחלוטין. כשהוא מעיר למוכר, נאמר לו שהדבר ידוע ויתקזז לטובתו כשיחזיר את הרכב. נחיה ונראה...

הגברים חזרו עם הרכב החדש לבית, ובכביש העלייה לבית כל המשפחה עמדה על המרפסת ונופפה לשלום בדרמטיות לגיבורים שחזרו. למרבה הצער, אין תיעוד של האירוע הזה, אבל לו הייתי מספיק לצלם אותו, היה מדובר ברגע קולונועי דרמטי ומרגש.
משם נסענו ליעד המקורי לאותו יום - העיר פיזה. שם הגענו ובקלות מצאנו את האטרקציה המרכזית, שהיא כמובן מגדל פיזה. שחר סיפרה לנו על העיר והמגדל ובמקביל שרית ואילנית קנו לסבתא חנה כובע חדש, במקום הכובע הישן והמתפורר שלה.
כמובן שאי אפשר לבקר במגדל פיזה בלי להצטלם איתו כאילו דוחפים אותו ומעקמים את הפלא הארכיטקטורי. אילנית ישר התנדבה לצלם את כולם, אבל התוצאות היו מביכות מאוד. כמעט אף אחת מהתמונות לא יצאה טוב. מה הכוונה? אין "נגיעה" בין המגדל למצולם.

משם הדעות היו חלוקות, הרכב של שלומיק (שכולל גם את סבא וסבתא) החליט לפנות לעיר קולודי, שידועה כעיר של פינוקיו. השאר המשיכו לעיירה לוקה. השעה כבר הייתה בין ערביים. קבענו להיפגש לארוחה בשמונה בערב, לכן מיהרנו להסתובב בלוקה וענבר אף העבירה את הדרכה שלה על לוקה בווקי טוקי, בזמן שחיפשנו חניה. הגענו לכיכר המרכזית שבו לטענת אילנית יש גן פרחים שמתחלף מדי יום עם התאריך. התברר שכבר לפני כמה שנים טובות הופסק המנהג. עצלנות, טענו המקומיים, ובצדק. למי יש כוח להזיז כמה פרחים כל יום?
בכיכר העיר העתיקה היה דוכן גדול של ממתקים תוצרת בית. המון שוקולדים, סוכריות גומי ושקדים מסוכרים קישטו את השולחנות העמוסים. ניר ישר קלט את ה"חלביצה". ריבוע יצוק שכולל מספר חומרים לא ברור שטעמו משלב אניס עם ליקריץ. מתברר שעוד מימיו בצבא, ניר היה מכור לחלביצה, וכנראה שזה היה סוג של סגירת מעגל עבורו.
ענבר גילתה שהשחקנית האהובה עלייה, ג'ניפר לורנס, מופיעה על השער של ווג. מחיפוש זריז במספר דוכני עיתונים הצליחה למצוא את המגזין והייתה מאושרת במיוחד. 
זה חלביצה (צילום: ynet)
בשעה שמונה התכנסנו וחיכינו ששלומיק יחזור עם המשפחה שלו. מתברר שהוא עשה דווקא לסבתא ולילך, ועיכב אותם בכוונה כדי להלחיץ אותם. משום מה לאף אחד ממי שביקר בפארק פינוקיו לא היה תמונות להביא לי ונאלצתי להשתמש בחומרים שמצאתי ביוטיוב. 
כשהגיע לבסוף, באיחור אופנתי של חצי שעה, שרו לו כולם "יום הולדת שמח" והתחלנו לברך. סבתא חנה בירכה את בנה הצעיר, נירי סיפר סיפורים מביכים וילדיו ברכו אותו. במקביל התחיל האוכל להגיע ונראה שהוא לא הפסיק מאותו רגע. מהמנה הראשונה שכללה נקניקים, גבינות וקיש דרך המנות העיקריות - לזניה טוסקנית כפי שמעולם לא אכלנו וצלעות עשויות היטב עם תפוחי אדמה אפויים. שתינו יין מהענבים שגדלו בכרמים שמסביבנו וגם שמפניה. 
לבסוף הגיעה העוגה והזיקוקים וכאב הבטן הנעים שמרגישים בסיומה של ארוחה טובה.
היום הזה התחיל ממקום בעייתי - נסיעה לא צפוייה להחליף את הרכב של שלומיק בדיוק ביום ההולדת שלו, כשכולם לחוצים ומתוחים בגלל המקרה מליל אמש. תוך כדי הדברים הסתדרו ואפשרו לנסוע לפיזה, לוקה ולבסוף הסתיימו בחגיגה נהדרת שמסכמת את השהות של המשפחה בחבל טוסקנה. זהו, מחר עוברים לצפון למקום חדש לגמרי.
מזל טוב

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

בבקשה השאירו שם פרטי כי יהיה משעמם אם כולם יהיו אנונימיים!