אפס בחולייה ארצית

הכל התחיל לפני יותר משנה. נחתתי במקום חדש ישר לשבוע שקורה רק פעם בשנה קלנדרית - חולייה ארצית. ככה הכרתי את התאג"ד (תחנת איסוף גדודית, או פשוט מחלקת הרפואה בגדוד). עברו 8 חודשים והגיע שוב השבוע הזה בשנה, הפעם באתי מוכן.

חמישה ימים של שיעורים על כווווווול החומר העיוני והמעשי מקורס חובשים. את המדריכה אור, הכרתי לפני, בנסיבות אירוניות. התחלנו שבוע, סידרנו ציוד, פתחנו ורידים, דחפנו צינורות לכל חור אפשרי (אין צילום של קטטר שתן, אבל זה גם היה). במקביל היינו אנחנו, תאג"ד 334, אלה עם תקן לוחם במפקדה שלפי הסוללות לא עושים כלום ולפי שאר חיילי המפקדה הם לוחמים אז אפשר לדחוף להם כמה שיותר משימות. בכל זאת, הם לוחמים, הם בחרו לעשות שמירות ולסגור כמה שיותר שבתות. אם חשבתם שהמשפט האחרון היה רציני, זה הזמן שלכם לצאת מהפוסט הזה, אתם לא רצויים כאן.

בפרק הראשון, מתרגלים החייאה לפי הקצב של Stayin' Alive ופותחים להילה הפארמדיקית את הוורידים הבלתי אפשריים שלה. הרבה דם נשפך שם, אבל זה בסדר היה לנו פח מחטים. תקין.

למה "אפס בחולייה ארצית"? כי הסרט "אפס ביחסי אנוש" גם מתעסק בחיילים ממש כמו הסרטון הזה, זה למה.