יום ראשון, 24 במאי 2015

לא יודע עדיין



עוד כמה שבועות אני עומד להשתחרר מהצבא. אני מאוד מצפה לזה ומאוד נרגש, אבל במקביל יש בי פחדים. אני כבר יודע שאני אטוס עם חברים לאמסטרדם ולאחר מכן עם המשפחה ליעד כלשהו (לא מבטיח שתהיה על זה סדרה), אבל לאחר כל האירועים המשמחים אני אשאר ללא תוכניות וללא מעשים.
הצבתי לעצמי מטרות כלליות מאוד: למצוא עבודה ולחסוך כסף לטיול הגדול, בהנחה שבאמת אעשה אותו. חברים משוחררים מספרים שכמובן לא כל הנוצץ זהב ועל אף יתרונותיה הרבים של האזרחות לא חסרים גם חסרונות לעניין. זה ברור ומובן. המחשבות על העתיד רצות לי בראש - מה אלמד? איפה אגור? וגם כשהסובבים אותי ניגשים ושואלים אותי בנושא אני ישר מבטל הכל ועונה בלקוניות "לא יודע עדיין". אותה התשובה שאני עונה עוד מימי התיכון, אז זה היה הגיוני לומר את זה, היום כבר פחות.
ידידות שלי שהשתחררו בקיץ הקודם כבר עמוק בתואר הראשון באוניברסיטה, מתלוננות על עומס המבחנים והשיעורים הארוכים בזמן שאני עדיין מזיע על מדי ב' שוכב על החול ומסתכל על הפז"מ דופק. מצד אחד זה נורא מציק כבר לשמוע את הקיטורים שלא באמת מובנים לי אבל מצד שני זה מעלה חששות כיצד אני אצליח להתמודד כשאהיה במצבם בקרוב. אני בכלל לא יודע מה אני רוצה ללמוד, יש כיוון אבל הוא מאוד כללי, שלא נאמר על מתי.
חברים שהתחילו לעבוד בעבודות שונות, טסים לדרום אמריקה, ליפן, לא מצליחים לפנות בלו"ז שלהם זמן לצאת בסופשי שבוע מפאת עבודה או עייפות מהשבוע העמוס שהיה עליהם. כנראה שהם שכחו שפעם שישי זה הזמן היחד בשבוע שהיה לצאת וליהנות. 


בשירות הצבאי למדתי שככל שתדע מראש מה הולך לקרות, כך תוכל להיות מוכן אליו ולהיות רגוע כשהוא יקרה. אני לא יודע מה הולך לקרות איתי אחרי שאשתחרר. מקווה שאמצא עבודה טובה, מקווה שאחליט מה אני רוצה ללמוד, מקווה אדע לאן הולכים חיי.

בינתיים, יש לי את המסגרת הצבאית שבה אני שוכב על המיטה ומחכה שהימים יעברו, יחד עם שאר חבריי למחזור. מפנטזים על החפש"ש, על היום שאחרי, על הטיול הגדול אבל לא על החיים עצמם. מתחילים כל יום מחדש, עד שיגיע השחרור ויזרוק אותנו למים הקרים של האזרחות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

בבקשה השאירו שם פרטי כי יהיה משעמם אם כולם יהיו אנונימיים!