מי ישמע (למה אין פסקול אמיתי ל"היינו באיטליה")

הבחירה ביוטיוב כמקום שבו בחרתי לפרסם את הסרטונים שלי, כוללת יתרונות וחסרונות. כמובן שיש הרבה יתרונות ברורים - המקום הכי פופולרי ונגיש בעולם לסרטונים, קל לשתף ולפרסם בכל מקום. החסרון אם כן, הוא ההגבלות של זכויות היוצרים בשימוש בשירים כפס קול.

אם תשימו לב, ב"היינו בגרמניה" וגם קצת ב"עם קצפת ודובדבן" השתמשתי בשירים ידועים של U2, אלביס וגם דברים נחמדים שהורדתי מאייטונס. אם לפני כ-3 שנים היית מעלה סרטון עם מעט מוזיקה שמוגנת בזכויות יוצרים היה לוקח זמן עד שיוטיוב היו עולים על זה, הרי היום ברגע שאתה מסיים להעלות את הסרטון המערכת מזהה ישר באיזה שיר השתמשת, כמה זמן ומגבילה את הסרטון לפי קריטריונים שונים, הראשון והקריטי מכולם - חסימת השימוש בפרסומות ליצירת רווח.

נכון, אמנם אני יוצר את "היינו באיטליה" בלי מניעים כלכליים אבל אם ניתנת לי האפשרות להרוויח קצת מהאמנות שלי, אז למה לא. לכן התחלתי להשתמש במוזיקת שלא מוגנת בזכויות יוצרים וניתנת לשימוש חופשי ביוטיוב, מבלי לחשוש לגורל הסרטון מהפן הכלכלי. אמנם הפרק הראשון של "היינו באיטליה" כבר הספיק לעלות על הרדאר של יוטיוב בגלל שלא התאפקתי והשתמשתי בשירים איטלקיים ידועים, אבל הפרק השני והשלישי נמצאים עד כה במצב טוב עד כה.

יש יתרונות לשימוש במוזיקת רקע לא מוכרת. הרבה יותר פשוט להדביק אותה בעריכה, לרוב גם אפשר לקצר או להאריך אותה בלי בעיה ובלי לשחק עם השיר כך שהוא יתקצר או יתארך בצורה שנעימה לאוזן. אבל כאמור החיסרון המשמעותי עבורי הוא שמוזיקת הרקע נהיית רק חלק שולי בסרט ולרוב לא מוסיפה לו יותר מדי מלבד מעט אווירה לסצנה. 

ב-2008 יצרתי את הסרט הראשון שלי בחו"ל (שנקרא "חברים (במשפחה) יוצאים לחופשה") שם שיר הנושא היה Life in Technicolor של קולדפליי. אם היום הייתי מעלה סרטון שכולל את השיר הזה ישר הייתי חוטף אזהרה, חסימה של הסרטון מכמה מדינות (בדרך כלל גרמניה משום מה) והסתכנות בהפרת זכויות יוצרים. 

כשאני צופה בסרטים ובסדרות, אני מאוד אוהב לראות כיצד מצליחים לשלב שירים רגילים, שלא נכתבו במיוחד לאותו סרט או סדרה ושהעורך מצליח לשלב אותם בסצנה כדי להוסיף לה. כך לדוגמה בפרק הראשון של "שקרניות קטנות", סצנת הסיום כוללת את השיר Hands of Time של ריצ'ל דיגס. העורך פירק את השיר והתאים אותו לסצנה בצורה מושלמת. 

הנה הסצנה, החל מ-2:10:

אני כבר החלטתי על השיר שאיתו "היינו באיטליה" תסתיים. ברור לי שהמעשה הזה עלול להוביל למה שהזכרתי קודם לכן בפוסט הזה, אבל לא אכפת לי. אני רוצה שזה ייצא כמו שרציתי.

היינו באיטליה 3 - שביתה איטלקית

היו לנו הרבה ציפיות מפירנצה. בכל זאת, זו אחת הערים הכי ידועות ומלאות בדברים שאסור לפספס ובראש ובראשונה - פסל דוד של מיכאלנג'לו כמובן. אז בטח שיהיו לנו ציפיות גבוהות מביקור בעיר.

אבל כמו שבטח למדתם להכיר, תמיד יהיה מכשול לא צפוי בדרך. בדרך לפירנצה הרכב של שלומיק החל לצפצף באכזריות מציקה שהובילה לעצירה בצד לבדיקת המצב. מסתבר שהדלת של הרכב לא ננעלת כמו שצריך והלחץ החל להצטבר, הרי יש ילדים קטנים ברכב וגם סבא וסבתא שם ומי יודע איזה בלאגן יכול לקרות שם בפנים במהלך נסיעה בכביש המהיר.

כולם החנו את הרכבים בפירנצה ואז הדלת לא ננעלה לחלוטין. אילנית כמובן נודבה לדבר עם חברת ההשכרה האיטלקית (Maggiore) שלא ממש נתנה פתרון הגיוני - לנסוע לרומא או למילאנו כדי להחליף רכב. הוחלט לחכות עם הנסיעה הלא מתוכננת הזו לזמן אחר ולהעביר את כל הרכוש שהיה ברכב לשני הרכבים האחרים שכן ננעלים כראוי. התחלנו לרדת לכיוון העיר.
הייתה הליכה משעשעת במהלכה ראינו שיירה של פיאט 500 שצפרה לנו בהתלהבות וראינו אנשים מוזרים על שפת הנהר. אבל כשהגענו לליבה של פירנצה לא האמנו לכמות המטורפת של האנשים שפקדו את המקום. בדרך לגשר הדמעות רחובות עמוסים תיירים, דוכני גלידה עשירים ופיצריות מלאות ריחות מסחררים. חלק התפתו לקנות גלידה והמשיכו ללכת לכיוון הבית של משפחת מדיצ'י, שם חיכתו אמני רחוב מחופשים לקופידון, רעמסס ועוד דמות מסתוריות שלא הצלחנו להבין. כמובן שהילדים הקטנים הצטלמו ונהנו, אבל גם אילנית וניר, הזוג המלכותי, נענו לבקשת הקופידון להצטלם עם מלאך האהבה ולהותיר את כל השאר להתמוגג מהקיטש.

נכנסו לדואמו, הקתדרלה הגדולה של פירנצה שמסתבר שהיא גם הגדולה ביותר באיטליה. התור לא היה ארוך במיוחד, מפתיע במיוחד בהתחשב בכמות התיירים שהציפו את הסביבה ושהכניסה בחינם. בפנים היה מרשים ביותר, כמו כל כנסייה שתבקרו בה באירופה. השקט בפנים כמובן קצת מקשה על הילדים להתמודד איתו ומדי פעם שירה פלטה משפט בעוצמה שלא תאמה לאווירה הדוממת של ההיכל.

לאחר שיצאנו מהדואמו התפצלנו לקבוצה שרוצה לראות את פסל דוד ולקבוצה שרוצה לראות איפה יש חנויות שוות. בדרך לשם תקף אותנו הרעב והחלטנו לעשות את הדבר הכי מבייש בחופשה בחו"ל - לאכול במקדונל'ס. למרות שאם חושבים על זה, יכול להיות מעניין להיכנס למסעדה שאתה לכאורה מכיר בעל פה את התפריט שלה ולראות איזה ארוחות יש במדינות אחרות. כיאה למסעדה באיטליה, אחת המנות במקדונלד'ס האיטלקי היא מנת פסטה עם ירקות וזיתים שהייתה, כמו שניחשתם, לא טעימה וקרה. אולי האיטלקים אוהבים את זה, אבל זה לא מה שציפינו לו.

התקדמנו לכיוון האקדמיה, שם ניצב פסל דוד, והגענו לתור שבמבט ראשון לא נראה כמו תור, אלא יותר כמו קבוצת אנשים מפוזרת בעלת מכנה משותף. אילנית יצאה לברר בקצה הרחוק של התור כמה זמן יקח לחבורה מישראל להיכנס ולראות פסל משיש. שעתיים הייתה התשובה של הבחור בראש התור. אילנית חזרה מהר וקיררה את ההתלהבות. אפשר לומר שהיא עשתה לכולם אחורה פנה ואיכזבה גם את בעלה וגם אותי.
מסתבר שעבור נירי זאת כבר הפעם השנייה שהוא מוותר על פסל דוד. מיד לאחר שהתחתנו, אילנית וניר נסעו לפירנצה והגיעו גם הם לראות את פסל דוד. למזלם לא היה תור, לצערם בכניסה היה שלט - "אנחנו בשביתה - המוזיאון סגור". ומכאן ילדים, המושג "שביתה איטלקית".

הדרך חזרה לאוטו הייתה אמורה להיות מיוחדת, דרך הגנים שאתם שמם לא יצא לי לשמוע. התיישבנו על הרצפה הממש לא נעימה שהייתה מלאה באנשים שוכבים וחיכינו להחלטה. גיל חזר גם הוא עם בשורות לא מעודדות שכרטיס כניסה לא מצדיק את המחיר שלו והתחלנו בויה דה לה רוזה לכיוון האוטו.
הייתה הליכה ארוכה שכללה גם טיפוס במדרגות שאותם ירדנו בתחילת היום. כולם היו קצת עייפים אחרי היום ורק רצו להגיע לאוטו לנוח. גם סבא חיים רצה ולשם שינוי גם אמר את זה לסבתא חנה שישר הסיקה שלסבא כואבות הרגליים והוא לא יכול ללכת. מיד כולם החלו לחפש פיתרון ושקלו לקחת מונית בשבילו עד לחניון. אבל לטענת סבתא חנה, הכל בראש וסבא עשה את עצמו.

בדרך הביתה עצרנו בעיירה שליד הבית, איפה שבפרק הקודם קנינו בסופר, בפיצרייה מקומית ומבטיחה. הרכבים של גיל וניר הגיעו ראשונים ואז לילך הגיעה ואמרה שהחלון של הדלת נסדק. הגענו לשם ובאמת החלון היה כולו רסיסים. אבל איך זה קרה לפתע?
מתברר ששלומיק לא אהב שהדלת לא ננעלת אז הוא ניסה לנעול אותה בכוח. הרבה כוח. כאן כבר הכיף התפוגג והתחלף במתח. אילנית קבורה עם הטלפון, מתקשרת לחברת ההשכרה בארץ ונתקלת בבעיה - בישראל זה ערב חג סוכות. הכל סגור, כמעט ואין מענה. היא מנסה שוב להתקשר למג'ורה, חברת ההשכרה האיטלקית, שמודיעה לה שמחר יחכה רכב חלופי ברומא. רומא במרחק של כ-3 שעות נסיעה. מי יסע? מה נעשה? זה בזבוז זמן, יש ילדים קטנים.

נסענו חזרה הביתה, לילך נראתה מבועתת ביציאה מהרכב. מסתבר שבמהלך הנסיעה נפלו רסיסים מהחלון לתוך הרכב, שכמובן הפחידו את כולם ומהפחד גרמו ליובל הקטנה לגעת ברסיס וכמובן להיפצע ממנו.

מה יקרה מחר?

היינו באיטליה - הפרק השני

השכם השכם בבוקר, סבתא חנה החליטה שצריך לקנות אוכל. היא לא שכחה כמובן שרק בלילה קודם לכן כל המשפחה עשתה קנייה מרוכזת וגדולה כדי שיהיה מספק אוכל לשבוע הקרוב. חנה מתחילה ללכת לסופרמרקט הקרוב, שאמור להיות ממש במרחק הליכה מהבית. באותו זמן, אילנית מתעורר ומבחינה בסבתא שמתחילה לצעוד אל עבר האופק. מהר מאוד היא מבינה שסבתא עומדת ללכת לאיבוד בין הכרמים ומחליטה לקחת סיכון ולנהוג ברכב על אף ששכחה את הרישיון שלה בארץ. השתיים מגיעות לסופר, שממש לא נמצא במרחק הליכה, קונות אוכל ומפתיעות את המשפחה בארוחת בוקר מפנקת.

לאחר שסיימו לאכול, החליטו השתיים ביחד עם לילך וניר לקפוץ שוב לסופר לקנות עוד כמה דברים שנגמרו (זה היה התירוץ). אז הם נסעו שוב. המוכרת בקופה כמובן מיד זיהתה את הקונות ששבו תוך פחות משעתיים לסיבוב נוסף.

לאחר שסיימו לריב על מי ישלם, המשיכו לעוד משימה שאלייה נשלחו - לנפח את הכדור לאייל הקטן. לאחר סיבוב מהיר בעיירה הקטנה בעקבות משאבת אוויר, נעצרו ליד מוסך קטן. סבתא חנה יצאה במצח נחושה עם הכדור המפונצ'ר וביקשה מהמוסכניקים למלא אוויר בכדור, כי "הילד איז קרייניג!". שני העובדים שהיו שם התקשו להבין מה פשר הדבר אך בכל זאת הסכימו לנסות ולעזור לסבתא החביבה. לאחר מספר נסיונות עם ונטילים בגדלים שונים הצליחו לנפח את הכדור לשמחת כולם.

אילנית חשבה שזה הסוף ואפשר לחזור כבר חזרה לבית, אבל לילך חשבה אחרת. הבעלים של הוילה, ריקרדו, הוא  גם בעל כרמים בסביבה הקרובה לוילה שבה שכנה המשפחה. לילך ראתה את הכרמים וחשקה בטעימה מאחד מעשרות האשכולות הטריים שהקיפו אותה. לכן התעקשה לעצור בשולי הדרך ולקחת הבית מזכרת בדמות אשכול ענבים אדומים גדול ועסיסי. כמובן שאילנית התנגדה, שכן היא הייתה ביחסים טובים עם ריקרדו ולא רצתה לגרום אי נעימות במידה והוא ידע שהם פלשו לשטח שלו. ללילך כמובן לא היה אכפת והיא זינקה מהאוטו והחלה לחפש אשכול שתוכל לעקור. אך לא מדובר בפעולה פשוטה כמו לקטוף תפוח מהעץ, לכן נאלצה לאלתר את החיתוך עם המפתח של האוטו.

האשכול הגנוב

 סן ג'מניאנו, עיירה קטנה וחמודה שהייתה בשיאה בימי הביניים וידועה בעיקר בגלל המגדלים הגבוהים שבה שנבנו כדי להראות למי יש יותר גדול. המשפחה הגדולה הולכת ברחובות ומהר מאוד מתברר שאם רוצים לעמוד בקצב, צריך להתחיל הכי מהר ולאט לאט להגביר את הקצב. כך אילנית עושה "מבצע סבתא" ומתחילה להריץ את כולם כדי להגיע כבר לכיכר העיר. עומר ושירה מנהלים דיון חוצה גבולות ומנתחים את משמעות המושג "ערבי". שירה טוענת שערבי הוא אדם שלא מאותו דת של האדם שמכנה מישהו ערבי ועומר לא קונה את הטיעון ואומר "בוא נשאל ערבי אם אנחנו ערבים". ומה אתם חושבים?

אחרי הליכה שהרגישה כמו חציית ים סוף, הגיעו כולם לכיכר העיר שם נמצאת גלידרייה שזכתה פעמיים בתואר "הגלידה הטובה בעולם". בין הדבר נכון או לא, התור שהיה בכניסה חייב את כולם להידחף אליו וליצור מהומה בנוגע ל... מי ישלם על הכל. כמובן שסבתא חנה הטילה וטו על התשלום והצמידה אלייה מוכרת שרשמה בקפדנות כל הזמנה ועל הדרך אולי הוסיפה עוד לקוח או שתיים בטעות. 

כעת אחרי שכולם שבעים הגיע הרגע לעלות על המגדל הגבוה ביותר בעיר ולראות על מה כל המהומה. המהומה האמיתית הייתה שוב בקופה, לאחר שהמוכרת השלווה החליטה להפר את המהומה וצעקה "Please SHUT UP!" לתדהמת כל המשפחה שלא הוציאה עוד מילה עד לקצה המדרגות.