תחושת הסוף נובעת מהמקום בו אני נמצא בשלב זה של חיי. אני לא גוסס ממחלה סופנית חס וחלילה, ואני לא עומד להשתחרר מהכלא אחרי ריצוי תקופת מאסר ארוכה. אני בסך הכל עומד לסיים 12 שנות לימודים בבית הספר (סוג של שחרור מהכלא אפשר לומר). כרגע אני נמצא בחופשת פסח, ה-חופשה המדוברת. זו שבמשך כל השנה "הזהירו" אותנו שאחריה כבר אין לימודים, שכולם עסוקים רק בללמוד לבגרויות, חזרות למסיבת סיום ומיונים לצבא.
הכל נכון, רק שכל זה כבר נכון לגבי עוד לפני פסח. שתי בגרויות חשובות עשיתי כבר בינואר (ביי ביי מתמטיקה!), נשף חורף היה סוג של הכנה נפשית למסיבת סיום, המיונים לצבא היו מפתיעים (המכתב תמיד מגיע יום לפני המיון עצמו) ומזג האוויר דאג להיות גשום במיוחד דווקא כשאני רחוק מהבית ואבוד ברחובותיה של העיר הגדולה והמגעילה תל אביב.
אי אפשר לתאר את כיתה י"ב מבלי להזכיר את שלל הזימונים והכנסים והגיבושים ששולח הצבא לכל המלש"בים למיניהם שטרם קיבלו תעודת בגרות. נכון, יש כאלה שכבר מוכנים לשרת בסיירת מטכ"ל כבר מכיתה י' ויש כאלה שכבר מתים לעבור להשתחרר כבר ולהתחיל את החיים האמיתיים, אבל מה עם אלה שעוד לא מוכנים?
אל תאמרו את מילת הקסם "שנת שירות", כי זה ממש לא אופציה עבורי. אם אני כבר דוחה את הגיוס, אני רוצה ליהנות ולא לבלות במוסד לנערים עבריינים 10 חודשים.
אז מה אעשה? את תאריך הגיוס שלי, שעומד נכון לעכשיו על סוף יולי הקרוב, אני עוד לא אדחה. לפחות עד שאדע לאן אני מתגייס ומתי הגיוסים שלהם.
עד אז - תנו לי לישון עד מאוחר, לבזבז כסף על ישיבה בבתי קפה וסרטים ולחשוב על היום שאחרי.
אחרי התיכון,
אחרי הצבא
ואחרי שנגמרת המסגרת ההיא,
שהתחילה ממש מזמן,
כשהייתי בן 4 בערך.
