בתחנת הרכבת החל טפטוף קל, ככל הנראה זה היה הגשם הראשון לעונה באזור. מזג האוויר היה קריר ונעים וכולנו התאספנו ברציף בהמתנה לרכבת שהתחנה הסופית שלה הוא "ונציה סנטה לוצ'יה". כמובן שהעלייה לקרון לוותה בהרבה אי הבנות וילדים שהופרדו מהוריהם, אבל קצת לחץ והבעיות נפתרו. ככה זה אצלנו.
הגענו לוונציה והשלפוחית כרגיל לחצה על כולנו אבל האיטלקים לא יוותרו על הרווח שאפשר להפיק מכך וגבו תשלום סמלי על כל כניסה לשירותים. אייל, הבן הקטן של שלומיק ולילך כנראה לא הסכים לנהלים האלה ופשוט עשה את זה על הרציף לעיני הנוסעים. חלק יאמרו מצחיק, חלק מביך.
יצאנו במין יציאה נידחת ליד אתר בנייה צפוף והגענו לעיר. אבא גיל ישר שלף את הטלפון המתקדם שלו והבטיח שהוא ינווט לכיכר סן מרקו בקלות ובמהירות. אבל כמו שכבר למדנו בשבוע שלפני כן, אי אפשר ללכת עיוורים עם העיניים על המסך וככה נדחקנו בסמטאות צרות, עלינו על גשרים וראינו גונדולות שנתקעות במעבר (מאוד משעשע ושובר דמות למשיטי הגונדלות השרמנטיים).
 |
| תמונה פנורמית שצילמתי באייפון |
בכיכר סן מרקו הייתה באופן לא מפתיע התקהלות המונית של אנשים שהפכו את החוויה למאוד מעיקה מהרגע הראשון. מזג האוויר היה חם ואמנם הגענו בחולצות קצרות, אבל המוני האנשים שהקיפו אותנו לא תרמו להתקררות הגוף והזיעה החלה לנטוף. אז במקום לעמוד אחרונים בתור הנצחי לכנסייה שהייתה שם במקום חתכנו את התור וקנינו כרטיסים לאוטובוסירה שיוצא משלל רציפים שבמזח.
את האוטובוס שהיה ברציף פספסנו אז חיכינו לזה שיגיע אחריו. עמדנו כולם יחד ועלינו על הסירה שהגיעה. התיישבנו והסירה החלה בתנועה. כמה שניות לאחר מכן פתאום קלטנו שסבתא חנה לא עלתה על הסירה. מבט זריז אחורה לרציף שם עמדה סבתא במבט של כלב נטוש ומופתע.
שם קרה הפיצוץ הראשון. כולם התחילו לחקור איך פספסנו את סבתא ומהר מאוד עברו לזריקת פתרונות יצירתיים כמו לבקש בנחמדות מהנהג לחזור לתחנה ולקחת את סבתא. כנראה מעמד הסירה חשב שמדובר במשהו משפחתי למרות שמדובר היה בקו אוטובוס לכל דבר וכמו שאוטובוס על גלגלים לא חוזר אחורה לבקשת הנוסעים כך גם הסירה לא תסטה ממסלולה.
ההורים התחילו להתקשר בלחץ לטלפון של סבתא אבל היא לא ענתה. כל אחד בתורו ניסה לחייג אלייה מהטלפון שלו בתקווה שיתמזל מזלו והיא תצליח לענות לו.בינתיים הסירה מתקדמת לכיוון האי מורנו וכולם על הרגליים מחכים כבר לרדת ולחזור בחזרה לנקודת היציאה.
ירדנו מהסירה ושוב מספר טלפונים עד שלפתע מצלצל הטלפון של שרית. למרות ששרית ניסתה רק פעם אחת לחייג אליה, דווקא היא זכתה בכבוד המפוקפק ודיברה איתה, סוג של. לבסוף, נוצר קשר ונקבע שסבתא תחכה לנו ברציף שממנו יצאנו ואנחנו נגיע לשם עוד כשעה.
בינתיים השלפוחית שוב לחצה והחיפוש אחרי אסלה זמינה באי הזכוכית נראה בלתי אפשרי. בין סמטאות צפופות לבסוף הגענו לקצה האי ולמעט צמחיה שיכלה להיות קרקע פורייה להיטל את מימנו. אך למרבה ההפתעה כף רגלנו לא הייתה הראשונה לדרוך שם וכתובת גרפיטי ענקית צויירה על הקיר הסמוך והזהירה בבירור על האיסור להשתין שם. זה היה עניין של חיים ומוות אז ציות לחוקים היה בעדיפות משנית.
 |
| המזכרות עדיין מעפנות |
עשינו סיבוב זריז על האי ומלבד חלונות ראווה עם פסלי זכוכית קיטשיים לא היה יותר מדי עניין על האי הזה, שרק הנסיעה לשם עלתה לנו כמו ביקור אצל זגג. חזרנו לתחנה ועלינו על הסירה בחזרה לוונציה. שם כבר כולנו היינו עייפים וחסרי סבלנות, מצפים להתאחד עם סבתא חנה שאבדה לנו. בינתיים התברר שחנה ישבה בבית קפה והתכוונה להיכנס לאחת הקונדיטוריות ולקנות לנו עוגיות כפיצוי על כך שלא חיכינו לה, או משהו כזה.
המפגש עם סבתא כצפוי היה טעון והשאלה "איך הלכתם בלעדיי" נשאלה לפחות שלוש פעמים. כאן כבר המצב היה מתוח מאוד והחלטנו להתפצל, כל משפחה ולהגיע לבסוף לתחנה הרכבת.
הסתובבנו בעיר וכל המזכרות שהיו שם נראו זולות ומעפנות שאפילו לא טרחנו לקנות משם מזכרת. התיישבנו בפיצרייה נחמדה עם אוסף של שטרות מכל העולם (גם 20 ש"ח היו תלויים בגאווה שם) ואכלנו. אפילו השירותים היו כלולים במחיר ולא היינו צריכים לשלם עוד 1.5 אירו על תא שירותים עלוב.
 |
| אוסף שטרות |
עלינו על הרכבת וכמובן שנפלנו קורבן ליעילות האיטלקית. למרות שהרכבת הייתה שוויצרית, המוכרים היו איטלקים, ובשוגג מכרו את אותו המושב לשני אנשים שונים. כך היינו צריכים להתווכח עם הכרטיסן של מי המושב הזה. אף אחד לא יצליח להזיז 18 אנשים שעברו יום מתיש שכזה בגלל טעות אנוש מטופשת.
היה טעם חמוץ בנסיעה הזאת ותחושה של פספוס. אמנם היינו בוונציה, אבל מה שקרה לנו בוונציה הותיר בכל אחד מאיתנו צלקת שתגרום לו להימנע מלבקר שוב בעיר הזאת. וזה טוב כי השמועות אומרות שבקרוב על כניסה לעיר יצטרכו לשלם גם אם אתה מגיע בלי רכב.
זה היה ונגמר. בערב הלכנו לעיירה הסמוכה למלון, בורגטו. ישבנו במסעדה ושוב אכלנו פיצה. לאחר מכן הסתובבנו בעיר העתיקה וראינו טחנת קמח בקושי, כי היה חושך והתאורה לא הייתה משהו. ארזנו את המזוודות ונסענו למילאנו לטיסה חזרה לארץ.
אני הבנתי שעם כל המשפחה אני לא אטוס יותר בחיים.
