יום שישי, 7 ביוני 2013

770 עדיין חי

אל תתבלבלו, אמנם התעצלתי לכתוב פוסטים חדשים במקביל לכל סרטון בזמן האחרון אבל תהיו בטוחים שזה זמני ומקווה שלא יעברו יותר מדי חודשים וגם מלאי הסרטונים יתחדש ואיתו הפוסט המלווה.
עד אז... מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק : 770Team
או לעקוב אחרינו בטוויטר, שמחובר לפייסבוק, אבל בכל זאת תעקבו לפוסטים המיוחדים ממש : http://twitter.com/770team

בזמן שלא הייתי בבלוג, הסתיימה הסדרה "עם קצפת ודובדבן" וגם הפקתי טריילר שמציג את 770 לגולשים חדשים, לבקשת יוטיוב. מוזמנים לצפות, ליהנות ולשתף :)




הכי מאגניב שיש. מתוך הטריילר של 770

יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

עם קצפת ודובדבן - הכל ביום אחד



היום השני שלנו ביער השחור התחיל באופן שגרתי. מזג האוויר היה קר וגשם טפטף על המכונית, אז מה אם עכשיו אמצע יולי. כל הדרך התרגשנו לראות את שעון הקוקיה הגדול ביותר בעולם, לראות את הקוקיה קופצת ולשמוע אותו מצלצל. הגענו למקום והשעון שראינו אמנם היה גדול יחסית, אבל לא גדול מספיק כדי להיחשב ככזה שחייבים לראות. אחרי ששילמנו יורו או שניים כדי להפעיל אותו התקדמנו לצד השני של המבנה רק כדי לגלות שהשעון הגדול באמת מסתתר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בצד השני והוא עומד להצביע על שעה עגולה. עשרות אנשים התקבצו מולו לקראת צאת הקוקיה, גם אנחנו היינו נרגשים לקראת הרגע ואז... הקוקיה יצאה, השמיעה קו-קו וחזרה לביתה. השעה הייתה אחת.

משם המשכנו לעיירה טריברג שמפורסמת בזכות המפל בעל הצורה המיוחדת שלו. בכניסה קנינו שקית בוטנים להאכיל את הסנאים שמסתובבים בשמורה וקיוונו לראות המוני סנאים באים לקראת הבוטן הבודד שנזרוק לעברם. זה לא קרה, ועברנו כמה זריקות בוטן עד שסנאי אחד הואיל בטובו לבוא ולפתוח את הבוטן שלנו. כמה זמן לאחר מכן ענבר, שהייתה כל כך נרגשת לראות סנאי, לא שמה לב שילדה קטנה וגרמנייה הושיטה לעברו בוטן וזרקה לשם בוטן לשמחת הסנאי ולאכזבת הילדה הבלונדינית הקטנה.
הסתובבנו קצת בעיר, ראינו המון שעוני קוקיה (כל חנות מתהדרת בכך שהיא מציעה 1000 שעונים) ובעיקר חיפשנו מקום מעניין ללכת אליו. עברנו את השדרה המרכזית, נכנסו לכל חנויות התיירות עד שנכנענו ונסענו משם לכיוון העיר בעלת השם הבעייתי Titisee (ניתן לכם לנחש כיצד הוגים אותו).
נעזרנו בפטרישיה, כך קראנו ל-GPS של האוטו, שתכוון אותנו לעיר והגענו לדרך נידחת, צרה ובעיקר מסוכנת. הכביש היה צר, אך אמור להיות דו סטרי. הבעיה היא כאשר שתי מכוניות מנסות לעבור אותו בו זמנית, אין מקום ליותר ממכונית אחת בכל פעם ולכן כאשר קורה דבר כזה אחד מכלי הרכב צריך לזוז לכיוון המפרץ הקטן שקיים בכביש כל כמה מטרים ולהמתין עד שהרכב מולו חוצה את הדרך. זה היה מפחיד בהתחלה, בעיקר כי לא ידענו את כל המידע הנ"ל וגם כי אם היינו סוטים יותר מהכביש היינו מדרדרים אל תהום עם נחל. אחרי כמה היתקלויות עם רכבים וצעקות על פטרישיה עצרנו במקום הראשון שראינו, משהו שנראה כמו מלון בתוך חורשה נטושה. השם שלו נקרא "חור המכשפה" מן הסתם.
היינו רעבים מכל המסע הזה ולמרבה המזל המלצרית טענה שהם מגישים את עוגת היער השחור הכי טובה באזור. אז אכלנו שלוש חתיכות גדולות במיוחד בליווי קפה ושוקו חם ונהנינו כמו שרק אנחנו יודעים ליהנות.


יום שישי, 3 באוגוסט 2012

העיר שלנו - הפרק הראשון של "עם קצפת ודובדבן"


הרקע והקשר ל"היינו בגרמניה"
כמעט שנתיים עברו מאז יצאה המשלחת המשפחתית אל עבר שדה התעופה של פרנקפורט למה שהיה אמור להיות בראש ובראשונה טיול בגרמניה ("כי נמאס לנו כבר מצרפת"). מה שקרה בפועל הוא שרוב הזמן בילינו בשטח צרפת, על הגבול עם גרמניה ומלבד להיות ב"אירופה פארק" ראינו את הפדרציה הגרמנית רק כשנסענו לשדה תעופה שוב. מי שהייתה מתוסכלת מהעובדה הזו הייתה שרית שחשה כיסופים אל המולדת הרחוקה (למרות שהיא בכלל צברית) והתעקשה לארגן טיול חוזר שיהיה באופן בלעדי בגרמניה. ניסיונות שונים וחילוקי דעות רבים הובילו לדחיית התאריך ולצמצום מספר המשתתפים עד לרמה של משפחה אחת מתוך שלוש + סבא וסבתא ולמיקוד באזור "היער השחור", הידוע בעוגת היער השחור עם הקצפת והדובדבן העסיסי שלה.
סיפור ותיק במשפחתנו מספר על דוד רחוק שגר בניו יורק,עשה מילונים ולאחר מלחמת העולם השנייה שלח נציגים לארץ ישראל לבדוק אם נותרו לו קרובי משפחה. כשהגיעו הנציגים לסבא יצחק, זה דחה את קיומו של הדוד הרחוק ותירץ שאין לו שום קרובים בארצות הברית. חזר הנציג אל הדוד הערירי שהחליט להוריש את כל הונו לבניית מוזיאון לאמנות בוושינגטון הבירה שקיים עד היום ונקרא "מוזיאון הירשהורן".

העיר שלנו
הסיפור על הדוד והמוזיאון ככל הנראה אמיתי ונכון, אבל סיפור אחר על המשפחה מעניין הרבה יותר. אי שם בשנות ה-70 נאמר לסבא חיים על קיומה של עיירה ציורית ויפה בגרמניה בעלת שם זהה לשם המשפחה שלו. משום מה, סבא וסבתא טיילו הרבה באירופה בשנים שלאחר מכן אך לא חשבו מעולם לעצור ולבקר בעיר הנושאת את שם משפחתם. החלטנו לקחת יוזמה ולהגיע לעיר הנידחת והמסתורית. שעה וחצי מפרנקפורט הגענו לפרשת דרכים ואילולא היה לנו GPS ברכב ששכרנו, ספק אם היינו מגיעים למקום היפה הזה. בכבישים צרים, על הרים תלולים, בתוך עיירות זעירות ורדומות נסענו ולא ראינו אף שלט המעיד על קיומה של העיר הירשהורן. רק כ-20 קילומטר לפני שהגענו התחילו השלטים לרמוז שאנחנו בדרך הנכונה, ומה תגידו - הם לא טעו. העובדה המעניינת היא שזו עיירה הרבה יותר גדולה מכל שאר הכפרים הנידחים שדרכם עברנו ואליהם היו שלטים די ברורים.
עלינו לטירת הירשהורן, שכיום משמשת כבית מלון די יוקרתי, השקפנו על נהר נקר שעובר בה וטיפסנו על המגדל הגבוה. גיל ושרית החלו לחוש את הכוח בידיהם ולקבל החלטות בנוגע לאישורי הבנייה בעיר. תאמינו שגם אתם הייתם חושבים אותו דבר, אם הייתם בעיר שקרוייה על שם המשפחה שלכם.